אוֹצָרוֹת
1956 22 בינואר

יעל כותבת על המפגש האחרון עם מיכה ועל המבוכה בפרידתם

יעל שגב קיבוץ חצרים פורסם על ידי deganit goldblat

כתב היד

4 דפי המכתב

סיפור רקע

יעל כותבת על המפגש האחרון עם מיכה ועל פרידתם. שניהם ידעו שזוהי פרידה, אך יעל הייתה נבוכה וסגורה, ולכן שתקה. יעל כותבת כי היא תשמח להמשך הקשר ביניהם והיא שמחה על מכתבו של מיכה שאינו מעיד על חוסר ביכולת כתיבה. במכתבה יעל מספרת גם על עבודתה ברפת ועל כנס ההדור הצעיר של איחוד הקיבוצים. יעל שגב ומיכה ליס הכירו בקיבוץ דגניה. יעל ובנות גרעין נוספות עברו לחצרים כדי לעזור לקיבוץ הצעיר. הקשר בין השניים התהדק, הם כתבו מכתבים וביקרו זה את זה. המכתב הראשון שלהם נכתב בינואר 1956. את המכתב האחרון כתב מיכה בנובמבר 1956 על פתק בנקודת איסוף דרומית לפני יציאתו לקרב. מיכה נהרג במבצע קדש בקרב אבו עגילה. נגה שגב נדיר, בתה של יעל, שמרה כארבעים וחמישה מכתבים מחלופת המכתבים בין השניים.

יעל כותבת על המפגש האחרון עם מיכה ועל פרידתם. שניהם ידעו שזוהי פרידה, אך יעל הייתה נבוכה וסגורה, ולכן שתקה. יעל כותבת כי היא תשמח להמשך הקשר ביניהם והיא שמחה על מכתבו של מיכה שאינו מעיד על חוסר ביכולת כתיבה. במכתבה יעל מספרת גם על עבודתה ברפת ועל כנס ההדור הצעיר של איחוד הקיבוצים. יעל שגב ומיכה ליס הכירו בקיבוץ דגניה. יעל ובנות גרעין נוספות עברו לחצרים כדי לעזור לקיבוץ הצעיר. הקשר בין השניים התהדק, הם כתבו מכתבים וביקרו זה את זה. המכתב הראשון שלהם נכתב בינואר 1956. את המכתב האחרון כתב מיכה בנובמבר 1956 על פתק בנקודת איסוף דרומית לפני יציאתו לקרב. מיכה נהרג במבצע קדש בקרב אבו עגילה. נגה שגב נדיר, בתה של יעל, שמרה כארבעים וחמישה מכתבים מחלופת המכתבים בין השניים.

