אוֹצָרוֹת
1948 26 בינואר

טובה מתארת את המתיחות בין היהודים, הערבים והבריטים ואת פעולותיהם הצבאיות של חבריה

טובה לוין סולטר תל אביב פורסם על ידי Shira Mayerson
טובה לוין סולטר

כתב היד

2 דפי המכתב

סיפור רקע

טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2. טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם בפעם זו נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה. במכתב זה, אשר תורגם מאנגלית על ידי המשפחה, טובה מתארת את המתיחות בין היהודים, הערבים והבריטים ואת פעולותיהם הצבאיות של חבריה. היא מספרת בפירוט על נפילת מחלקת הל"ה בדרך לתגבור כפר עציון, ומתארת את מותו של "דור הגדול" חבר הגרעין שלה בטירה, מיריית צלף.

טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2.
טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם בפעם זו נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה.
במכתב זה, אשר תורגם מאנגלית על ידי המשפחה, טובה מתארת את המתיחות בין היהודים, הערבים והבריטים ואת פעולותיהם הצבאיות של חבריה. היא מספרת בפירוט על נפילת מחלקת הל"ה בדרך לתגבור כפר עציון, ומתארת את מותו של "דור הגדול" חבר הגרעין שלה בטירה, מיריית צלף.

כתב היד

עמוד 1/2

26 בינואר 1948
ט"ו בשבט
משפחה יקרה,
עבר לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. זה נדמה כעשור. החדשות בשבועות האחרונים נעשות
גרועות יותר ויותר, ורק אלוהים יודע כיצד כל זה ייגמר. בשבוע שעבר נהרגו שלושה בחורים
אמריקאים. שניים מהם, בחור בשם שמואל מקנדה, שהיה פעם בקיבוץ שלנו, ומשה פרלשטיין.
המכתב הזה השאיר אותי בהלם, ויכולתי לדמיין מה התרחש בביתם בברוקלין. כל הסטודנטים
נקראים לשבועיים לתפקידי שמירה ושבועיים למידה לסירוגין. בשמירה אני מתכוונת לירושלים
והיישובים הסמוכים לה. מה בדיוק היו הנסיבות עם משה? אולי שמעתם יותר ממני, למשל אם
הוא נקרא למבצע המסוים הזה או התנדב לו, שכן כפר עציון הוא קיבוץ של השומר הדתי, שאותו
הוא כנראה הכיר, אבל זה כבר לא משנה. 35 אבדות במכה אחת ב"יישוב" זו אבדה של חטיבה
שלמה. הכוחות שלנו, הסדירים והמילואים בעורף, מוגבלים בכל מקרה. אינכם יכולים לתאר
לעצמכם מה פירוש הדבר שהאנגלים עדיין כאן. הם אינם מרגישים מחויבים עוד להגן על
האוכלוסייה. יתר על כן, בכל מקום שבו הם מופיעים לערוך חיפוש על כוחותינו, הם מפרקים
אותנו מנשקנו ומטילים עונשים. בהתקפה על יישוב דרומית לכאן, מחלקת תגבורת של "ההגנה"
חשה לעזור למתיישבים. הבריטים ששמעו יריות וראו את נשקם באו והחרימו את כל הנשק שהיה
במקום. רק לאחר שעות רבות החזירו אותו. ה־ 35 שהלכו כתגבורת לכפר עציון, הם היו הכוחות
והגדודים החוקיים שלנו. הם היו יכולים ללכת כמו שאר הצבאות בעולם, לשאת את הנשק על
הכתף ולא תחת הבגדים. הם יכלו לרדת בדרך הראשית, בטנקים, ולא לסכן את חייהם בדרכי עפר
צרות בהרי חברון וירושלים השורצים בדואים. בשבוע שעבר, אחד הבחורים שלנו, חבר בקיבוץ
שלנו כעשר שנים, במקור הוא מהברונקס, נהרג בהתיישבות שלנו בטירה. הוא הקורבן הראשון
שלנו, ונקווה שהוא האחרון. קראו לו "דור הגדול". בחור בעל לב זהב וחיוך נפלא, בחור פשוט,
עובד קשה, שהלך לבית ספר חקלאי ואהב את השדות ואת בעלי החיים שלו. על אחד האיים
באוקיינוס השקט, שם הוא שירת בצבא בזמן המלחמה, הוא גידל תרנגולות! כשחזר לניו יורק
באפריל לפני שנתיים הוא היה הראשון שנרשם ללוות אוניות מעפילים של עלייה ב'. כשהגעתי
אני, הוא כבר היה כאן כמה חודשים, והייתה לו חברה פלשתינאית, כלומר בחורה יהודייה
מגרמניה שכבר הייתה כאן זמן רב. כמה חודשים מאוחר יותר הם התחתנו, וכולנו הצטופפנו
באוהל שלהם, שתינו יין ואכלנו עוגה שהם הביאו מהחתונה שלהם. הוא נהג בטרקטור חדש וחרש
את האדמות שלנו, שדות שעמדו צחיחים במשך עשרות שנים. צוות שלנו סיקל את האבנים, והוא
חרש. יום אחד הוא יצא לחרישה עם שני בחורים שומרים כאשר צלף ערבי שהתחבא בקרבת
מקום ירה ופגע בו. הוא נפטר כמה שעות מאוחר יותר ונקבר בבית הקברות במשמר העמק.
העובדה הממשית שהוא איננו איתנו עדיין איננה נתפסת. אנחנו כנראה נרכז את כוחותינו בטירה
בעתיד ונבנה בקרוב מאוד. אנחנו מסיימים עם בית דגון, תודה לאל. פחות נקודה מסוכנת אחת.
יהודה נמצא שם עכשיו, אך הם חוזרים מחר. אני מנסה לכתוב למשפחת פרלשטיין, אך מה לומר?
למה אין דואר? אל תדאגו. העדר חדשות זה חדשות טובות. מה בדבר תמונות מהחתונה?
אהבה לכולם מיהודה וממני, טובה.

