16.10.73

לקוקו שלום!
אתה צריך להגיד משהו ליתושים האלה, אני כותבת והם עוקצים אותי. לא מספיק שבלילה אני נותנת להם לחיות. הם מרגישים שאתה חסר, וכל יום יש חגיגה אבל אני מחסה [מכסה] את ראשי בשמיכה ונרדמת מחוסר ברירה וחוסר דמעות. היות ואתה איננו אז קר לי בלילה אפילו כשהתריסים מוגפים. אז אמך נתנה לי שמיכות אקרילן.
לפני רגע גמרתי לכתוב לפולק גלויה מכיון שקבלנו חדשה ובה הוא כותב שהוא נמצא בבית ההבראה ולמה אנחנו לא שאלנו את נודלמן בקשר לעבודה. המכתב נכתב ב 8.10.73 יומיים אחרי התחלת המלחמה תאר לעצמך עד כמה אין הוא מסתדר שם כשהוא לא יודע על המלחמה. אז אני גם בגלויה מצולמת של שקדיה כתבתי שהוא יבין אותנו למה אנחנו לא כותבים ואין את מי לשאול בקשר לעבודה.
אני כותבת על הטואלת [טואלט] כשאתה מחייך אלי תענוג לעינים.
דליה שפיגל מוסרת ד"ש חם, היא עושה ברית לבנה "אופיר" ואחרי המלחמה היא תעשה מסיבה.
היום בחדר אוכל תלו מודעה שצריכים חרטים ועוד כמה בעלי מקצוע לחדר מלאכה בבקשה להתנדב. זה במקומך קוקו מי יתן וישחררו אותך לעבודה. אני מתביישת לבקש שיקראו לך. אך כמה ההיתי [הייתי] רוצה.
היום גם בא אלי מישהו ושאל אותי אם אני אשתו של יוסי ברור שעניתי בחיוב ואז הוא שאל לשלומך? עניתי שהכל בסדר. אגב האדם היחידי שמנחם אותי הוא יצחק מכון שהוא מספר לי ואפילו שהם שטויות מתי נגמרת המלחמה, מה אתה עושה, וצוחק לדאגתו. אין אני יודעת מתי תקבל את המכתב לאחר שברדיו מודיעים על קרבות, אך אני מקוה מה שיותר מהר.
מחר אבא שולח לך חבילה עם לבנים, פנס, כרם [קרם] לשפתים, גרבים ומגבת ותמונה שלי. ועד למכתב הבא. הרבה נשיקות וחיבוקים ונשיכות ומשיכות. ממני לאה שמתה מתה מתה לראות אותך.
נ.ב. כשחזור לא נקום מהמיטה אפילו אחרי 6:00 בערב.
לאה.