כתב היד

עמוד 1/4

[עמוד 1]
יום ראשון. "חצרים". 22.1.56
שלום מיכה!
נכון, באמת התפלאתי לקבל את מכתבך.
זכרתי את ספוריך [סיפוריך] אודות החבורים בביה"ס
ואותה בת שכוונת אותה (בחוסר נמוס!)
אל מערכת דבר-השבוע כתשובה ל"מה נשמע"
שלה והבינתי [והבינותי] כי לא איש כתיבה אתה.
קראתי את המכתב חזור וקרא. הכתב ברור
לגמרי. ניסיתי להבין את הלך המחשבה.
בעצם, זה הוא אשר השתדלתי גם אז, במוצאי
אותה שבת גשומה בכניסה לגן-מולא.
לא נפגעתי אז, גם לא נעלבתי. משום כך לא
היה צורך בחרטה שלך ובבקשת הסליחה
ביחוד אם עשית זאת משום ש"צריך להעמיד
פני מתחרט". הייתי נבוכה, על כן עמדתי
ושתקתי. מאד לא רציתי להפרד תוך אותה
מבוכה משום כך התעכבתי, אבל לא עלה בידי.
התחלתי לומר לך משהו וחדלתי. לא היתה
השעה כשרה להסדרת מחשבות ולאמירת דברים.
בדרך כלל האמירה קשה עלי אף כי היום
[עמוד 2]
הייתי מבכרת לומר את הדברים ולא לכתב אותם.
הרבה פעמים חשבתי על הערב האחרון, על הערבים
האחרים ועל לא-ערבים. בפעמים הראשונות
חששתי ללכת. אח"כ לא חששתי יותר,
היו שעות מענינות, טובות, נעימות, ויפות.
שמחתי בהן והצטערתי כשהגיע הערב האחרון.
חשבתי אז כי נפגש ודאי עוד פה ושם. אני
אבא [אבוא] לדגניה ואולי אתה לחצרים. אך שנינו
ידענו כי השלום שעלינו לומר, שלום של פרידה
הוא. הייתי נבוכה אל מול צורת השלום
שבחרת.
"אל תהיי ילדה" אמרת לי. אולי, אולי נהגתי
כילדה. יתכן שצדקת אתה ושום עולם מוסרי
לא היה מתמוטט לו השבתי אני שלום לשלומך
שלך. אך באותו רגע לא ידעתי ואינני יודעת
גם היום. ידעתי דבר אחד בלבד: לא ולא
ולא! ואסור! ודי.
צריך היה זה באמת להיות שלום בלבד.
הרי היה הערב ההוא האחרון. ואני נבהלתי
ונסגתי.
[עמוד 3]
התגברתי על בישנותי שלי למחרת כדי להזמינך
לכאן וכדי [וכדאי] שתדע כי משום מבוכה ולא משום כעס
נשתתקתי בערב ואשמח כל כך אם שוב נפגש
כמו שהיה עד אז. בעצמך ספרת על בישנותך
משום כך צינתי זאת, וטוב שאתה חושב על
בואה. עכשיו אני מחכה לאורח!
קבלתי הזמנה מדגניה לבא לקבל את הספרים
"בסער ביום סופה" כמתנת הקבוצה לנו. באופן
רשמי לא אושרה לי הנסיעה ואף כי יש באפשרותי
לקחת שבת ולנסע אדחה זאת קצת.
אמנם אני עובדת ברפת מאז אותו יום בו
חזרתי מדגניה והסתגלתי מהר להתפתחות
הטכנית ולשכלולי הציביליזציה המודרנית
של מכון וכו' אך כרגע נטוש מאבק על כל
מיני חלופי גברי בין הרפתנים, הקשורים באמת
קשר ישר בכניסתי שלי לענף, ואני עומדת על
המשמר.
בשבת נערך פה כנס הדור הצעיר של האחוד.
לא ראיתי נציגים מדגניה (היכן העירנות
לבעיות השעה?!), לא נוכחתי בערב
[עמוד 4]
הפתיחה כיון שעבדתי אך אתמול בבקר שמעתי קצת
מדברי המשתתפים. בתחילה היו כל הדוברים בעלי
ראשי שיבה בלבד שעמדו מול שורות דלילות ומתדלדלות
והולכות של יושבים ומן אטימות כזו תלויה היתה
ועומדת בחלל האויר כאלו לא הכו הדברים כל הד.
אחרי כן קמו גם אחרים, שאינם למודים בדבור [בדיבור] מעל
במה צבורית, ועלה המתח. הכנוס יצא בצרור קריאות
הנשמעות אלינו מעל דפי העתונות זה כמה
ובהחלטה מעשית של… הקמת ועדה, אם תדע
ועדה זו לפעל ולהפעיל הרי שטוב.
"חצרים" נטלה חלק פעיל בכנס והצטינה בצד
הארגוני ובהארחה שהיתה מסודרת למופת.
משק מאד סמפטי הוא חצרים והבנות שלנו מצאו
בו את מקומן בצורה הטבעית והפשוטה ביותר.
אוף, איזה שטף לשון, ראה כמה
הארכתי עלי מהר לגמור.
שלום ולהתראות!
מיעל.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: יעל שגב
מיקום: קיבוץ חצרים
תאריך: 22.01.1956

