יישוב והקמת המדינה 
חינוך ולימודים 
מסעות וטיולים 
אירועים בהיסטוריה 
מלחמות ישראל 
משפחה ויחסים 
חגים ומועדים 
תרבות 
מפורסמים 
ארצות ערב והאסלאם יששכר מחכה לשיחת טלפון מאסתר, ובינתיים כותב לה על פעילותו הציבורית
סיפור רקע
במכתב שנכתב בשבת בבוקר בעודו מחכה לטלפון מאסתר מדבר יששכר על פעילותו הציבורית; היא גובה ממנו מחיר כבד כיוון שגם בגללה אין הוא יכול להתרכז בעבודתו ככותב. אך הפעילות הציבורית היא שליחות בעבור יששכר. הוא מספר על הוועד הלאומי והשפעתו, על קשריו עם יעקב טהון ומאיר דיזנגוף הפועלים ביישוב הארץ־ישראלי של שנות העשרים, ועל חשיבות העבודה עם בנק "קופת-עם". עוד במכתב הוא מתאר את געגועיו לאסתר, ומתייחס לאופנת הבגדים.
יששכר דב דרורי, שנודע בשם העט בר־דרורא, נולד בפולין בשנת 1883 ועלה לארץ בשנת 1906 עם רעייתו שולמית. שלושת ילדיהם, רחל, אמנון ואבשלום, נולדו בתל אביב.
בר־דרורא היה עיתונאי עוד בפולין, וכשעלה לארץ היה הכתב ביפו בעיתוניו של אליעזר בן יהודה ״הצבי״ ו״האור". עם הקמת העיתון "דאר היום" בשנת 1919 הצטרף למערכת ושימש עורך אחראי עד סגירת העיתון. כן היה בר־דרורא עורכו של השבועון ה"יישוב", ולאחר
יששכר דב דרורי, שנודע בשם העט בר־דרורא, נולד בפולין בשנת 1883 ועלה לארץ בשנת 1906 עם רעייתו שולמית. שלושת ילדיהם, רחל, אמנון ואבשלום, נולדו בתל אביב.
בר־דרורא היה עיתונאי עוד בפולין, וכשעלה לארץ היה הכתב ביפו בעיתוניו של אליעזר בן יהודה ״הצבי״ ו״האור". עם הקמת העיתון "דאר היום" בשנת 1919 הצטרף למערכת ושימש עורך אחראי עד סגירת העיתון. כן היה בר־דרורא עורכו של השבועון ה"יישוב", ולאחר סגירת ״דאר היום״, בשנת 1936, כתב מאמרים וטור שבועי לעיתון ״הבוקר".
נוסף על עבודתו כעיתונאי היה בר־דרורא עסקן ציבור, עבד בבנק אפ"ק והיה ממקימיה של השכונה נחלת בנימין בתל אביב. בר־דרורא היה פעיל במפלגת הציונים הכלליים ובאגודות שונות של החוגים האזרחיים בתל אביב ובאזור השרון, חבר בוועד המדיני של היישוב לצידו של מאיר דיזנגוף ומנהלו של בנק "בני בנימין", שעיקר פעילותו הייתה בתחום ההתיישבות הפרטית. בר דרורא נפטר בשנת 1941 בגיל 59 ונקבר בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
את מכתבי האהבה הללו כתב בר־דרורא לאסתר סלונים בין השנים 1923–1927. אסתר, מושא כתיבתו, נולדה בחברון בשנת 1899 למשפחת סלונים המפורסמת. הייתה בתם של שניאור זלמן וחנה מינה סלונים. מחברון עברה אסתר להתגורר בתל אביב. בשנת 1927, בתום הקשר עם בר־דרורא, היא נישאה לאלכסנדר שלגר. בני הזוג גרו בתל אביב ונולדו להם שתי בנות – חנה ואורה.
כתב היד
[עמ' 1]
יום שבת בבוקר.
