[עמוד 1]
ההנהגה העליונה של נצ"ח (השוה"צ)
אפיקים, 5.5.1948
לחברים יוצאי תנועתנו בלטביה.
ח.י.
הננו מביאים להלן את תוכן מכתבה של לאה פרזמה
בזמן שהיתה בגרוש קפריסין, לאליעזר דרוביש.
המכתב מוקדש לזכרו של
יצחק גורדון
קראתי את מכתבך למוליה; וכמה שורות במכתבך על יצחק עוררוני
לכתוב לך. כי מרגישה אני את חובתי לפניכם, הרוצים להעלות את זכרו. ישנה
אצלי תמונתו ששלח מהצבא; כבר היום מסרנו אותה לצלם ונשלחנה לך; אך זה
לא הכל. יש פרק חיים, ופרק חיים קשה ומלא מאורעות וחוייות, אותן עברנו –
ועברנו יחד.
אלו הייתי יכולה לספר לך – לא בכתב. היה לי הדבר הרבה יותר
קל – ואולי זה יהיה בזמן מן הזמנים, ואז אוכל לספר לך על הרבה פרטים
וקטנות; הכל עדיין שמור בזכרוני; ורצוני באמת, שחבריו ידעו על זה וישמרו
על דרכו בלבם.
וממה להתחיל? איני יודעת. הן הוא היה הפלוגאי שלי ומדריכי,
והרבה למדתי ממנו. ביחוד היה לי למופת כוח רצונו הכביר. נדמה היה אז לנו,
כי הוא נעשה לבלי חת. הוא יכול היה להתגבר על כל חולשתו, עד שלא יכולנו
לתפשו בכך אף פעם. אך זוהי תקופה שהיתה זה מזמן. אחר-כך הוא עבר לעבודה
אחרת – וכל קשר אישי לא היה אז בינינו. ידענו עליו כעל ראש לגיון;
אחר-כך על עבודתו בריגה; ואחר כך – כשהיה בא לגנוסרי בתור חיל, לעתים
לא תכופות.
ושוב הופיע יותר מקרוב, כשבאו הרוסים אלינו. הקבוץ התרופף,
וכל אחד התכנס עם חבילתו בידו ועם כאבו ויגונו בלבו לפנתו, והתחיל מחפש
או תועה בשבילו בחיים. אף כי לא אפסה כל התקוה, אך לא היה כל שמץ של
אפשרות וידיעה על החיים בעתיד. וביום אחד מהימים פגשתיו ברחוב והוא אמר
לי: "עליך להפגש עם יקה באחד הימים והוא ימסור לך משהו חשוב." נפגשתי
אתו בשעה הקבועה: דברנו ארוכות על כל החברים, על הלך נפשם ומעשיהם. והיו
המה שונים. עשינו רשימה של אלו, שאפשר יהיה לעמוד אתם בקשר, למען ירגישו
שלא נגמר הכל; ושמא יעלה גם דבר מה ממשי. ידעתי, שמאחורינו עומד יצחק,
ולכן קבלתי את זה בבטחון וברגש של נכונות. ידעת, שאין כאן אוניטיורה [הרפתקה].
לא אספר עכשיו על תקופה זו, ביום בהיר אחד נפסק – נתק הכל.
פרצה המלחמה. גם אותה שנה, שלפני פרוץ המלחמה, חיינו יום יום באותו רגש:
לא ידענו, מה ילד יום המחר. באותה תקופה עבדתי וגם למדתי באוניברסיטה
יחד עם בטי גלינטרניק, שהיתה לאשתו. אז ראיתי את יצחק בעל הפנים האחרות
לגמרי, את יצחק העדין, המאוהב והמאושר בחייו הפרטיים. לפני כן לא יכולתי
לתאר לי אותו כזה.
באותו זמן היו שולחים לסיביר את כל האלמנטים ה"בלתי רצויים".
