22 בפברואר, 1948
מאמא היקרה,
היום יום הולדתו של הנשיא וושינגטון, ואני משערת שאת עצובה במידת מה. כל כך הרבה שנים,
אנחנו הילדים, ציפינו בשמחה רבה כל כך ליום זה, יום הנישואין שלך ושל פאפא ז"ל, עד שזה
נחרט בתת־מודע שלי, ורק כאשר הדבר עולה לפני השטח אני נזכרת מדוע היינו מאושרים ב־ 22
בפברואר, ונזכרת שפאפא עזב אותנו וכי העולם לעולם לא יהיה כפי שהיה. אני זוכרת שהוא נפטר
באותו הזמן שנפטרו אנשים גדולים של זמנו, גם הם סמלים של דמוקרטיה, סדר וזכויות אדם,
דברים שהושארו מאחור בתקופת הפוסט מלחמה, שבשבילנו היא עדיין באמצעה. בעוד חודש
יחול יום הנישואין שלי, ואני מקווה שאוכל להשיג ולו חלק קטן ממה שאת ופאפא השגתם
בחייכם המשותפים במונחים של אידיאלים, כבוד הדדי, גירויים אינטלקטואליים, חינוך ילדים
ועוד. העתיד אינו בהיר כאן עכשיו, אך צריך שתהיה לנו אמונה בו.
האווירה הכללית כאן היא כנראה כמו שהייתה במלחמת האזרחים בספרד, או כפי שבוודאי
הייתה בכל מלחמת אזרחים. אין באמת "חזית". אין באמת ביטחון מאחורי הקווים. קשה
להמשיך. המצב הכלכלי קשה. יהודה ואני מתכוונים לעזוב את הקיבוץ. זה קשה במובן מסוים,
משום שלשנינו יש קשרים חזקים לקיבוץ כפי שהיה. אך מאז האיחוד עם הקיבוץ האחר
(הארצישראלי) לא באמת מצאתי לעצמי מקום, ואם אינני פעילה, עובדת ועסוקה, אני די עצובה.
לא באמת הרגשתי בעלת עוצמה ומשוחררת כאן, וכל כך הרבה מהרוח של הקבוצה הקודמת שלנו
אבד. בתיה בטירה זה זמן מה ואנו עם עצמנו (יהודה ואני), ללא חברים קרובים מלבד בתיה. לכן
כאשר הוא נעדר כל כך הרבה, לעתים קרובות היה לי פיצוי מועט מאוד. כמו כן, העבודה שלי לא
הייתה בעלת אופי קבוע שיכול לתת לי סיפוק. לכן אנחנו עוזבים לחפש את מזלנו, בינתיים בעיר
תל אביב. יהודה מקווה לקבל עבודה בשירות התעופה הישראלי. הוא עובד שם עכשיו, כטכנאי
מטוסים, לחודש ניסיון. יש לו ניסיון של חמש שנים והוא יודע את המלאכה, כך שאין לי חששות.
קשה לחיות בכבוד כמעט בכל מקום בזמן הזה. הקיבוץ במצב טוב יותר מכיוון שיש לו ביצים,
ירקות, חלב ובשר. בעיר, מצרכים אלו נדירים כמו מטבעות מהודו. בכל מקרה אנחנו עומדים
להתחיל עם סיכוי למקום מגורים אפשרי ועבודה ליהודה, סיכוי שהוא 60% טוב יותר מאשר
לאנשים אחרים. דרך אגב, היכן חלקת האדמה של מורי ברמת גן? אולי כאשר מזג האוויר יתחמם
נוכל להעמיד שם אוהל ולגור שם. אל תחשבו שזה מצחיק. עד לא מזמן אנשים התגוררו על שפת
הים, והיום כל מסדרון וחדר כניסה לבניין דחוסים בסירים, מחבתות ומזרנים של אנשים
המתגוררים שם. באחד הימים אני מתכוונת לבקר את החברה שלי, שרה לוין. נולד לה בן שני לא
מזמן. בעלה עובד בתל אביב, והם גרים במושבה לא הרחק מהעיר. גם לאילנה נולדה בת.
מאמא, אינני יודעת אם כבר קיבלת את המסמך. אני שולחת אותו לאמא של יהודה בדטרויט,
לאחר שחתמתי עליו, ומקווה שהיא תוכל להחתים אותו על ידי נוטריון. אינך יודעת את התנאים
בארץ כפי שאני מכירה אותם. בלתי אפשרי לטפל בזה כאן. כדי שהמסמך יהיה חוקי בארצות
הברית יש להחתים אותו: 1. על ידי נוטריון ציבורי; 2. על ידי נציג משרד ממשלתי המאשרר את
חתימת הנוטריון הציבורי. כתובת הפקידות – מלון המלך דוד, ירושלים; 3. קונסול אמריקאי
שמאמת את חתימת משרד הפקידות הרשמית. הקונסוליה, כפי שאת זוכרת, היא ברחוב ממילא.
החתימה הראשונה קלה להשגה, אך אינה טובה מבלעדי האחרות. את השנייה והשלישית אי
אפשר להשיג. איש מבין האנשים שאני מכירה לא יתקרב אל אף אחד מהמקומות הנ"ל מפחד
מוות מירי. והדואר לירושלים אינו פעיל. האמיני לי, זה המיטב שיכולתי לעשות. אני מקווה
שאדון פיש לא יעשה בעיות. אהבתנו לכולם. אני גאה בשני האחים החכמים שלי!
טובה.