יישוב והקמת המדינה 
חינוך ולימודים 
מסעות וטיולים 
אירועים בהיסטוריה 
מלחמות ישראל 
משפחה ויחסים 
חגים ומועדים 
תרבות 
מפורסמים 
ארצות ערב והאסלאם לאה, הנמצאת במחנה העצורים בקפריסין, כותבת בגעוגע לחברתה אלה על צערה ועל ציפייתה לעלות לארץ
סיפור רקע
לאה נתונה במצב רוח מיואש. החיים במחנה המעצר בקפריסין נכנסים לשגרה, אבל היא מייחלת להגיע לישראל. היא יודעת שיש תקווה, ושהיא תצא מקפריסין ותגיע לארץ, אבל החדשות מן הארץ מחזקות אותה מצד אחד ומצד שני מזכירות לה את היותה רחוקה ואת כל מה שהיא מפסידה בגלל שטרם עלתה ארצה. לאה מתארת את חדרה במחנה ואת ההרגשה הקשה שגורמים גדר התיל ומגדלי השמירה. היא מבקשת מאלה שתשלח לה מכתבים, תמונות וחומר קריאה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה לאה פרזמה שפר הייתה סטודנטית בריגה. לאה וחבריה לקבוצת ההכשרה 'כינרת' חיכו לסקרטיפיקטים כדי לעלות לארץ. חברתה הטובה של לאה, אלה גורל, הספיקה לעלות לארץ לפני תחילת המלחמה. בזמן המלחמה נדדה לאה עם חברים. כשהמלחמה התקרבה לריגה התקדמה לאה לכיוון ברית המועצות, שם מצאה מקלט בעיירה מרפסאד ברפובליקת צ'ובשיה. בעיירה זו היא שרדה את המלחמה – במסתור, בבדידות, ברעב ובתנאי
בפרוץ מלחמת העולם השנייה לאה פרזמה שפר הייתה סטודנטית בריגה. לאה וחבריה לקבוצת ההכשרה 'כינרת' חיכו לסקרטיפיקטים כדי לעלות לארץ. חברתה הטובה של לאה, אלה גורל, הספיקה לעלות לארץ לפני תחילת המלחמה. בזמן המלחמה נדדה לאה עם חברים. כשהמלחמה התקרבה לריגה התקדמה לאה לכיוון ברית המועצות, שם מצאה מקלט בעיירה מרפסאד ברפובליקת צ'ובשיה. בעיירה זו היא שרדה את המלחמה – במסתור, בבדידות, ברעב ובתנאי מחיה קשים. אף על פי כן היא הצליחה להשלים את הלימודים לתואר במתמטיקה.
לאחר המלחמה שבה לביתה בריגה ונדהמה לגלות את גודל האסון הכבד ואת גודל החורבן. כל משפחתה של לאה נספתה בשואה, למעט אחיה שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה. לאה הצטרפה לתנועת הבריחה, קיבלה מסמכי מעבר מזויפים ועזבה את מולדתה לעבר פולין. בפולין אספה מן הרחובות ילדים ניצולים והובילה אותם עימה לבוואריה, שהייתה באזור הכיבוש האמריקני. במשך כשנה טיפלה לאה בילדים בבית הילדים (קיבוץ הילדים) ולאחר מכן המשיכה לקפריסין. לאחר שהסתיימה המלחמה חזרה לאה להתכתב עם חברתה הטובה אלה. המכתבים מלאים בידיעות על ההתמודדות של שורדי השואה לאחר המלחמה, מודגש בהם כוחה של החברות, וצפונה בהם התקווה להתראות ולהגיע לארץ המיוחלת.
את המכתבים תרמה לפרויקט אוצרות ניבה אשכנזי בתה של לאה.
ארועי התקופה
כתב היד
[עמוד 1]
קפריסין 6.7.47
שלום לך אלינקה יקרה.