הראשונים היו היהודים מרחוב מריס, שהיתה להם חנות או מסחר, וזה עצמו כבר
חתך את גורלם; עד שגמרו בעבודה זו, הורכבו הרשימות של פעילי התנועות
הציוניות. לא היה כל ספק, שגם שמו של יצחק ביניהם; ובערב אחד גם נפרדנו,
כי חשבנו, שבאותו לילה יקרה הדבר. הם היו מוכנים לנסיעה זו. אך המלחמה
עכבה מלהוציא את זה לפועל; וכבר לאחר כמה ימים ברחנו מרצוננו הטוב לאותו
כוון, מפני הגרמנים המתקיפים.
[עמוד 2]
בימים הראשונים הרגשנו את עצמנו כה עזובים ובודדים,
במערבולת זו, ולא ידענו, ואף אחד לא ידע, מה עליו לעשות. אך הוא היה,
או יותר נכון העמיד פנים של שקט, בעל ראש צלול. ועל כן נצמדנו אליו, והוא
היה כקיר בטוח. עוד שעתיים לפני שעזבנו את העיר, ישבנו שעה קלה בגן
העיר, הוא נתן לנו הוראות, איך להחזיק יחדיו, ואם נתפזר – הכתובת, שדרכה
נוכל בזמן מהזמנים למצוא אחד את השני. וכל אחד פנה אל עבודתו. אני ובטי
היינו יחד ולמדנו כאחיות. עברה שעה קלה, ובעיר היתה כבר מבוכה. ונאלצנו
לעזוב את העיר. את יצחק כבר אי אפשר היה למצוא. בטי סרבה לנסוע, אך
הכרחתי אותה לכך: הייתי בטוחה, שהוא יגיע – ישיג אותנו. וכך היה: עברו
שעות, וימים ולילות, ללא גבול ביניהם: המות ארב מכל צד; שכבנו על הגבול,
ולא ידענו את הזמן שעבר. אלפי אנשים היו מגיעים מדי שעה בשעה, עד כי לא
יכול המקום הכילם. לא היתה כל תקוה למצוא איש אחד בין האלפים והרבבות.
דחקנו את הקץ; ידענו, אם נעבור את הגבול אין כל תקוה להפגש עוד. אך
הגרמנים עלולים היו לגזור את הדרך בכל שעה, ולא היתה ברירה אלא להשאר
בידיהם או תיכף לזוז; וגמרנו ללכת, ובאותו רגע ראינו עגלה באה ויורד ממנה
איש, אפור כולו; לא היכרנו אותו, אך הוא הכיר אותנו: זה היה יצחק. כששב
קצת לכוחותיו, ספר בקצור על קורותיו. הוא לא עזב את העיר עד שלא התברר
לו שאנחנו עזבנו, אך אז כבר היה מאוחר קצת. מחלונות הבתים ירו, ברחובות
לא התהלכו עוד אנשים, ואם עלה בידו לעבור דרך כדורי המות, הובא לפני
הנ.ק.י.ד. [נ.ק.ו.ד, קומיסריון הפנים העממי של ברה"מ]: כיון שהנהו מהלך ברחובות בזמן כזה, הריהו מרגל, ודתו אחת, כל
הדבורים לא הועילו. אך לאשרו נכנס ברגע האחרון מכר אחד שעבד גם בנ.ק.י.ד.,
והוא אמר עליו את עדותו – הוציאו אותו, וכך התחיל בדרך חיפושיו והגיע עד
הלום.
ושוב לא היינו יחידים. הוא דאג לכל: לא חשב על עצמו, לא
חס על כוחותיו. נתאספנו קבוצה של 10 אנשים מהחברה שלנו ואחר-כך הלכנו יחד
ל'קולחוז" ["קוֹלֶקְטִיבְנוֹיֵה חוֹזְיַאִסְטְבוֹ"; כינוי למשק שיתופי בברה"מ]. באופן מפליא יכול היה תיכף להסתכל לכל אופני החיים. יכול היה
להתקשר עם אנשים, וכל הפוגשו הכיר בו תיכף והיה לידידו. ובחברתנו גופא:
כמה יכול היה לעודד, להקל. היה ממציא ומביא אוכל ואת כל הקשיים והימים
השחורים ההם היה מקל בהומור החי שלו ובעינו החותרת, הרואה ומבינה הכל
מהנעשה מסביב.