מקבל/ת המכתב

שם: מיכה ליס
מיקום: דגניה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/4

[עמוד 1]
יום ראשון. "חצרים". 22.1.56
שלום מיכה!
נכון, באמת התפלאתי לקבל את מכתבך.
זכרתי את ספוריך [סיפוריך] אודות החבורים בביה"ס
ואותה בת שכוונת אותה (בחוסר נמוס!)
אל מערכת דבר-השבוע כתשובה ל"מה נשמע"
שלה והבינתי [והבינותי] כי לא איש כתיבה אתה.
קראתי את המכתב חזור וקרא. הכתב ברור
לגמרי. ניסיתי להבין את הלך המחשבה.
בעצם, זה הוא אשר השתדלתי גם אז, במוצאי
אותה שבת גשומה בכניסה לגן-מולא.
לא נפגעתי אז, גם לא נעלבתי. משום כך לא
היה צורך בחרטה שלך ובבקשת הסליחה
ביחוד אם עשית זאת משום ש"צריך להעמיד
פני מתחרט". הייתי נבוכה, על כן עמדתי
ושתקתי. מאד לא רציתי להפרד תוך אותה
מבוכה משום כך התעכבתי, אבל לא עלה בידי.
התחלתי לומר לך משהו וחדלתי. לא היתה
השעה כשרה להסדרת מחשבות ולאמירת דברים.
בדרך כלל האמירה קשה עלי אף כי היום
[עמוד 2]
הייתי מבכרת לומר את הדברים ולא לכתב אותם.
הרבה פעמים חשבתי על הערב האחרון, על הערבים
האחרים ועל לא-ערבים. בפעמים הראשונות
חששתי ללכת. אח"כ לא חששתי יותר,
היו שעות מענינות, טובות, נעימות, ויפות.
שמחתי בהן והצטערתי כשהגיע הערב האחרון.
חשבתי אז כי נפגש ודאי עוד פה ושם. אני
אבא [אבוא] לדגניה ואולי אתה לחצרים. אך שנינו
ידענו כי השלום שעלינו לומר, שלום של פרידה
הוא. הייתי נבוכה אל מול צורת השלום
שבחרת.
"אל תהיי ילדה" אמרת לי. אולי, אולי נהגתי
כילדה. יתכן שצדקת אתה ושום עולם מוסרי
לא היה מתמוטט לו השבתי אני שלום לשלומך
שלך. אך באותו רגע לא ידעתי ואינני יודעת
גם היום. ידעתי דבר אחד בלבד: לא ולא
ולא! ואסור! ודי.
צריך היה זה באמת להיות שלום בלבד.
הרי היה הערב ההוא האחרון. ואני נבהלתי
ונסגתי.
[עמוד 3]
התגברתי על בישנותי שלי למחרת כדי להזמינך
לכאן וכדי [וכדאי] שתדע כי משום מבוכה ולא משום כעס
נשתתקתי בערב ואשמח כל כך אם שוב נפגש
כמו שהיה עד אז. בעצמך ספרת על בישנותך
משום כך צינתי זאת, וטוב שאתה חושב על
בואה. עכשיו אני מחכה לאורח!
קבלתי הזמנה מדגניה לבא לקבל את הספרים
"בסער ביום סופה" כמתנת הקבוצה לנו. באופן
רשמי לא אושרה לי הנסיעה ואף כי יש באפשרותי
לקחת שבת ולנסע אדחה זאת קצת.
אמנם אני עובדת ברפת מאז אותו יום בו
חזרתי מדגניה והסתגלתי מהר להתפתחות
הטכנית ולשכלולי הציביליזציה המודרנית
של מכון וכו' אך כרגע נטוש מאבק על כל
מיני חלופי גברי בין הרפתנים, הקשורים באמת
קשר ישר בכניסתי שלי לענף, ואני עומדת על
המשמר.
בשבת נערך פה כנס הדור הצעיר של האחוד.
לא ראיתי נציגים מדגניה (היכן העירנות
לבעיות השעה?!), לא נוכחתי בערב
[עמוד 4]
הפתיחה כיון שעבדתי אך אתמול בבקר שמעתי קצת
מדברי המשתתפים. בתחילה היו כל הדוברים בעלי
ראשי שיבה בלבד שעמדו מול שורות דלילות ומתדלדלות
והולכות של יושבים ומן אטימות כזו תלויה היתה
ועומדת בחלל האויר כאלו לא הכו הדברים כל הד.
אחרי כן קמו גם אחרים, שאינם למודים בדבור [בדיבור] מעל
במה צבורית, ועלה המתח. הכנוס יצא בצרור קריאות
הנשמעות אלינו מעל דפי העתונות זה כמה
ובהחלטה מעשית של… הקמת ועדה, אם תדע
ועדה זו לפעל ולהפעיל הרי שטוב.
"חצרים" נטלה חלק פעיל בכנס והצטינה בצד
הארגוני ובהארחה שהיתה מסודרת למופת.
משק מאד סמפטי הוא חצרים והבנות שלנו מצאו
בו את מקומן בצורה הטבעית והפשוטה ביותר.
אוף, איזה שטף לשון, ראה כמה
הארכתי עלי מהר לגמור.
שלום ולהתראות!
מיעל.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: יעל שגב
מיקום: קיבוץ חצרים
תאריך: 1956-04-16

מקבל/ת המכתב

שם: מיכה ליס
מיקום: דגניה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות