29/12.63

מתוקה שלי!
אני מבקש את סליחתך, לא הבנתי אותך, הסתכלתי על הענינים מנקודת ראותי בלבד, כפי שהם השתקפו אצלי בעבר, כשהייתי אני עצמי נתון באותה מסגרת גרמתי לך מן הסתם כאב בעקשנותי. בכל כוחי ניסיתי לשכנע אותך להישאר עמי. חפצתי להיות איתך מספר שעות נוספות, ללכת לצידך, להביט בעיניך ולחלום את חלומותיך.
זכורים לי מצבים דומים בעבר שבהם נאלצתי לבחור ולהחליט בין שתי ברירות סותרות: בין טובתי הפרטית, לבין התחיבותי לחברה. בדרך כלל בחרתי בברירה הראשונה, הקלה, הנוחה והמספקת יותר. אתמול כשעמדת את בפני אותו מצב, צפו ועלו לנגד עיני אותן תמונות דהויות המצועפות בערפל של שנים. ניסיתי לדחוף אותך למעשה טפשי, התעלמתי מרגשותיך ומצפונך וראיתי באותו רגע את טובתי הפרטית בלבד.
אני רואה שהלך מחשבתי עדיין לא השתנה וטרם בגרתי מספיק כדי לדכא את רצוני הפרטי בפני רצון הכלל. עתה, כשאני מביט על התקופה שקדמה לשיחת הקבוץ שדנה על חתימתי לשירות נוסף, ברור לי למעלה מכל ספק שעובדה זו נכונה בתכלית. רק ההחלטה החיובית שנתקבלה מנעה קרע גלוי עם המשק. אני משוכנע שלא הייתי מוכן לוותר על הטייס ולקבל על עצמי את החלטת הקבוץ במקרה והיא היתה שלילית. יש דברים שבעדם אני מוכן להילחם עד הסוף. ששום גורם איננו יכול להכניעם. זהו קו שחתום עמוק, עמוק באישיותי וכנראה שאף השנים החולפות ונושרות מעלי אינן יכולות למחוק ולטשטש אותו. יש הרבה מן החיוב בתכונה זו. אך גם השלילה לא חסרה. בזכותה של תכונה זו אני קיים, והיא שמקנה לי את קווי היחוד שלי. בזכותה הצלחתי לאזן את המאזן השלילי שגררתי בשנות המוסד הראשונות ואף לצבור מעט מטען חיובי בעזבי אותו. בזכותה אני נושא את כנפי המתכת המוכספות והנכספות ובזכותה של תכונה זו ידעתי לשאת את כאבי בדומיה, לצפות בחרדה ובתוגה, להביט בעיניים פקוחות אל שולי האופק ולחכות לזוהר חדש ובהיר, זוהר של שמש שטרם עלתה, של שמש שכל אורה וחומה שמור לי, לבד. כל אלה הם ערכים חיונים אך מתוך החיוב הזה צמחה השלילה. התקדמותי בלימודים התאפשרה רק ע"י ויתור על פעילות חברתית. הליכתי לטייס יכלה להתבצע רק על חשבון הזיקה לקיבוץ.
ורדה, את מתארת לך שהייתי אוהבך אילו לא ידעתי שאגרום בכך אושר לעצמי? שהיתי מוכן לסכן את כל החלומות הנהדרים שחוויתי אילו היה לי צל של ספק באהבתי אליך? ודאי שלא. זאת תמימות חלקית לחשוב על אדם כמוני כאדם המוכן לוותר על מיטב שאיפותיו כדי לגרום אושר לאדם אחר ואפילו הוא היקר לי ביותר.
עשיתי את כל מה שעשיתי עד כה מתוך שני דחפים עיקריים: האחד הוא אהבתי לך והשני – אהבתי לעצמי. שני מנועי ענק אלה הם שנושאים אותי, קצב חיי נקבע ע"י קצב פעימתם ומהם אני שואב את אושרי, אכזבותיי ובטחוני. גם כשלעיתים נדמה לך שוויתרתי לך על משהו, שאהבתי לך גברה על אהבתי לעצמי, דעי שלא רק טובתך עמדה לנגד עיניי. בעצם מעשה הוויתור אני קונה לי שפע של אושר ולעיתים אף קורה שאחרי וויתור כזה נולד בי נצוץ של אושר שלא היה נידלק בשום דרך אחרת. כך גם קרה אמש.
ויתרתי לך, ויתרתי משום שלא היתה ברירה אחרת, משום ששכנעת אותי בצדקת דברך ומשום שע"י מעשה הוויתור פרקתי מעל מצפונך נטל מעיק. ידעתי שלא תהיי שלמה עם עצמך, שמצפונך ייסר אותך וימנע את אושרך. בתחילה כאבה לי הפרידה. אך עתה אינני מצטער עליה. היית חייבת ללכת, ולא נותר אלא להשלים עם זאת.
מתוקה שלי, אני מקווה שסלחת, שהבנת אותי והשתכנעת בטעותי. היום אנו עומדים על סף שנה חדשה. המכתב יגיע אליך רק בשנה הבאה, אך אני מקווה שעדיין לא מאוחר. שעוד ניתן לאחות את הסדק הקט שנבקע ולמנוע לנצח את הישנותו.
כל אהבתי משולה לזר של פרחים. כל מכתב הנשלח אליך הוא פרח רך הנקטף מצרור ענק זה. חיפשתי הפעם את היפה בפרחים, אך העליתי בחכתי צמח עלוב ומסכן. כזהו מכתבי היום ועל כך צערי. אולי השנה הבאה תאיר לי פניה? אולי…. אולי גם אלי יגיעו מכתבים רבים יותר, נקווה שכן.
שלך יעקב