22 בדצמבר 1948
מאמא יקרה,
אני מנחשת שאת מחכה למכתב בעקבות המברק שלנו. קצת התפלאנו שלא שמענו מכם ואנו
מקווים שאין בעיה בבית וקיבלתם את המברק. ועכשיו לעובדות חיוניות: התינוקת שלנו נולדה ב־9 בדצמבר בשעה 17:45. היא שקלה 3 ק"ג בעת הלידה שהם 6 פאונד ו־9 אונקיות בערך. היא ירדה במשקל בבית החולים ועדיין משקלה נמוך מהמשקל המצוין לעיל. שמה, כפי שנרשם בתעודת הלידה, הוא דבורה סולטר, והיא קרויה על שם הבובי, [הסבתא] (דבורה לוין) לא רצינו לקרוא לה צביה.
אנחנו שומרים את השם צבי, לבן. אני מקווה שאין למישהו מכם התנגדות. הייתי בבית החולים שישה ימים וחזרנו במונית לרחובות. נוכח הזמן שבו הייתי בבית החולים עם צירי לידה, ייתכן שתאמרו שהייתה לי לידה קלה, אך זו בהחלט לא הייתה דעתי באותו הזמן. אני לא טיפוס שסובל כאב. אני חושבת שאפשר לסווג את הכאב הזה לקטגוריה של מחלת ים וכאבי שיניים ואף להעמיד את הכאב הזה ראשון בקטגוריה. ביום רביעי בלילה היו לי התכווצויות קלות, ובבוקר החלטתי שהם צירי לידה קלים. ירד גשם. יהודה הלך לעבודה וחזר בסביבות אחת בצהריים לראות מה שלומי. הייתי ערה ועבדתי כל הבוקר, אך בצהריים התחלתי לחוש כאבים. החלטנו לנסוע לתל אביב. לא השגנו מונית ולכן עלינו על אוטובוס. הנסיעה הייתה גרועה. בראשון לציון, תקווה, שרה ובני עלו עליו גם הם. הם נסעו לסרט בתל אביב. הגענו העירה ולקחנו מונית לבית החולים, והורדנו אותם על יד בית הקולנוע. בנקודה זו בחורה אחת שהכירה את יהודה הבחינה בו ושאלה אותו בצעקה לאן הוא נוסע. יהודה, שהיה עצבני ונרגש, צעק בחזרה: אני לוקח את אשתי לבית החולים, ללדת. מכיוון שהיינו שלושתנו בהריון (שרה ותקווה בתחילת החודש התשיעי), אני משערת שהדבר נראה מצחיק. הבחורה התקרבה בריצה ואמרה משהו, אך לא לי. נהג המונית שאל אם אנחנו פותחות פעוטון. כולם מלבדי היו היסטריים מצחוק. אני לא הייתי במצב רוח להעריך הומור.

הגענו לבית החולים בשעה 15:30. שלחו אותי לטייל ולבסוף קיבלו אותי בשעה 16:00. הרופא שלי היה מחוץ לעיר. התקשרתי לאשתו, והיא שלחה רופאה אחרת במקומו. היא עשתה רושם די טוב. היא הגיעה לבית החולים בשעה 17:00 ובשעה 17:45 נולדה תינוקת צורחת. יש לה זוג ריאות מצוינות אך מכיוון שהיא התאמצה היא קצת צרודה. עשו לי כמה תפרים מבפנים ומבחוץ ולכן אני עדיין צריכה לשכב הרבה. כל זמן שהייתי בבית החולים ירד גשם זלעפות ללא הפסק. ליהודה הייתה תקופה קשה מאוד. הוא הלך כל בוקר לעבודה ואחר כך נסע הביתה לטפל במיליון ואחד דברים שלא היו מוכנים – לקנות מזרן למיטת התינוק, דלי לכביסת חיתולים, אמבטיה ותרופות, לצבוע את המיטה ואת החלק הפנימי של ארגז הקרח ועוד. בשעה 16:00 הוא בא לבקר אותי בתל אביב (שעות הביקור הן 16:00-17:00) ואחר כך יצא לטפל בדברים בתל אביב, חזר לרחובות, ועבד עוד עד חצות הליל. את כל הסידורים היה עליו לעשות במזג אוויר נורא ובתחבורה עלובה. הוא הגיע פעמיים לבית החולים ב־16:45 ונזרק החוצה ב־17:00 רטוב ורעב. כל זה הטריד אותי מאוד.

גברת קנטור (היא באה פעמיים לבקר אותי) ניסתה לשכנע אותי להישאר עוד יומיים, אך החלטתי שלא. משמעות הדבר הייתה תשלום סכום נוסף לסכום שהצבא שילם לנו, והשתוקקתי כבר להגיע הביתה אף שלא הרגשתי חזקה מספיק. ליהודה יש שבועיים חופשה ואני חייבת לציין שהוא עושה עבודה טובה כעקר בית. הוא רוחץ ומרתיח את החיתולים מוקדם בבוקר, מבשל את כל הארוחות, מנקה את הבית, שוטף כלים וכל דבר נוסף שיש לעשותו. אני רק מטפלת בתינוקת. בינתיים אני מניקה, אבל אינני יודעת אם יהיה לי מספיק חלב להמשיך לאורך זמן. הרופאים מעודדים אותי לא לתת לה תחליפים בינתיים, והיא אכן לא מקבלת שום דבר אחר. יהודה הלך איתה הבוקר לטיפת חלב משהו כמו מרפאה לתינוקות שהולכים אליה כל שבוע לבדוק משקל ועוד. אתמול הלכנו למומחית לתינוקות, כי היו לה חצי תריסר דברים קטנים על הגוף שלא ידעתי מה לעשות לגביהם. הרופאה אמרה מיד שזו תינוקת נהדרת. היא נראית קצת כמוני, אך עוד מוקדם לדעת כי היא כבר משתנה. הסנטר שלה והפה מוכרים, אין לה מצח, יש לה די הרבה שיער שחור. יהודה נופל מת בלילה על המיטה, ואני במשמרת לילה.
סלין ותקווה היו פה כשחזרנו הביתה, כוועדת קבלת פנים. כבר היה חשוך, הלוקסים דלקו,
והמקום נראה יפה מאוד. בתיה ואברהם קפצו בלילה ואכלו איתנו ארוחת ערב. כל השכנים שלנו באו והיו לנו לא מעט אורחים. (אורה, יוכבד קפצה אתמול לביקור. היא מבשלת בסמינר של השומר הדתי לבנים ברחובות. היא פגשה את יהודה אתמול ובאה לאחל מזל טוב). כמובן שפיליס ויוסף היו כאן. פיליס עזרה לנו מאוד. היא קנתה והשיגה לי דברים שהייתי זקוקה להם בבית החולים. הלל נמצא בקיבוץ שמחוץ לעיר. (בגבעת הקיבוצים) הוא היה כאן אתמול עם אהודה אשתו. היא אפתה לנו עוגה, ומאז בכל יום הוא מביא לנו ירקות ופירות הדר. החבילה מאנדיקוט אקספרס הגיעה סוף־סוף. אנחנו מאושרים לקבל אותה. הדברים עם גברת הולנדר יגיעו רק בעוד שבוע או שבועיים. החיתולים מעולם לא הגיעו. יום אחד ירד גשם והתינוקת שלנו לבשה מטליות לרחצה ומטפחות אף במקום חיתולים! איזו בושה. זה הכול לעת עתה.
באהבה, יהודה, טובה והתינוקת.