כיון שאין לי ניר אחר – הרי ניר זה הוא
סמלי לכבושנו כאן – ולכן הוא בר שמוש
כמובן.
8.6.67

[עמוד 1]
שלום לך נעמיל'ה חמודה שלי!
התפניתי קצת יותר, על מנת לשבת ולכתוב לך. אני מקוה שהגלויות שכל הזמן
שלחתי הגיעו. וכמו-כן הטלפונים הביתה ששני אזרחים שהיו כאן שהבטיחו לטלפן
אף הם הגיעו.
אני משוכנע שהיית במתח עצום. אולי אף יותר עצום מזה שאנו היינו. כל הזמן
חשבתי על כך. ועל כן האנשים הראשונים שאינם מהיחידה שלנו ואשר חזרו
לירושלים העברית, קבלו מאתנו מכתבים (כמובן שאני הייתי היוזם הראשון לכך)
ואני מקוה שהם נשלחו מירושלים.
נעמילה – אני מרגיש טוב – היה קשה קצת, זהו מצב שאיני רגיל לו – מלחמה,
ובמלחמה יש להתרגל לדברים שונים ומשונים – אך לא נשברתי לרגע, אפילו
כשהייתי במצב קשה, אפילו כשנודע שכמעט בטוח שג'ק לא חי יותר…
… אני מקוה רק שגרטמן המכובד סוף, סוף התחָיֶל כבר…..
עברו עלי גם רגעים מרגשים – כמו זה שהיה ליד הכותל המערבי – כשהרב גורן
עם עוד כמה רבנים זקנים ממש בכו שם – העתונים הכריזו ש"הצנחנים
המאובקים מכוסי זיפי הזקף בכו" … – יתכן וזה היה נכון.
מאותו רגע שאנו הגענו לעיר – התחילו להגיע הרבה "פלפלים" – והרבה "אנשים
חשובים מאד" אחרים, אשר באו לראות את הכותל המערבי, ונדמה לי שכולם
רצו לנשק אותנו. – לא ידעו מה לעשות קודם אתנו – הביאו לנו משקאות וכבוד
[עמוד 2]
וסגריות ועוד… ממש כאילו בקשו לפנק אותנו – וזה הגיע לנו.
לא כל כך בזול זה עלה לנו… וזה הושג רק בזכות חבריה פנטסטים
אשר ישנם אתנו – ובחלקם כבר לא אתנו…
אך כששוכחים זאת – השמחה היא עצומה – לאט, לאט, מעכלים מה
עשינו למען המדינה שלנו – לאט, לאט אנו מבינים מה זאת ירושלים העתיקה
בשביל היהדות בכלל – ובעקר בשביל הירושלמים (דברנו עם אדם שבזמנו גר
בעיר העתיקה ואשר פונה ב- 1948 כשזו נכבשה) – נעמיל'ה – חבל על כי אינך
איתי ברגעים מרגשים כאלה. לא תביני מבלי לראות זאת – מה זאת אומרת
לראות כמעט את הרחוב בו גרים הדודים – מכאן.
זה דבר עצום, אך יחד עם זאת אני "מת"
להגיע הביתה, להיות אתך, לחבק ולנשק אותך, אני מתגעגע ורוצה
להיות כבר אתך חמודה שלי…
אני רוצה לדעת מה עם גדי ונליק…
אני רוצה כי כולם יהיו שקטים, הן אמך, הן הורי
וכמובן שאת תהיי רגועה,
אני חושב עלייך המון, ובאמת
מותק, דעי לך שאני מרגיש מצוין, וחי כרגע בתנאים מצוינים
של בן תפנוקים וכך אסים להתראות מותק משלך האוהב מאירי