עדינתי,
השעה אחת-עשרה. באתי להמשרד בתקוה שתבואי בודאי לדבר עמי
בטלפון, ביחוד אחרי שבמשך כל השבוע לא קבלתי ממך אלא מכתב
אחד. אני מתחיל איפא לכתוב את מכתבי בתקוה שצלצול השח-רחוק
יפסיקני באמצע, התוכזב תקותי זו?
אני חוזר עתה לתכן שני מכתביך שכתבת לי אחרי שובך לירושלם.
קדם כל אין אני יכול להתאפק מלהביע לך את רגשי תודתי העמוקה
בעד הערתך ביחס לקנית כובע חדש לדרך. תשומת-לב כזו ודאגה
כזו לכל דבר פעוט קשה למצוא גם אצל אם רחמניה, ואני מודה
לך עוד פעם עבור זה. בעצם הענין – לא קניתי כובע. מדוע?
פשוט מחמת רשלנות. אני אוהב להתלבש יפה, זה נקלט בדמי, אבל
אין אני יכול להקדיש לזה זמן ותשומת לב, והיתוש הקטן המנקר
תמיד במוחי, יש שהוא אומר לי: הכל הבל…
שה' [האדון] דיזנגוף שלנו הוא דון-זשואַן את זה יודע אני מזמן,
אבל אין זה מוכיח שהוא בן-יכלת…. אגב, כמדומה שכבר אמרתי לך
שמיום קריאת אספת הנבחרים חדלתי להתיַדד (מלשון ידיד) עמו.
אין אני אוהב את האופי הסמרטוטי שלו, המתחלף משעה לשעה.
הוא-הוא שהיה הראשון להלהיב את החברה נגד "הבאנדע" ["כנופיה"], הוא
עודד בזה גם את "דואר היום", ולבסוף, כשבחרו בו ב"ועד
הלאומי" שכח הכל ונעשה ידיד עם טהון [יעקב טהון] וכל החבריא. מילא, יהיה
כך. הוא מרגיש שפני אינם כתמול שלשום אליו, והוא מבקש קרבתי,
אבל אין אני יכול לדבר אחד בפה ואחד בלב, ואני משתמט מפניו.
טועָה את ג"כ חביבתי בזה שאת מיעצת לי לבלי להנָזר
לגמרי מהעבודה הצבורית. דעי לך שעד כמה שאני משליך מעלי
[עמוד 2]
עולה של עבודה זו, עדיין נשאר לי הרבה והרבה. עדיין עובד אני בועד תל-אביב, עדיין עסוק
הרבה ב"קופת-עם" ב"כפר גנים" וכו' וכו'.
בזמן האחרון מעבד אני את התקנות בשביל יסוד חברה לאחריות החיים במחיר סמלי ל"קופת-עם".
זה יהיה מוסד חשוב מאד. ומלבד
כל זה הלא יודעת אַת שלכל אספה צבורית אני מוכרח ללכת בשם עבודתי העיתונאית. וכמה זה לוקח ממני זמן? אבל אני מרוצה
מהערתך זו, מפני שזה מוכיח לי עד כמה את דואגת לשמי ולאׇשרי ולעתידי.
מבול של רחמי-אם יש גם בהערתך בדבר פרנסתי. את כותבת שלא היית רוצה שאעשה למעקלער
[מתווך] ושאשב ואכתוב
ואצור איזה דבר של קַיָמָא. בדברים האלה נגעת בפצע היותר עמוק שבליבי. מיום שעמדתי על דעתי תוססת בלבי מלחמה אכזרית
בין התרכזות לעבודת עתיד ובין עבודת יום-יום, עבודת ההֹוֶה. נשמתי, כמובן, דורשת ממני להשליך הכל מעלי, הכל, כל הפוליטיקה של חיי
יום וכל הכעור והקטנות הכרוכים בכל עבודה צבורית (אפילו היותר טובה ונקיה), ולרַכז את מעשי בעבודה שיש בה ממש. אבל מוחי אומר
לי לפעמים אחרת. מוחי אומר לי, שאסור להנזר מן החיים, שיסוד קופת-עם היא ג'כ [גם כן] יצירה. אח'כ באות הדרישות היום-יומיות,
צרכי הפרנסה המרובים (אני מוכרח להרויח מארבעים עד חמשים לירה בחודש!), חיי המשפחה שאינם מסודרים וכו' וכו'. ואני
משלים בין שתי הנטיות הקצוניות ודוחה את עבודת העתיד לעוד יום, לעוד יום, הנה אהיה בקרוב יותר פנוי, הנה
אהיה בקרוב יותר מבוסס, ויום רודף יום, ואש הקודש דועך, דועך… אלה הם החיים, חביבתי העדינה! והעיקר הוא שאני
נושא את סבלי בדומיה.
כל האנשים המדברים איתי ומתענגים על עליזות-רוחי אינם יכולים להבין ולתאר לעצמם, שבלבו
של איש זה יושבת תולעת ומכרסמת.
אבל די! יותר מדי כתבתי לך אודותי. ומה אתך? מדוע ממעטת אַת לכתב? האמנם חושבת את באמת שאת מעַיפת אותי במכתביך? האמיני לי, אסתר, שאחד התענוגים היותר יקרים לי הם מכתביך! כל מה שאת כותבת יקר לי ואני מתחנן לפניך להתחיל לכתוב לי שוב לעיתים תכופות כמקודם.
הנה עברה השעה, ואת לא צלצלת לי. הנה הולך עתה לסדר לי אמבטיה. השעה כבר שתיים עשרה שעות [?]. אם אשוב הנה בשתיים. התצלצלי?
היי לי בריאה וחזקה וכתבי הרבה.
בשלושת הימים האחרונים סבלתי שוב מהפלונית, אבל ברחמים…
שלך יששכר
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
כתב היד
[עמ' 1]
יום שבת בבוקר.
עדינתי,
השעה אחת-עשרה. באתי להמשרד בתקוה שתבואי בודאי לדבר עמי
בטלפון, ביחוד אחרי שבמשך כל השבוע לא קבלתי ממך אלא מכתב
אחד. אני מתחיל איפא לכתוב את מכתבי בתקוה שצלצול השח-רחוק
יפסיקני באמצע, התוכזב תקותי זו?
אני חוזר עתה לתכן שני מכתביך שכתבת לי אחרי שובך לירושלם.
קדם כל אין אני יכול להתאפק מלהביע לך את רגשי תודתי העמוקה
בעד הערתך ביחס לקנית כובע חדש לדרך. תשומת-לב כזו ודאגה
כזו לכל דבר פעוט קשה למצוא גם אצל אם רחמניה, ואני מודה
לך עוד פעם עבור זה. בעצם הענין – לא קניתי כובע. מדוע?
פשוט מחמת רשלנות. אני אוהב להתלבש יפה, זה נקלט בדמי, אבל
אין אני יכול להקדיש לזה זמן ותשומת לב, והיתוש הקטן המנקר
תמיד במוחי, יש שהוא אומר לי: הכל הבל…
שה' [האדון] דיזנגוף שלנו הוא דון-זשואַן את זה יודע אני מזמן,
אבל אין זה מוכיח שהוא בן-יכלת…. אגב, כמדומה שכבר אמרתי לך
שמיום קריאת אספת הנבחרים חדלתי להתיַדד (מלשון ידיד) עמו.
אין אני אוהב את האופי הסמרטוטי שלו, המתחלף משעה לשעה.
הוא-הוא שהיה הראשון להלהיב את החברה נגד "הבאנדע" ["כנופיה"], הוא
עודד בזה גם את "דואר היום", ולבסוף, כשבחרו בו ב"ועד
הלאומי" שכח הכל ונעשה ידיד עם טהון [יעקב טהון] וכל החבריא. מילא, יהיה
כך. הוא מרגיש שפני אינם כתמול שלשום אליו, והוא מבקש קרבתי,
אבל אין אני יכול לדבר אחד בפה ואחד בלב, ואני משתמט מפניו.
