יצחק צבי גפני מוצא יופי וכוח בדממה שסביבו בזמן השמירה ובדממה בזמן הטיול עם דרורה, שאליה הוא שולח את המכתב

סיפור רקע
יצחק-צבי גפני מוצא בדממה סוד עצום ומיוחד. זו דממה פועמת, שמפלחת את נפשו של אדם. בעת שמירה בקיבוץ מעוז חיים הוא מרגיש את הדממה המדברת, הקוראת לו להסתכל פנימה, אל עצמו. בסוף המכתב הוא כותב לדרורה אהובתו על כמה רגעים של דממה מיוחדת שהרגיש בטיוליהם המשותפים, וכך מציג את געגועיו העזים אליה. שנת הכתיבה היא ככל הנראה 1940 על אף שלא מצוין תאריך.
מכתב זה נכתב על ידי צבי–גפני לאהובתו דרורה (הילדה ולר). השניים הכירו בפלוגת העבודה המקובצת, שנשלחה לעבוד במפעלי ים המלח בסדום בשנת 1938. גם לאחר שהתאהבו המשיכה דרורה להיות חברת קיבוץ בית השיטה, ויצחק–צבי גפני היה בין מייסדי קיבוץ מעוז חיים. בשנת 1941 לאחר ניסיונות שכנוע רבים רבים הצטרפה דרורה אל יצחק–צבי בקיבוץ מעוז חיים. יצחק היה נשוי בראשונה לצביה, ובתם נקראה עופר. בשנת 1935 הוא התאלמן. במעוז חיים נולדו ליצחק ולדרורה
מכתב זה נכתב על ידי צבי–גפני לאהובתו דרורה (הילדה ולר). השניים הכירו בפלוגת העבודה המקובצת, שנשלחה לעבוד במפעלי ים המלח בסדום בשנת 1938. גם לאחר שהתאהבו המשיכה דרורה להיות חברת קיבוץ בית השיטה, ויצחק–צבי גפני היה בין מייסדי קיבוץ מעוז חיים. בשנת 1941 לאחר ניסיונות שכנוע רבים רבים הצטרפה דרורה אל יצחק–צבי בקיבוץ מעוז חיים. יצחק היה נשוי בראשונה לצביה, ובתם נקראה עופר. בשנת 1935 הוא התאלמן. במעוז חיים נולדו ליצחק ולדרורה ארבעה ילדים: בועז, איילת, סמדר ועוזית. עוזית תרמה את המכתבים לפרויקט אוצרות.
ארועי התקופה
כתב היד
[עמוד 1]
דרורה!
הידעת את סוד הדממה?
אך לא זו הדממה האלמת. זו העקרה. זו המעיקה
בחסר המבע אשר לה. זו המרחפת בין שמים וארץ
ואשר כל פריון אין בה לא לה לעצמה ולא
ללב אשר מסוגל לחוש אותה.
לא חביבה, לא זו!
אלא את הדממה מלאת הניב, זו הפועמת, זו
הדופקת והמדובבת לנפשו של אדם עלי-אדמות.
זו הדממה אשר לכאורה אף היא אלמת הִנֶהָ
אך קורעת היא לבבות. זועקת ולא בִצְוָחָה
קוראת ומספרת אך לא בקולי-קולות. כי אם
(דופק) בהולֶם לבבה בלבד מַגֶדֶת היא וממלאה
וממלאה עד להִמוֹג (נמס) עד להשתפכות
כוס התענוגות. כוס כוח החיים אשר מפכה
באדם תוך תוכו עד למֵחוּש הרַקוֹת ופקיקת
האיברים הפנימיים והחיצוניים גם יחד. כי אין
באפשרותו של אדם כל כך להכיל, להבין
ולספוג רכות של גדש כזה (יתר על המידה).
[עמוד 2]
2
– כה חשתי הערב בשעת שמירתי על גג העמדה.
היתה זו דממת הערבה הגדולה והקריאה אלי
פרצה מכל עבר ופנה [ופינה]. ולאו דוקא משירת הצרצר
בתוך השבלים, ולאו דוקא מקרקור הצפרדעים מתוך
הנחלים, ולא שאון גלי הירדן הזורם ושוטף
ממרחקים אֵלֵי מרחקים. ולא רחש הקמה בשדה
העונים לקול משב הרוח הלילית-האביבית.
לא מתוך אלה בלבד פרץ אלוהים אל
הערבה והשמיע את כוחו בדממה הגדולה.
