יעקב ברמן מבטא בשפה עשירה ויפה את אהבתו לורדה חברתו
סיפור רקע
יעקב ברמן נולד בשנת 1942 בקיבוץ גת, בן בכור לרחל ולמשה ברמן. יעקב גדל בקיבוץ כילד סקרן, שובב, אוהב טבע ובעלי חיים, ספורטאי מצטיין, יצירתי וכריזמטי. הוא התגייס לצבא במסגרת נבחרי הקיבוצים לפיקוד הנח"ל וסיים שם קורס קצינים. כשסיכת המ"מ על דש חולצתו הוא קיבל החלטה להגשים חלום ולהתחיל קורס טייס כאחד הטירונים.
במהלך הקורס החלה לפרוח אהבתו לורדה בת קיבוץ גל און, השכן לקיבוץ גת. בשנת 1965 באו השניים בברית הנישואין, ובשנת 1966 נולד אופיר בנם הבכור. את כל שנות אהבתם ליוותה התכתבות ענפה בה שיתפו השניים את רגשותיהם ואת החוויות העוברות עליהם בימים בהם לא יכלו להיות ביחד.
הצלילה לתוך מכתביו לורדה והקול העולה מהם חודר ללב ומרעיד את הנפש. דרכם משתקפת דמותו הססגונית, והם מוסיפים רבדים נוספים לפאזל העשיר שהרכיב את אישיותו. היו בו קשיחות ועיקשות, יחד עם רוך ועדנה, נחישות וחוזקה מול נפש
במהלך הקורס החלה לפרוח אהבתו לורדה בת קיבוץ גל און, השכן לקיבוץ גת. בשנת 1965 באו השניים בברית הנישואין, ובשנת 1966 נולד אופיר בנם הבכור. את כל שנות אהבתם ליוותה התכתבות ענפה בה שיתפו השניים את רגשותיהם ואת החוויות העוברות עליהם בימים בהם לא יכלו להיות ביחד.
הצלילה לתוך מכתביו לורדה והקול העולה מהם חודר ללב ומרעיד את הנפש. דרכם משתקפת דמותו הססגונית, והם מוסיפים רבדים נוספים לפאזל העשיר שהרכיב את אישיותו. היו בו קשיחות ועיקשות, יחד עם רוך ועדנה, נחישות וחוזקה מול נפש פיוטית ורגישה. הוא היה נועז ואמיץ, רומנטיקן. יעקב היה מאלה שאינם הולכים בתלם, ולא פעם בחר ללכת נגד הזרם.
באוגוסט 1966 והוא בן 24 בלבד, יום לאחר חזרתו מסיור ארוך בחו"ל, יצא יעקב מבסיס חיל האוויר תל נוף לאימון טיסה קשה במיוחד, כאחד מרביעיית מטוסי מיראז'. תוך כדי ביצוע פנייה בגובה נמוך מאוד פגעה כנף מטוסו של יעקב בקרקע, קצה הכנף נשברה והמטוס התרסק.
המכתבים שכתב היוו מזכרת יוצאת דופן עבור בנו אופיר, שהיה בן חודשים ספורים כשאיבד את אביו. במכתבים הצליח לחשוף צד מיוחד באישיותו, עושר לשוני, שירת מילים. היכולת שלו להפוך רגשות למילים והכתב המצויר שלו הפכו עבור המשפחה לנכס שלא יסולא בפז.
רעייתו, ורדה נכט (ברמן) מסרה את מכתביו למיזם אוצרות.
כתב היד
19/1/64
אהובתי היחידה!
צר לי שגרמתי לך עוגמת נפש. עצבות קלה קפצה עלי ולא מצאתי שום דרך כדי להיפטר ממנה. עתה הכל כבר מאחורי. שוב אני עליז, שמח ושופע אושר.
בקשת ממני בכל ליבך שלא אצא ברגל הביתה, אולם מהרגע שסגרתי את דלת חדרך מאחורי, כבר לא יכולתי לחזור. לא היה כל טעם להמתין בקור העז ששרר בחוץ, וכדי להימנע מהצטננות נוספת רצתי על הכביש הרטוב והנוצץ לאורן הקלוש של קרני הסהר המוכספות.