קבלתי היום מכתבך ושמחתי מהולה
בכאב לב שכל פעם בקבלי מכתבים מאנשים יקרים
לי אשר אנה לי גורלי להפרד מהם והפגישה
עוד כה רחוקה. כן – בימים האלו עולה עלי
מצב רוח קשה – אף כי אני נתונה למצב רוח
היום קבלתי מכתב מבקה אטינגוף שבכנרת –
שיחד יצאנו את ריגה והיינו בפולין ועוד
רבים שיחד עברנו בדרך הזאת והם מגיעים
כן – שמחתי שכבר הם הגיעו לכל הפחות- אינה
שלמה. אינה שלימה כי כאבי גדול מנשא.
על כל המאמצים שהנני עושה על עצמי לא
לחשוב על זה וזה עולה בידי כל זמן שהנני
עסוקה וטרודה, אך בשעת הפנאי – מתחיל
לכרסם משהו בלב. (איני רוצה עוד לקרא את זה
יאוש כי אסור לתת לו מקום). החדשים והשנים
אמנם יחלפו וגם אצא משממה זו, אך
הם לא ישובו עוד גם לחיים, ולכל השנים
שאבדו ואינם נוספים, עוד ימים ולילות ונהיים
[עמוד 2]
2
לחדשים ויתאספו לשנים עלי כל הגיון.
אלינקה, אינני אוהבת לכתוב מכתבים
כאלו. ולכן בכלל קשה לי לכתוב מכתבים,
אף כי גם להגיד מילה כאן על זה שמת-
רחש בלבבי אין לי כאן אצל איש.
את שואלת לשלומי והרי לשוא את
מפקפקת בו – כי אין שום דבר מיוחד.
והשמועות ששמעת לא מבוססות כדרוש,
כי שלום לי. אכן בגרמניה, וגם בדרך לא
הרגשתי ביותר בטוב, גם הדרך היתה עלי קשה
מאוד. אך כאן אני כל העת בריאה
ושלימה – רק החום – קשה להסתגל
אך זה לכולם קשה.
בכלל אלינקה, את לא צריכה לדאוג
למצבי. כי חיים כאן לא רע, אחרי שמסתדרים
יש לי חדר בצריף וגם שולחן לכסא ודלי למים
והסתדרתי די טוב. כשבא אלי יצחק זוכרמן
מכנרת למסור דרישת שלום מצבי, אמר לי שלצבי
אין חדר כזה, אלא הרבה יותר קטן. וגם
3
אוכלים ושובעים והכל זה נדמה כבר בסדר. ועובדת
במשך כל השבוע עם הילדים, אך כשבאה השבת
ולוקחים כמה שעות פנויות, ויצאתי למחנה
שני, וראיתי את גדרות התיל, את המגדל ואת
השמירה עלינו, איני יכולה להישאר אף פעם
בשויון רוח, ומהרתי לשוב לפנתי. אומר לך כשמ –
תרגלים לחיי היום יום של המחנה מאבדים גם את
הוש ואינם מרגישים איך הולכים ונופלים
מיום ליום. אין עתון, אין חדשות, אין צליל של
מוזיקה, אין סימן של ירק אובדת היכולת
לקריאת ספר. ומוסיף עוד השפעת החום
והעיפות, והנך חי!
מחר יש לנו יום של צום והפגנה לאות
פרוטסט לועדת החקירה, אכן אין גם
ידיעות מזהירות מבוריה [מבוואריה], אין באים
אנשים והעליה כאילו נעקבה. זה מאוד
מדאיג, היה איזה רגש טוב כשהייתה
עוברת שמועה, שהנה באה עוד אניה,
שיש הבאים גם אחרינו, ומה שהשארנו
[עמוד 3]
בבוריה [בבוואריה] במחנות, מכירים אנו יפה מאד.
שמעתי שהחברה שלנו- הלטבים- הבחורות
צריכות להגיע ארצה, ותכתבי לי על זה
אם יודע לך הדבר.
אלינקה את החבילה קבלתי וגם את
העתונים, כתבתי והודתי לך על זה, ואבקש
חבילות לא לשלח, כי איני חסרה מאומה.
אך משהו לקריאה מענין – בבקשה. אך
ביחוד אבקש לכתוב, ותמונות שלחי, עדין
לא קבלתי את מכתבך עם תמונות ביתך שעליהם
את כותבת.
הפעם אגמור. ד"ש המכרים
שלום לאסף ולבתך.
שלך לאה.