אלא הכול, הכול מסביב יחדיו בסימפוניה אחת
גדולה קרא ומשך. רמז וסחף: "בוא, אני שליט
היקום, ולא רק בליל, כי ביום, עם השמש
הצהובה ועם המולת החי והמכונה אשר יצר
החי בתבל. ביום לא תשמעני. ביום לא
תכירני אך אתה קורא לי, אתה מְשַׁוֵעַ
אלי, ובלילה הנני נוסכת בך את רוחי
למען ירחב רוחך אתה. למען תדע כי
לא גלמוד אתה. למען תחוש את הקוסמוס
ותזכור כי יש כח איתנים אשר לו אתה
שייך ותחת צַו שלו הנך חי תוסס ופועל.
ממנו תִינַק ולמענו יהלום לבבך בעולם זה".
[עמוד 3]
3
זו הדממה- דממתנו. וזה כוחה ואוֹנָה, חַבֵרָה!
ובשעה זו הִתְיַחָדְתִי אִתך. יִחוּד בלתי-אמצעי.
יש סוד עצום ומיוחד בהתיחדות בשעת
שלטון הדממה. התיחדות תהומית, התיחדות
שמימית, התיחדות של פריון ושפע און-עולמים.
חביבה! אל נא תקראי לדברי הקודמים "פואזיה",
אמת מלבבי הבעתי לפניך. מוזר?
יש ושורה עלי רוח מיוחדת במינה. הייתי קורא
לזה: רוח-האלוהים. ואז, בשעה כזו כמעט
שאינני יודע את נפשי. וכמובן שרגעים ושעות
כאלו באות בהשפעה מן החוץ מיוחדת, או
יותר נכון במזוג של התוסס בחוץ עם הסוער
בפנים, בתוך נפשי, תקראי לזה, "משוגע" או
"איש-מוזר" אך עִתוֹת כאלו מַפְרִים את
נשמתי לתקופה ארוכה, ארוכה…
הנה למשל תחת צלילי מוסיקה טובים אני
הופך בתוך תוך תוכי או לים רותח..
או לאֵדִים עוֹלִים וּנְמוֹגִים (נמסים) בְחָלָלוֹ (ריקנות) של עולם…
[עמוד 4]
4
אנסה להעלות לפניך רגעים כאלו [של דממה יפה] בטיולנו:
– בשעה שהלכנו מחולתה לכפר-גלעדי ובדרך שאלתי
אותך אם מעיקה עליך אִלְמוּתי. הזוכרת?
– בשעה שברכתיך ב"ליל מנוחה" בלילה בחולתה
כשעמדתי דומם ופני לים. היודעת?
– בשעה שהִשַׁחְתִי את לבי לפניך בקשר עם
שאלת העברית על-יד קברו של טרמפלדור.
ההרגשת?
– בשעה שהלכנו לשם טיול בֹקר מדפנה
לחַן–אדְוִיִר ונסיתי לגולל לפני נפשך איך
לא יחיה האדם רק כשהוא מתקדם עם
הלב הקמוץ בתוך כף ידו אלא שדרושה לו
אחיזה קרקעית אפשרית של גשום משאת נפשו.
האם חָרוּת בלבך הדבר?
"יַלְדָת – עַצְמָאוּת"!
בלמתי (סגרתי) את רגשותי ברגעים כאלו למען
לא אהיה כִמְתַעְתֵעַ (אדם משונה) כי חשבתי שאולי אפריע
לך במחשבותיך ובבנית "אגדתך"… אך דומני כי
לב לך, וקצת מן הקצת ודאי חַשתְ…
וחן-חן.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
גלריה
כתב היד
[עמוד 1]
דרורה!
הידעת את סוד הדממה?
אך לא זו הדממה האלמת. זו העקרה. זו המעיקה
בחסר המבע אשר לה. זו המרחפת בין שמים וארץ
ואשר כל פריון אין בה לא לה לעצמה ולא
ללב אשר מסוגל לחוש אותה.
לא חביבה, לא זו!
אלא את הדממה מלאת הניב, זו הפועמת, זו
הדופקת והמדובבת לנפשו של אדם עלי-אדמות.
זו הדממה אשר לכאורה אף היא אלמת הִנֶהָ
אך קורעת היא לבבות. זועקת ולא בִצְוָחָה
קוראת ומספרת אך לא בקולי-קולות. כי אם
(דופק) בהולֶם לבבה בלבד מַגֶדֶת היא וממלאה
וממלאה עד להִמוֹג (נמס) עד להשתפכות
כוס התענוגות. כוס כוח החיים אשר מפכה
באדם תוך תוכו עד למֵחוּש הרַקוֹת ופקיקת
האיברים הפנימיים והחיצוניים גם יחד. כי אין
באפשרותו של אדם כל כך להכיל, להבין
ולספוג רכות של גדש כזה (יתר על המידה).
[עמוד 2]
2
– כה חשתי הערב בשעת שמירתי על גג העמדה.
היתה זו דממת הערבה הגדולה והקריאה אלי
פרצה מכל עבר ופנה [ופינה]. ולאו דוקא משירת הצרצר
בתוך השבלים, ולאו דוקא מקרקור הצפרדעים מתוך
הנחלים, ולא שאון גלי הירדן הזורם ושוטף
ממרחקים אֵלֵי מרחקים. ולא רחש הקמה בשדה
העונים לקול משב הרוח הלילית-האביבית.
לא מתוך אלה בלבד פרץ אלוהים אל
הערבה והשמיע את כוחו בדממה הגדולה.
אלא הכול, הכול מסביב יחדיו בסימפוניה אחת
גדולה קרא ומשך. רמז וסחף: "בוא, אני שליט
היקום, ולא רק בליל, כי ביום, עם השמש
הצהובה ועם המולת החי והמכונה אשר יצר
החי בתבל. ביום לא תשמעני. ביום לא
תכירני אך אתה קורא לי, אתה מְשַׁוֵעַ
אלי, ובלילה הנני נוסכת בך את רוחי
למען ירחב רוחך אתה. למען תדע כי
לא גלמוד אתה. למען תחוש את הקוסמוס
ותזכור כי יש כח איתנים אשר לו אתה
שייך ותחת צַו שלו הנך חי תוסס ופועל.
ממנו תִינַק ולמענו יהלום לבבך בעולם זה".
[עמוד 3]
3
זו הדממה- דממתנו. וזה כוחה ואוֹנָה, חַבֵרָה!
ובשעה זו הִתְיַחָדְתִי אִתך. יִחוּד בלתי-אמצעי.
יש סוד עצום ומיוחד בהתיחדות בשעת
שלטון הדממה. התיחדות תהומית, התיחדות
שמימית, התיחדות של פריון ושפע און-עולמים.
חביבה! אל נא תקראי לדברי הקודמים "פואזיה",
אמת מלבבי הבעתי לפניך. מוזר?
יש ושורה עלי רוח מיוחדת במינה. הייתי קורא
לזה: רוח-האלוהים. ואז, בשעה כזו כמעט
שאינני יודע את נפשי. וכמובן שרגעים ושעות
כאלו באות בהשפעה מן החוץ מיוחדת, או
יותר נכון במזוג של התוסס בחוץ עם הסוער
בפנים, בתוך נפשי, תקראי לזה, "משוגע" או
"איש-מוזר" אך עִתוֹת כאלו מַפְרִים את
נשמתי לתקופה ארוכה, ארוכה…
הנה למשל תחת צלילי מוסיקה טובים אני
הופך בתוך תוך תוכי או לים רותח..
או לאֵדִים עוֹלִים וּנְמוֹגִים (נמסים) בְחָלָלוֹ (ריקנות) של עולם…
[עמוד 4]
4
אנסה להעלות לפניך רגעים כאלו [של דממה יפה] בטיולנו:
– בשעה שהלכנו מחולתה לכפר-גלעדי ובדרך שאלתי
אותך אם מעיקה עליך אִלְמוּתי. הזוכרת?
– בשעה שברכתיך ב"ליל מנוחה" בלילה בחולתה
כשעמדתי דומם ופני לים. היודעת?
– בשעה שהִשַׁחְתִי את לבי לפניך בקשר עם
שאלת העברית על-יד קברו של טרמפלדור.
ההרגשת?
– בשעה שהלכנו לשם טיול בֹקר מדפנה
לחַן–אדְוִיִר ונסיתי לגולל לפני נפשך איך
לא יחיה האדם רק כשהוא מתקדם עם
הלב הקמוץ בתוך כף ידו אלא שדרושה לו
אחיזה קרקעית אפשרית של גשום משאת נפשו.
האם חָרוּת בלבך הדבר?
"יַלְדָת – עַצְמָאוּת"!
בלמתי (סגרתי) את רגשותי ברגעים כאלו למען
לא אהיה כִמְתַעְתֵעַ (אדם משונה) כי חשבתי שאולי אפריע
לך במחשבותיך ובבנית "אגדתך"… אך דומני כי
לב לך, וקצת מן הקצת ודאי חַשתְ…
וחן-חן.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?