כשהגעתי למחצית הדרך התקרבה לעברי מכונית מכיוונכם, לרגע קט הצטערתי בחשבי שאאלץ להפסיק את מרוצתי שכה נהניתי ממנה, אך לבסוף החלטתי להרים יד ולעצרה. הגעתי מהר הביתה. החלפתי בזריזות את המדים ואף הספקתי להגיע אל רכב שיצא מהבית והובילני עד לקסטינה. ב9:00 כבר הייתי בבסיס.
מהרגע שהתחלתי לרוץ הלך מצב רוחי והשתפר. העצבות חלפה לה לחלוטין בשעה שנפגשתי עם "החברה" ליד כביש הכניסה, צחקנו והתלוצצנו ושוב הכל היה חביב ומלא חדוות חיים. גל של אושר שטף אותי ברגע שראיתי את מכתבך שציפה לי עוד מיום שישי. לפני לכתי לישון קראתיו עד תומו ובהשראתו עצמתי את עיניי תוך הרגשת מתיקות נפלאה. ורדה, זהו אחד המכתבים היפים והרציניים ביותר שקיבלתי ממך, ומסתבר שכשאת רוצה את מסוגלת להוציא מתחת ידיך דברים נהדרים. חבל שרק לעיתים רחוקות את מתיחסת ברצינות למכתביך ומוכנה לכותבם מעומק הלב. לעיתים אני ממש מקנא ברוחי, בחושבי כמה מחשבה ואהבה את מגדישה לה, אך כנראה שהיא ראויה לכך…
כעת קר ורק התנור והחלומות המתוקים מסוגלים ליצור אוירה של חום, שמים בהירים ומרחבים פורחים. חבל שלא יצא לי לטוס היום לצפון. ה"חברה" שהיו שם מספרים שההרים והעמקים מכוסים שכבת שלג לבנה המעניקה להם יופי נהדר, ממש שוויץ, אולי רותי, במו עיניה ראתה תמונה זו, תתאר לך אותה ביתר אומנות. אני רק מקור שני וחבל.
אינני יודע איזה רושם השארנו על ההורים שלך, אך לבטח הם התאכזבו. ישבתי אצלך קרוב ל-6 שעות וכמעט שלא החלפנו בינינו דבר. אילו אני במקומם, הייתי חושב לתומי שלפני עומדים שני בני אדם, שכל מה שיש להם להגיד הם כבר אמרו זה לזה ועתה הם נזקקים לחברתו של אדם שלישי שבכוח לשונו יוכל לדובבם. ממש כאב לי בחושבי שהנה נפגשים שני צעירים העשויים לשוחח על כל נושא שבעולם, ומכל המבחר העצום הזה העומד לרשותם, הם לא מוצאים להם אפילו אחד כדי לדון בו. אולי האוירה המיוחדת ששררה באותו זמן מנעה מאתנו לחשוב ולדבר, אולי פשוט כבר התרגלנו לשוחח ביחידות ונוכחותם של אחרים מקשה עלינו, ואולי היינו זקוקים לרגע שונה, ליום יפה למשל, כדי לפתוח את סגור הלב. על כל פנים איזו סיבה שתהיה אינה מצדיקה אותנו להיגרר לאטימות ולאי-הבנות כפי שזה קרה אמש. אולי צריך היה מעט רצון טוב והכל היה מסתדר, אך כנראה שהאוירה היתה כל כך קודרת שלא נותר עוד כוח לרצות.
ורדה, האם את רוגזת עלי שכתבתי לך את כל זה? על תכעסי, לא כתבתי זאת כדי להעציבך, פשוט כך נראים לי פני הדברים, ובאור כזה הם משתקפים בעיני.
אני יודע שלי יש חלק גדול בכל זה. רגזתי על המצב המגוחך שלתוכו נקלעתי. הייתי כה קרוב אליך ויחד עם זה גם כה רחוק. אף את ידי לא יכולתי להושיט כדי לחוש בך. הייתי כבול כציפור קצוצת כנפים ומכאן נסע כעסי, רמזתי לך שכדאי להתיחד, אולם לא יכולת להענות לבקשתי, ולאחר שלא ניתן היה לשנות את המצב, נכנעתי ושקעתי בעצבותי.