טועָה את ג"כ חביבתי בזה שאת מיעצת לי לבלי להנָזר
לגמרי מהעבודה הצבורית. דעי לך שעד כמה שאני משליך מעלי
[עמוד 2]
עולה של עבודה זו, עדיין נשאר לי הרבה והרבה. עדיין עובד אני בועד תל-אביב, עדיין עסוק
הרבה ב"קופת-עם" ב"כפר גנים" וכו' וכו'.
בזמן האחרון מעבד אני את התקנות בשביל יסוד חברה לאחריות החיים במחיר סמלי ל"קופת-עם".
זה יהיה מוסד חשוב מאד. ומלבד
כל זה הלא יודעת אַת שלכל אספה צבורית אני מוכרח ללכת בשם עבודתי העיתונאית. וכמה זה לוקח ממני זמן? אבל אני מרוצה
מהערתך זו, מפני שזה מוכיח לי עד כמה את דואגת לשמי ולאׇשרי ולעתידי.
מבול של רחמי-אם יש גם בהערתך בדבר פרנסתי. את כותבת שלא היית רוצה שאעשה למעקלער
[מתווך] ושאשב ואכתוב
ואצור איזה דבר של קַיָמָא. בדברים האלה נגעת בפצע היותר עמוק שבליבי. מיום שעמדתי על דעתי תוססת בלבי מלחמה אכזרית
בין התרכזות לעבודת עתיד ובין עבודת יום-יום, עבודת ההֹוֶה. נשמתי, כמובן, דורשת ממני להשליך הכל מעלי, הכל, כל הפוליטיקה של חיי
יום וכל הכעור והקטנות הכרוכים בכל עבודה צבורית (אפילו היותר טובה ונקיה), ולרַכז את מעשי בעבודה שיש בה ממש. אבל מוחי אומר
לי לפעמים אחרת. מוחי אומר לי, שאסור להנזר מן החיים, שיסוד קופת-עם היא ג'כ [גם כן] יצירה. אח'כ באות הדרישות היום-יומיות,
צרכי הפרנסה המרובים (אני מוכרח להרויח מארבעים עד חמשים לירה בחודש!), חיי המשפחה שאינם מסודרים וכו' וכו'. ואני
משלים בין שתי הנטיות הקצוניות ודוחה את עבודת העתיד לעוד יום, לעוד יום, הנה אהיה בקרוב יותר פנוי, הנה
אהיה בקרוב יותר מבוסס, ויום רודף יום, ואש הקודש דועך, דועך… אלה הם החיים, חביבתי העדינה! והעיקר הוא שאני
נושא את סבלי בדומיה.
כל האנשים המדברים איתי ומתענגים על עליזות-רוחי אינם יכולים להבין ולתאר לעצמם, שבלבו
של איש זה יושבת תולעת ומכרסמת.
אבל די! יותר מדי כתבתי לך אודותי. ומה אתך? מדוע ממעטת אַת לכתב? האמנם חושבת את באמת שאת מעַיפת אותי במכתביך? האמיני לי, אסתר, שאחד התענוגים היותר יקרים לי הם מכתביך! כל מה שאת כותבת יקר לי ואני מתחנן לפניך להתחיל לכתוב לי שוב לעיתים תכופות כמקודם.
הנה עברה השעה, ואת לא צלצלת לי. הנה הולך עתה לסדר לי אמבטיה. השעה כבר שתיים עשרה שעות [?]. אם אשוב הנה בשתיים. התצלצלי?
היי לי בריאה וחזקה וכתבי הרבה.
בשלושת הימים האחרונים סבלתי שוב מהפלונית, אבל ברחמים…
שלך יששכר
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
אסתר סלונים, יששכר דב בר־דרורא, שנות השלושים 
התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
בטוח שאתם רוצים
להתנתק?