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 26.01.1948

מקבל/ת המכתב

שם: ברטה לוין והמשפחה
מיקום: ניו יורק, ארה"ב

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/2

26 בינואר 1948
ט"ו בשבט
משפחה יקרה,
עבר לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. זה נדמה כעשור. החדשות בשבועות האחרונים נעשות
גרועות יותר ויותר, ורק אלוהים יודע כיצד כל זה ייגמר. בשבוע שעבר נהרגו שלושה בחורים
אמריקאים. שניים מהם, בחור בשם שמואל מקנדה, שהיה פעם בקיבוץ שלנו, ומשה פרלשטיין.
המכתב הזה השאיר אותי בהלם, ויכולתי לדמיין מה התרחש בביתם בברוקלין. כל הסטודנטים
נקראים לשבועיים לתפקידי שמירה ושבועיים למידה לסירוגין. בשמירה אני מתכוונת לירושלים
והיישובים הסמוכים לה. מה בדיוק היו הנסיבות עם משה? אולי שמעתם יותר ממני, למשל אם
הוא נקרא למבצע המסוים הזה או התנדב לו, שכן כפר עציון הוא קיבוץ של השומר הדתי, שאותו
הוא כנראה הכיר, אבל זה כבר לא משנה. 35 אבדות במכה אחת ב"יישוב" זו אבדה של חטיבה
שלמה. הכוחות שלנו, הסדירים והמילואים בעורף, מוגבלים בכל מקרה. אינכם יכולים לתאר
לעצמכם מה פירוש הדבר שהאנגלים עדיין כאן. הם אינם מרגישים מחויבים עוד להגן על
האוכלוסייה. יתר על כן, בכל מקום שבו הם מופיעים לערוך חיפוש על כוחותינו, הם מפרקים
אותנו מנשקנו ומטילים עונשים. בהתקפה על יישוב דרומית לכאן, מחלקת תגבורת של "ההגנה"
חשה לעזור למתיישבים. הבריטים ששמעו יריות וראו את נשקם באו והחרימו את כל הנשק שהיה
במקום. רק לאחר שעות רבות החזירו אותו. ה־ 35 שהלכו כתגבורת לכפר עציון, הם היו הכוחות
והגדודים החוקיים שלנו. הם היו יכולים ללכת כמו שאר הצבאות בעולם, לשאת את הנשק על
הכתף ולא תחת הבגדים. הם יכלו לרדת בדרך הראשית, בטנקים, ולא לסכן את חייהם בדרכי עפר
צרות בהרי חברון וירושלים השורצים בדואים. בשבוע שעבר, אחד הבחורים שלנו, חבר בקיבוץ
שלנו כעשר שנים, במקור הוא מהברונקס, נהרג בהתיישבות שלנו בטירה. הוא הקורבן הראשון
שלנו, ונקווה שהוא האחרון. קראו לו "דור הגדול". בחור בעל לב זהב וחיוך נפלא, בחור פשוט,
עובד קשה, שהלך לבית ספר חקלאי ואהב את השדות ואת בעלי החיים שלו. על אחד האיים
באוקיינוס השקט, שם הוא שירת בצבא בזמן המלחמה, הוא גידל תרנגולות! כשחזר לניו יורק
באפריל לפני שנתיים הוא היה הראשון שנרשם ללוות אוניות מעפילים של עלייה ב'. כשהגעתי
אני, הוא כבר היה כאן כמה חודשים, והייתה לו חברה פלשתינאית, כלומר בחורה יהודייה
מגרמניה שכבר הייתה כאן זמן רב. כמה חודשים מאוחר יותר הם התחתנו, וכולנו הצטופפנו
באוהל שלהם, שתינו יין ואכלנו עוגה שהם הביאו מהחתונה שלהם. הוא נהג בטרקטור חדש וחרש
את האדמות שלנו, שדות שעמדו צחיחים במשך עשרות שנים. צוות שלנו סיקל את האבנים, והוא
חרש. יום אחד הוא יצא לחרישה עם שני בחורים שומרים כאשר צלף ערבי שהתחבא בקרבת
מקום ירה ופגע בו. הוא נפטר כמה שעות מאוחר יותר ונקבר בבית הקברות במשמר העמק.
העובדה הממשית שהוא איננו איתנו עדיין איננה נתפסת. אנחנו כנראה נרכז את כוחותינו בטירה
בעתיד ונבנה בקרוב מאוד. אנחנו מסיימים עם בית דגון, תודה לאל. פחות נקודה מסוכנת אחת.
יהודה נמצא שם עכשיו, אך הם חוזרים מחר. אני מנסה לכתוב למשפחת פרלשטיין, אך מה לומר?
למה אין דואר? אל תדאגו. העדר חדשות זה חדשות טובות. מה בדבר תמונות מהחתונה?
אהבה לכולם מיהודה וממני, טובה.

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 1948-09-15

מקבל/ת המכתב

שם: ברטה לוין והמשפחה
מיקום: ניו יורק, ארה"ב

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות