[עמ' 1]
ליל שבת, אחרי הזמירות
נשמת חיי!
אחרי יום שלם של עבודה מיגעת, פזור-הנפש והתרגזות (אספר לך באחרונה על שום מה) הנני חש מפלט
לי אליך, לבית-המקדש שלנו. האפיקורס היותר גדול בעולם, הסופר הצרפתי וָלטֵר, אומר במקום אחד
שאילו לא היה האלוהים במציאות, היו צריכים לברא אותו, פשוט, מפני שהאמונה במציאותו מעודדת
את האנשים, מטהרת אותם, מזַכָּה את מחשבותהם וכו' וכו'. ואני – – אני, נשמה קדושה שלי, אילו לא
היית במציאות כי אז צריך הייתי לברא אותך. היש לך מושג מה שאַת בשבילי? היודעת את טפשהק'ל,
שאַת הִנך היצר-הטוב שלי ובכל פעם שאני רק חושב בך אני מוכרח לעשות חשבון-נפשי? ואם
אחרי כל זה את מתחילה את מכתבך השלישי בבקשת סליחה על שאַת מטרידה אותי במכתביך
האמיני לי, שאַת חוטאת…
כשאני נכנס להדואר [?] הנני שואל אם יש מכתבים בשביל פריאר ודרורי, וכשאני רואה את הפקיד
מתקרב להמחלקה של ד', לדרורי, לבי מתחיל דופק ומקפץ מגיל. ואח'כ כשאני מקבל את המכתב לידי,
אני מתיחד עמו לקרן-זוית, קורא לאט-לאט, משתדל לחדור לעומק הכונה, משתדל לקרוא בין השורות,
מה שלא כתבת לי. ואח'כ אני מתחיל לקרא עוד פעם, וכעבור שעה עוד פעם. בקיצור [?]
לא כמו שאת עושה, הבולעת כל המכתב בן רגע. מתי היית פתאום לזוללה כזו, ילדתי?
אבל אַת רוצה במכתבים ארוכים – טוב, אני מקבל עלי מהיום והלאה לכתב לך מכתבים ארוכים
כארך וכגדל וכעמק אהבתי אליך. אבל אני מקדים ואומר לך, שאם לפעמים – בל אפתח פה לשטן! –
תקבלי ממני מכתבים קצרים, אל תביני [?] מזה שאהבתי נקטנה חלילה.
ובטרם שאני בא למסור לך דו'ח ממעשי ועבודתי ומצב-הרוח ומצב-הבריאות וכו' וכו' רוצה אני לדון
תחילה על איזו ענינים, ענינים משונים מאד, שבאו במכתבך האחרון. קודם כל אני מקדם בשמחה את
בשורתך, שאת בריאה ואוכלת בתאבון. זהו חשוב מאד. אני רוצה לראותך תמיד בריאה, תמיד רעננה.
עשי זאת תמיד בשבילי. אבל כל זה בוודאי יהיה.
יותר חשיבות היו בדבריך ע"ד [על דבר] ניסיונו של "אלטער תרח" כפי שאַת קוראה לו. גם מבלי שאומר
לך תביני שזה הרגיזני, זה מרגיזני גם עכשיו ולא הייתי ערב על מעשי אילו הייתי מזדמן עם בר-נש
זה עתה במקום אחד. אבל, למה אכחד ממך, דבריך לא היו לגמרי חדשים בעיני. הלא תודי שאני
קצת פסיכולוג, ואני מכיר אנשים ע'פ דבורם, מהלכם ותנועותיהם, שהרי בימי חיי כבר היו לי מגע ומשא
עם טפוסים שונים. אני חוזר איפא ואומר לך, שדבריך לא הפתיעו אותי לגמרי. אבל מה
שמרגיז אותי ביחוד זהו הצביעות, הזיוף העמדת פני תם ונדיב ורחום ומיטיב – בשעה

[עמוד 2]
שהלב מלא תאווה ומרמה. מעולם שנאתי את החונפים ואת הצבועים, מעולם לא עטפתי את הווייתי בשום
מעטה של ארגמן. הנני מה שהנני. ומשום כך אין אני יכול להתאפק מלספר באזני מכירי גם ה[אב]ל
ציני המפעפע בקרבי. הייתה תקופה (כשהייתי בן 18 שנה) שהייתי חולם ע"ד הטבת המין האנושי וע"ד
השוויון החברתי והצדק המוחלט. הייתי ממתקני העולם, גדלתי שערותי, נאמתי, לימדתי את בני העמים
הטפת מוסר – אבל אסתר יקירתי, אילו הכרת אותי אז הלא היית אומרת – ובצדק –
שאני מלאך אלוהים. הייתי חי אז בלי מותרות כל שהן, פשוט, טבעי, היו לי עסקים עם מאות
עלמות, שבאו לביתי – סהדי שבמרומים, שלא עלה גם במחשבותיי לגעת באחת מהן. הייתי ממית
את עצמי גם ממחשבת "פגול" [קורבן שנפסל להקרבה]. אני מבין ג"כ צעירים מטיפוסו של לובה שניאורסון. חברה-מאן
כזה אינו מדבר כאמות, חייו נתונים בנשים, וכל אישה שהוא רואה, הוא חומד בה. אבל
הוא אינו מעמיד פנים של אידיאליסט ואינו דרשן בבית-עם. ידי רועדות, אסתר. אילו היה ברנש זה
מקדים ואומר לך, שהוא אוהב אותך, שהוא רוצה בך לאשה (הלא רווק הוא!) אזי – אז אפשר שהייתי
חולה מזה, משתגע, אבל הייתי מכבד אותו. אבל כך, כך, את אסתר שלי, ולהעיז לומר אח"כ
שאינו מבטיח להבא – למה כתבת לי זה, ילדה רעה? האינך מרגישה שאני מסוגל בהזדמנות
ראשונה לכבד את יהודון זה בשתי מכות לחי?
ותסלחי לי יקירה, אם אומר לך גלוי שאני מאשים במקצת גם אותך. אני איני יכול לזייף את
רגשותיי ולכן אני אומר זה גלוי. את יותר מדי סבלנית, את יותר מדי קופצת לתוך העיניים של כל
איש. ויהא גם אדם זר. אני יודע שכוונתך טהורה ונקיה, אני יודע שברה וזכה את כשלג, אבל
את יותר מדי תמימה, את יותר מדי פשטנית, ולכן נותנת את מקום לכל זֶד ולכל נבל
לחשוב שמצאו את המקום. האמיני לי, שעוד לא שכחתי את הכאב (כאב ממש בלב) כשאמרו לי בחברה
בשעה שאני נהניתי לדבר אודותיך : א, פריהער איז דאס געווען א טייבעלי, אבער דערנאך האט זי געשפרינגען
יעדען מאנסביל אין די הויזען), [מיידיש: קודם היא הייתה גוזליונה, אבל אחר כך היא קפצה לכל גבר בבתים] ואח"כ בשעה שסיפרת לי, שגם הד"ר רומן, אחרי שראה אותך בפעם
הראשונה והשונה חשב ג"כ לנסות את מזלו…את כותבת לי, שאת לא יכולה לתת לנגוע בך,
מפני שאת שייכת רק לי. וגם זוהי הבנה מעורפלת. ואם את לא היית שייכת לי? כלום אז מותר
היה לכל טמא-ידיים לנגוע בך. לנגוע! הלא נכון אני לירות בזה שיטנף אותך גם במחשבה
טמאה! וזוהי הסיבה, ילדה יקרה וטיפשה שלי, שישבתי משמים בחדרך בערב הראשון וראיתי את
התנהגותך ושמעתי את דבריך עם האדון הד"ר בוכמן. זוהי גם הסיבה שאמרתי לך מוסר, כשראיתי את
היחס הידידותי של בן "הרוג" אלייך. אני מתאר לי אותך תמיד צחה וגאה וצחורה. אבל די. אני מוכרח
להפסיק. כאשר ראשי מסתובב וגם העיניים מתחילות דומעות (את מחלישה את מזגי). הלואי שאוכל לישון הלילה.
שלום לך ילדתי הנקייה והטהורה. נזכרתי ברעיון אחד המסוגל להוציא אותי מדעתי.

[עמוד 3]
שלכ'הפח [שלכל הפחות] אַת כבר באת לקצת מנוחה.[?] ואני מתחנן לפניך, שתגרשי כל עצב מליבך ותיקחי לך את סבלנותי
למשל. האמיני לי, אסתר, שערב כזה שבלינו ביום ב' העבר, ביחוד הטיול הלבבי והנפשי ברחוב הכרם,
יכול לתת אמץ-רוח לסבול הרבה-הרבה. והערב ההוא הלא לא יהיה האחרון, הלא כן, אסתר? בשעה
שראיתי את הרכבת מובילה אותך ירושלימה, באתי הביתה ורשמתי בהיומן שלי: "אסתר אבודה לי לנצח!…"
במחשבות נוגות כאלה עזבתי אותך גם בליל יום א'. אבל הערב של יום ב' פזר את ענני-העצב.
ושוב אני מבקש ממך: השתדלי להיות שוקטה ועליזה. וכתבי לי, כסדר מכל מה שעבר עליך. את
המכתבים כתבי רק י.ד.דרורי תל-אביב Poste Restante [תיבת דואר]. בכלל כבר סדרתי הדבר
שלא יביאו לי המכתבים הביתה, כי לקחתי לי ארגז בהדואר גופו. העיקר שתכתבי הרבה.
מחר, מקוה אני, אכתוב את המאמר ע"ד [על דבר] התעשייה הארצישראלית ואזכיר גם את המוסד שלכם. כן, אני מזהיר אותך עוד גם על זה: אל תכנסי יותר מדי בויכוחים עם הגב' ברלין, תמלאי את המוטל
עליך ודַי.
שלום לך, יקירתי. קשה עלי הפרידה מהכתיבה אליך כמו שקשה עלי הפרידה הממשית. אל תחוסי
על איזו גרושים. ביחוד תשתי הרבה חלב. אם יחסר לך כסף – הודיעי לי. מחר אקנה ילקוט
וכדור ושוקולד בשביל סימה ואשלח לה ע'י נחום בשמֵך.
שלום לך, עוד פעם. חלומות ערבים ושנה מתוקה לבל תצטרכי לטלטל את השעון
שלך ממקום למקום.
שלך, שלך, שלך ישכר