חיינו בארץ הצ'וושים וכבר בימים הראשונים חבש ציבטיקה,
(כובע צוושי) והיה דומה לאחד מהם, הם חשבוהו לחברם. כשהיה בא הביתה ומוצא
אותנו במצב רוח מדוכא, היה פותח בשירו החביב עליו באותו זמן ובמליו היה
מנחמנו "סבב מסתובב הכדור התכל…"
ובזמן שלא יכולנו לראות כל שנוי וכל קרן אורה, היה רואה
את הדברים בסבובם הנורמלי. לאחר זמן, התפזרו כל אחד לעברו; בטי ויצחק
הלכו העירה; לאחר זמן באתי גם אני אליהם. הם חיו בחדר קטן ויפה. הוא עבד
כמנהל חשבונות. חיו בקושי, רעבו, אך הוא היה מסור, פעיל, נשא את כל כובד
העול, ותמיד היה מעמיד פנים כאילו לא קשה לו, כאילו הכל בסדר, אף כי
ידעתי וראיתי לפעמים כמה הוא סובל.
באותו זמן התחלנו למצוא קשר עם החבריה שלנו, באשר הם שם,
נודע לנו על אלה שנפלו – על דוד גלפרין ועוד אחרים.
שמחנו על זה, שמצאנו קשר עם החבריה החיים. במשך הזמן
התחלנו לקבל מכתבים מיקה וממולקה. ויצחק היה מאושר בקוראו את דבריהם, הוא
חשב אותם לידידיו הנאהבים והנעימים ביותר. הם רמזו על נסיון הבריחה. לא
ידענו מה לעשות: כל תזוזה, כל שהיא, היתה קשורה בזה, שיצחק יגויס באותה
שעה שיזוז. הוא התיחס בזהירות רבה לכל הנסיונות האלו וחפש תמיד את הודאות,
שלא תהיה זו אוניטיורה. באותו זמן הספיק להכיר אנשים, שלפי מקרה שמע אותם
מדברים ברחוב בלחש עברית. הוא חקר והתקשר עם אנשים אך היה זהיר מאוד.
[עמ' 3]
בתקופה לא ארוכה זו אך רבת קשיים ויצירת חיים מלא כלום,
ראיתי כמה הוא מוצק, כמה אמיץ ומלא חיים; והוא רצה את החיים וקווה,
שהמשכם יהיה בארץ. ובלילות חורף עת התכנסנו בזוית החדר הקטן, שלשתנו
על יד התנור המוסק, אחרי שהיינו מספרים ודנים בתולדות היום ועל המתרחש
מסביב, היינו לפעמים שוקעות עם בטי בחלומות על העתיד, והוא היה נספח.
היינו זוכרים ומדברים אז על ליובה ג. גם במכתבים אל החבריה היינו
מזכירים את השם הזה, כי אחרת היה מסוכן, והשם הזה היה לנו לסמל.
כל היודעים אותו בעבודה ובכל מקום שבאו אתו במגע אהבו
אותו, כי תמיד היה בולט מבין אנשים מסביב. בכל עת ואפשרות היה עוזר
לכל אדם וזה היה כדבר בלתי שכיח.
בעבודתו אהבו אותו על מסירותו הגדולה לכל דבר שהיה מתחיל
לעשות, ולכן היה קונה לו ידידים שעזרו לו בשעת מצוק.
אזכור את ליל סדר פסח האחרון שבילינו יחד בסביבתו. חייתי
אז בכפר לא רחוק כ-35 ק"מ. (הייתי אז בכי רע. וגם הם רעבו ללחם. אך בכל
פעם היו, הוא ובטי, פורסים מלחמם ומה טוב שהיה עולה בידם לקבלו,
ושולחים גם לי; לא היה שוכח, כי הייתי מהלכת יחפה ובשמלת-קיץ בלויה
באותו חורף עז). הוא צלצל לי והודיע את יום "הסדר"; אכן לא ידעתי ולא
יכולתי לדעת על יום חג ומועד. אמרתי, כי אבוא לערב "הסדר". יצאתי אותו
יום בבוקר ועם ערב באתי לשם קפואה וחלושה. אך סביבת חברים חמה וקרובה
אמצתני. ובערב ערכנו "סדר" ע"י שולחן קטן בבית הגוי. אכן הוא הבין את
רגשותנו והסתלק עם אשתו. אנו 4 (עוד בחור ריגאי) ישבנו באותו ערב. בטי
אפתה כמה מצות, מרור היה די והותר. שאלתי אז את יצחק קושיות רבות, והוא
היה הולך ואומר בהגדה, אך לא של אתמול, לא ההגדה שהיתה בעצם הויתה. שרנו
בשקט גם את שירנו וזכרנו את הפסח האחרון ב"גנוסרי". טעמנו את המצה, אך
חלק ממנה לקח כל אחד למצה שמורה, שהיתה שמורה גם אתי עד עברי את הגבול
בתקוה לחיים בסביבה יהודית. אך זכר אותו פסח וטעמו המיוחד יהיה שמור
אתי תמיד.
