15 במרץ 1948
משפחה יקרה,
לטוב או לרע, אנחנו עכשיו בביתנו החדש. היום היה יום נורא לעבור בו דירה. יצאנו מהקיבוץ
בערך ב־ 06:30 בבוקר, בגשם שוטף. דליים דליים נשפכו ועודם נשפכים מהשמים. כמה ארגזי עץ,
שולחן, כיסא, מיטה ו… חכו! המאפיין הכי חשוב… תיבת מטען, ישנה ובלויה, חברתי הטובה,
שעליה כתובות בגדול ראשי התיבות של אבינו, צבי הארי לוין: H. L.. זו אותה תיבה שעמה הגיע
אבא ב־ 1892 לארצות הברית והיא עדיין נושאת את התווית Cunard White Star Line של
החברה הבריטית שאפשרה למהגרים לשוט במחלקה שלישית, במחיר מוזל, מאירופה לארצות
הברית ולקנדה. עוד על התיבה יש תריסר תוויות של נסיעות לפלורידה, למקסיקו ועוד. ובכן,
העמסת כל הכבודה על המשאית, בזמן גשם זלעפות, דרשה את המחיר הרגיל מהידיים ומהגב,
ועוד נחישות. ליהודה, שיד אחת שלו נשברה בעבר ומעולם לא התאחתה כראוי והיא כעת בעלת
ארבע עצמות מחוזקות על ידי ברגים, כאבה היד החלשה כל היום בגלל זה. המזרן נרטב, הצבע
האדום של השולחן החל לנזול. איזה צחוק. המשאית הפתוחה מאחור, שרק חתיכת בד ברזנט
רפויה מתנופפת לה מלמעלה ברוח, אפשרה חדירת גשם. התחלנו חמישה, נוסף על הרהיטים
והמטלטלים, בחלק האחורי של המשאית, אך עד סוף הנסיעה מספרנו עלה לעשרה. הנסיעה
מראשון לציון עד תל אביב אורכת באופן רגיל חצי שעה לכל היותר. היום הנסיעה אורכת
שעתיים. המשאית שלנו משוריינת, ולא נסענו בדרך המלך, אלא בזו הקרויה כביש ביטחון. זהו
נתיב הנסיעה היהודי. דרך זו עוברת בפרדסים, בדרכי עפר ובמרחבים אין סופיים של חול. הדרך
מתפתלת עד מקווה ישראל, ולאורך כל הדרך עומדים שומרים על המשמר. מכיוון שהיינו
המשאית הראשונה שנסעה לתל אביב הבוקר, היה עלינו לעצור לעתים קרובות בשעה שהכביש
שלפנינו נבדק מחשש למוקשים. איזה מזג אוויר נורא. בדרך אספנו ילדה קטנה מאזור ריק ששמו
"מולדת", בית קטן מבטון במדבר חול, שהולכת לבית ספר במרחק לא גדול משם בפרבר יוקרתי
של חולון, ובחורים מ"מקווה" שנכנסו העירה. אחרי "מקווה" עוברים דרך בוץ וכבישים
משובשים לחלק מתל אביב שנקרא שכונת התקווה. זוהי שכונת עוני, שכמה בתים חדשים ונאים
נבנו בה אך רוב הבתים עשויים פח או שאריות של כל דבר אחר. שכונה זו פונתה ברובה משום
שהיא חשופה להתקפות, אך במשך היום היא עדיין צפופה כי יש בה שוק. ובכן, כך הגענו לתל
אביב, ומשם עברנו למשאית שיהודה שכר כדי לגרור את החפצים שלנו למקום שבו אנו נמצאים
עתה. ושוב מטח פתאומי של גשם כבד, ולבסוף, רטובים עד לשד עצמותינו, הגענו. האישה שאצלה
אנו מתארחים נתנה לנו תה חם, לחם, חמאה והרינג כבוש וטעים. השעה הייתה כמעט 10:00.
יהודה החליף בגדים והלך לעבודה, ואני התחלתי לפרוק, מייבשת דברים שנרטבו, מכניסה
עיתונים בתוך חפצים ועל חפצים לספיגת הלחות. המצב נראה חסר תקווה, קודר, והגשם ירד
וירד. לבסוף התבהר, ולפנות ערב, עלי לציין, המקום כבר נראה ראוי למגורים. יהודה חזר הביתה,
חיבר בחוטי חשמל את המנורה שלנו מעל למיטה, והכול נראה בהיר. המחיצה עדיין אינה קיימת
אך היא תותקן. יש לנו חצי חדר או קצת יותר, כי האישה משתמשת בחצי האחר לאחסון ומעבר
למטבח. עד כה היא הייתה נעימה מאוד, ואיננה נמצאת הרבה. היא נותנת לנו סוכר, תה ועוד
מצרכים שאנחנו צריכים, וקנתה לי אי אלו דברים. ובכן, עד כה הכול בסדר, רק שבעיר הדברים
עולים הון תועפות, וכך גם האוכל. מצאנו מקום לאכול ארוחת ערב באופן שמתאים לקצב שלי.
לא מזמינים מתפריט ואינני מוצאת את עצמי תוהה מול מלצר שמחכה להזמנה. קונים כרטיס
במחיר קבוע, נכנסים, מתיישבים ומגישים לך כמו לכל האחרים. המקום מנוהל על ידי ויצ"ו.
הארוחות בשריות, כשרות וזולות מאוד. והלחם – כאוות נפשך. המקום נראה כמו מסעדה באיסט
סייד, או בשדרה השנייה בניו יורק. אני אוהבת את זה. מחר יש לי תריסר דברים לקנות. ייתכן
שאחפש עבודה. ובכן, רשמו לפניכם כתובת חדשה ואחלו לי מזל. אהבה מיהודה וממני,
טובה.
הכתובת טרומפלדור 16 תל אביב