דבר אחד הסתבר לי למעלה מכל ספק: אנו רחוקים עדין מלהכיר איש את נפש רעהו מרחק רב. אלפי רובדים היוצרים את דמותנו נסתרים מעינינו ומצפים שנחשוף אותם, אני לא מציין עובדה זו כדבר שלילי, טבעי ונורמאלי שזה כך, ומן הנמנע שזה יהיה אחרת, כי הרי לא ניתן בתקופה כה קצרה להכיר אדם על כל צדדיו, אך טוב ורצוי שנכיר בעובדה זו על מנת להימנע מלעמוד בפני מצבים בלתי מובנים מבלי לדעת את פשרם וסיבת מהותם.
מתוקה שלי, אני בטוח שאת מספיק בוגרת כדי לקבל ביקורת זו ברוח נכונה, אומנם פרשתי לפניך רק צללים ובני צללים, אך זכרי, ולעולם אל תשכחי, שהאור עדין רב פי אלף מכל צל שהוא, לא קיים צל שיוכל לאור זה, הוא נצחי והנצח שולט בו.
ליצנית שלי, בכונה תחילה אני לא מתיחס ל"בדיחה" הקטנה שמצאתי בחדרי, אף שיש לי המון להגיד לך עליה, אולי באחד הימים אומר לך את דעתי עליה, אך בינתיים נשתדל לשכוח אותה.
ורדה שלי שלי, מה שאספר לך עתה ודאי ימלאך שמחה. ב-6 בפברואר יתקיים יום הורים וכנראה שיעניקו לכם טיול קטן במטוס.
פרטים נוספים אמסור לך יותר מאוחר אך בינתיים הסתפקי בזאת.
ממני – המתגעגע אליך עד כלות הנשמה.
יק.
פרטי המכתב
The Writer
Recipient of the Letter
גלריה
כתב היד
19/1/64
אהובתי היחידה!
צר לי שגרמתי לך עוגמת נפש. עצבות קלה קפצה עלי ולא מצאתי שום דרך כדי להיפטר ממנה. עתה הכל כבר מאחורי. שוב אני עליז, שמח ושופע אושר.
בקשת ממני בכל ליבך שלא אצא ברגל הביתה, אולם מהרגע שסגרתי את דלת חדרך מאחורי, כבר לא יכולתי לחזור. לא היה כל טעם להמתין בקור העז ששרר בחוץ, וכדי להימנע מהצטננות נוספת רצתי על הכביש הרטוב והנוצץ לאורן הקלוש של קרני הסהר המוכספות.
כשהגעתי למחצית הדרך התקרבה לעברי מכונית מכיוונכם, לרגע קט הצטערתי בחשבי שאאלץ להפסיק את מרוצתי שכה נהניתי ממנה, אך לבסוף החלטתי להרים יד ולעצרה. הגעתי מהר הביתה. החלפתי בזריזות את המדים ואף הספקתי להגיע אל רכב שיצא מהבית והובילני עד לקסטינה. ב9:00 כבר הייתי בבסיס.
מהרגע שהתחלתי לרוץ הלך מצב רוחי והשתפר. העצבות חלפה לה לחלוטין בשעה שנפגשתי עם "החברה" ליד כביש הכניסה, צחקנו והתלוצצנו ושוב הכל היה חביב ומלא חדוות חיים. גל של אושר שטף אותי ברגע שראיתי את מכתבך שציפה לי עוד מיום שישי. לפני לכתי לישון קראתיו עד תומו ובהשראתו עצמתי את עיניי תוך הרגשת מתיקות נפלאה. ורדה, זהו אחד המכתבים היפים והרציניים ביותר שקיבלתי ממך, ומסתבר שכשאת רוצה את מסוגלת להוציא מתחת ידיך דברים נהדרים. חבל שרק לעיתים רחוקות את מתיחסת ברצינות למכתביך ומוכנה לכותבם מעומק הלב. לעיתים אני ממש מקנא ברוחי, בחושבי כמה מחשבה ואהבה את מגדישה לה, אך כנראה שהיא ראויה לכך…
כעת קר ורק התנור והחלומות המתוקים מסוגלים ליצור אוירה של חום, שמים בהירים ומרחבים פורחים. חבל שלא יצא לי לטוס היום לצפון. ה"חברה" שהיו שם מספרים שההרים והעמקים מכוסים שכבת שלג לבנה המעניקה להם יופי נהדר, ממש שוויץ, אולי רותי, במו עיניה ראתה תמונה זו, תתאר לך אותה ביתר אומנות. אני רק מקור שני וחבל.
