לאה כותבת לחברתה אלה על החיים במחנה העצורים בקפריסין ועל תקוותה לעלות לארץ
סיפור רקע
חיים בצריפי פח, עובדים כל היום בסידור המבנים הקבועים למגורים ולימודים ודואגים לילדים ניצולי השואה. יומה של לאה במחנה הפליטים בקפריסין מלא בפעילות, והיא מותשת ולא מוצאת זמן לכתוב לחברתה אלה. לאה כותבת שהיא הגיעה לקפריסין באוניית המעפילים תאודור הרצל, עוד היא כותבת כי מי שלא חווה את המעצר יתקשה להבין את משמעותו, היא אינה מבינה מדוע אין סיוע מן הארץ במחנה ומרגישה שהיא שייכת לחבריה בארץ ולא למחנה בקפריסין. היא מבקשת מאלה שתמשיך לשלוח מכתבים.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה לאה פרזמה שפר הייתה סטודנטית בריגה. לאה וחבריה לקבוצת ההכשרה 'כינרת' חיכו לסרטיפיקטים כדי לעלות לארץ. חברתה הטובה של לאה, אלה גורל, הספיקה לעלות לארץ לפני תחילת המלחמה. בזמן המלחמה נדדה לאה עם חברים. כשהמלחמה התקרבה לריגה התקדמה לאה לכיוון ברית המועצות, שם מצאה מקלט בעיירה מרפסאד ברפובליקת צ'ובשיה. בעיירה זו היא שרדה את
בפרוץ מלחמת העולם השנייה לאה פרזמה שפר הייתה סטודנטית בריגה. לאה וחבריה לקבוצת ההכשרה 'כינרת' חיכו לסרטיפיקטים כדי לעלות לארץ. חברתה הטובה של לאה, אלה גורל, הספיקה לעלות לארץ לפני תחילת המלחמה. בזמן המלחמה נדדה לאה עם חברים. כשהמלחמה התקרבה לריגה התקדמה לאה לכיוון ברית המועצות, שם מצאה מקלט בעיירה מרפסאד ברפובליקת צ'ובשיה. בעיירה זו היא שרדה את המלחמה – במסתור, בבדידות, ברעב ובתנאי מחיה קשים. אף על פי כן היא הצליחה להשלים את הלימודים לתואר במתמטיקה.
לאחר המלחמה שבה לביתה בריגה ונדהמה לגלות את גודל האסון הכבד ואת החורבן. כל משפחתה של לאה נספתה בשואה, למעט אחיה שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה. לאה הצטרפה לתנועת הבריחה, קיבלה מסמכי מעבר מזויפים ועזבה את מולדתה לעבר פולין. בפולין אספה מן הרחובות ילדים ניצולים והובילה אותם עימה לבוואריה, שהייתה באזור הכיבוש האמריקני. במשך כשנה טיפלה לאה בילדים בבית הילדים (קיבוץ הילדים) ולאחר מכן המשיכה לקפריסין. לאחר שהסתיימה המלחמה חזרה לאה להתכתב עם חברתה הטובה אלה. המכתבים מלאים בידיעות על ההתמודדות של שורדי השואה לאחר המלחמה, מודגש בהם כוחה של החברות, וצפונה בהם התקווה להתראות ולהגיע לארץ המיוחלת.
את המכתבים תרמה לפרויקט אוצרות ניבה אשכנזי בתה של לאה.
ארועי התקופה
כתב היד
[עמוד 1]
אלינקה יקרה! קפריסין 1947, 16.5.47
אכן תסלחי לי שלא כתבתי אליך תיכף בבואי בגלות זו החדשה עלי.
הנה כבר חודש שהנני נמצאת כאן. אך תאמיני שאין לי פנאי לשבת
בשקט ולכתוב עכשיו כשכבר זכיתי לעשות […] קטנה. אני
מנצלת את שעות הלילה אף כי העיניים כבר נעצמות מעצמן.
בשעות היום אין פנאי. באתי לכאן עם קבוץ הילדים שעבדתי
ברוזנהיים. עד עכשו החיים כאן עדיין לא הסתדרו. אפילו
באופן מינימלי, אך הולך לצד זה. עתה כבר חיים
אנו בצריפי פח, והמקום כאילו כבר קבוע – במשך 4 שבועות
הועברנו 3 פעמים. עכשו כבר מסתדרים לחיים
"קבועים". מסדרים את הצריפים – מכינים צריפים לבית
ספר בסמיכות, ובמקום ספסלים חופרים באדמה,
מיישרים פחים ללוחות ולומדים עם הילדים. באופן כזה
עסוקים במשך כל הימים שלא יוצא אפילו לקרא ספר
או לחשוב על דבר מה אחר מחוץ זה.
לעת עתה עוד אין לי קשר איתכם, ואפילו מאחי
עוד לא קבלתי ידיעה. ונמצאת אני כאן כבר 6
שבועות. וד[א]י שמעת שבאתי עם ספינת המעפילים
"תאודור הרצל". על זה שעבר עלינו – קראת
בעתונים, ודרכינו היתה דומה לדרכי כל
המעפילים – והיא קשה עד למאוד, ועד שלא עוברים
בה קשה להבין את זה.
[עמוד 2]
אלינקה, מי יבין כמוך שמקומי כבר מזמן צריך
היה להיות בינכם. שכבר היה זמן שאתחיל בחיים
של אדם נורמלי, אך תקוה לא בא, וככה עוברים
חיי, אך למה ועל מה להתלונן – כזה הוא גורל רבים.
קשה להבין רק זה מדוע לא באים כבר כאן בקפריסין
לעזרה מהארץ בעבודה חינוכית ובעבודת הלימוד.
כי אין בכוחנו לעשות את זה שצריך לנו לעשות.
אלינקה יקרה! רוצה אני שתזכרו אותי את
והמכרים שלי שיחד אתם התחלנו את דרכינו, הן
לא יעבור הרבה זמן ובוד[א]י נתראה – אף כי הזמן
עדיין לא קצר אך הזמן עובר חולף מהר. אני
רוצה כבר להיכנס ולהתוודע עם חייכם.
קבלתי ד"ש מאחיך אליעזר מעין גב. ועתה מחכה
למכתבך. תכתבי לי גם על המכרים – החברים שלנו לעבר.
מי ואיך חיים הם בקבוץ.
אני שולחת לך ולכל מכרי
דרישת שלום לבבית.
אל תשכחו אותנו, כתבו ותהיה לנו ההרגשה
שבאמת לא רחוקים אתם מאיתנו. אל תשכחו כי
חיים אנחנו במתיחות רבה, ואין מילים רבות בפי.
שלך כבעבר.
לאה