אינני יודע איזה רושם השארנו על ההורים שלך, אך לבטח הם התאכזבו. ישבתי אצלך קרוב ל-6 שעות וכמעט שלא החלפנו בינינו דבר. אילו אני במקומם, הייתי חושב לתומי שלפני עומדים שני בני אדם, שכל מה שיש להם להגיד הם כבר אמרו זה לזה ועתה הם נזקקים לחברתו של אדם שלישי שבכוח לשונו יוכל לדובבם. ממש כאב לי בחושבי שהנה נפגשים שני צעירים העשויים לשוחח על כל נושא שבעולם, ומכל המבחר העצום הזה העומד לרשותם, הם לא מוצאים להם אפילו אחד כדי לדון בו. אולי האוירה המיוחדת ששררה באותו זמן מנעה מאתנו לחשוב ולדבר, אולי פשוט כבר התרגלנו לשוחח ביחידות ונוכחותם של אחרים מקשה עלינו, ואולי היינו זקוקים לרגע שונה, ליום יפה למשל, כדי לפתוח את סגור הלב. על כל פנים איזו סיבה שתהיה אינה מצדיקה אותנו להיגרר לאטימות ולאי-הבנות כפי שזה קרה אמש. אולי צריך היה מעט רצון טוב והכל היה מסתדר, אך כנראה שהאוירה היתה כל כך קודרת שלא נותר עוד כוח לרצות.
ורדה, האם את רוגזת עלי שכתבתי לך את כל זה? על תכעסי, לא כתבתי זאת כדי להעציבך, פשוט כך נראים לי פני הדברים, ובאור כזה הם משתקפים בעיני.
אני יודע שלי יש חלק גדול בכל זה. רגזתי על המצב המגוחך שלתוכו נקלעתי. הייתי כה קרוב אליך ויחד עם זה גם כה רחוק. אף את ידי לא יכולתי להושיט כדי לחוש בך. הייתי כבול כציפור קצוצת כנפים ומכאן נסע כעסי, רמזתי לך שכדאי להתיחד, אולם לא יכולת להענות לבקשתי, ולאחר שלא ניתן היה לשנות את המצב, נכנעתי ושקעתי בעצבותי.
דבר אחד הסתבר לי למעלה מכל ספק: אנו רחוקים עדין מלהכיר איש את נפש רעהו מרחק רב. אלפי רובדים היוצרים את דמותנו נסתרים מעינינו ומצפים שנחשוף אותם, אני לא מציין עובדה זו כדבר שלילי, טבעי ונורמאלי שזה כך, ומן הנמנע שזה יהיה אחרת, כי הרי לא ניתן בתקופה כה קצרה להכיר אדם על כל צדדיו, אך טוב ורצוי שנכיר בעובדה זו על מנת להימנע מלעמוד בפני מצבים בלתי מובנים מבלי לדעת את פשרם וסיבת מהותם.
מתוקה שלי, אני בטוח שאת מספיק בוגרת כדי לקבל ביקורת זו ברוח נכונה, אומנם פרשתי לפניך רק צללים ובני צללים, אך זכרי, ולעולם אל תשכחי, שהאור עדין רב פי אלף מכל צל שהוא, לא קיים צל שיוכל לאור זה, הוא נצחי והנצח שולט בו.
ליצנית שלי, בכונה תחילה אני לא מתיחס ל"בדיחה" הקטנה שמצאתי בחדרי, אף שיש לי המון להגיד לך עליה, אולי באחד הימים אומר לך את דעתי עליה, אך בינתיים נשתדל לשכוח אותה.
ורדה שלי שלי, מה שאספר לך עתה ודאי ימלאך שמחה. ב-6 בפברואר יתקיים יום הורים וכנראה שיעניקו לכם טיול קטן במטוס.
פרטים נוספים אמסור לך יותר מאוחר אך בינתיים הסתפקי בזאת.
ממני – המתגעגע אליך עד כלות הנשמה.
יק.
פרטי המכתב
The Writer
Recipient of the Letter
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
בטוח שאתם רוצים
להתנתק?