בערך כשנתיים, כבר לא אזכר בדיוק את התאריך, לא לקחו אותו
לצבא. אף כי הדבר היה לפלא בעינינו, אך הדבר היה בזה, שממקום עבודתו
נתנו לו (ברוני) לא גלוי, מפני שהיה עובד טוב; אך הנה בא היום, כל הזמן
חדרנו לאותו יום, והוא בא. יצחק צלצל לי, והודיע לי, אך כבר היה מאוחד,
לבוא להתראות אתו בפעם האחרונה ולא עלה בידי. הוא שלח לי פתקה עם דברי
פרידה. אשר שמרתיה כל הזמן ומכל האחולים היה רק אחד "להתראות עם "אמא
מולדת". זו היתה תמצית כל החלום אשר חזינו.
חדשים רבים הוא היה במחנה הלמודים על יד גורקי. מאותו פרק
זמן יוכלו לספר הרבה כמה מהחברים שהיו יחד אתו ונשארו בחיים, אף כי לא
רבים המה. שוב הוא היה מהיחידים, אשר נשארו זמן כה רב במחנה זה, כי
הצטיין בכשרונותיו, והעלו אותו בדרכה של מדריך ומלמד חיילים חדשים.
אך בזה היתה גם הצרה. כאיש, שאפשר לסמוך עליו ויתר על כן יהודי, קראו לו
כמה פעמים והציעו לו להיות מודיע ובולש של היחידה. הוא הסתלק מזה. קראו
לו עוד פעמיים, והציעו יחידים אלו ואלו. להסתלק הוה אומר: להיות יחד עם
המוסרים את המולדת. הוא שוב הסתלק. התחילו בדיקות על אישיותו הוא. אלו
המעוניינים ידעו את הכל. בכל מקום היו כאלו היודעים ומאספרים ידיעות על
כל אחד ואחד. בכל זאת הציעו לו להכנס למפלגה. הוא שוב הסתלק, ואז ידע כי
זמן רב לא ישאר במקום, הוא שולח תיכף לחזית. במשך זמן שהותו שם היתה
בטי נוסעת אליו והיתה אצלו כמה פעמים. גם לפני נסעו לחזית היא היתה אצלו
והם נפרדו. התחילו לבוא מכתבים והיינו חרדים יום יום, כשכתיבתו היתה
מתמהמהת. ופתאום נפסקו. לפני כן הודיע לנו על זה שנפלו גרשון, בוקלע,
חבריה שלנו. מה שהרגשנו ומה שעבר עלינו באותו פרק זמן, כשאחת אחת הגיעו
הידיעות מכל אחת כמו עיט הקורע מתרי חיים מלבנו אחד אחד … לא רצינו זמן
[עמוד 4]
רב להאמין; אולי נפצע, אולי ואולי, אך אז הגיעה הידיעה. בטי לא ידעה.
היא עברה באותו זמן למוסקבה. לא הודענו לה זמן רב על כך. לא רצינו ולא
יכולנו להאמין, כי זו היא אמת, כי אכן ניתק החוט.
חיש מהר חלפה הידיעה בין חברינו. פרטים שנודעו לנו אחר-
כך נודעו מחברים שהיו אתו עד השעה האחרונה. ספרו חברים לטים [ליטאים], וכשדברו
על יצחק זלגו דמעות מעיניהם. הוא רץ לעזרה לחבר פצוע ותיכף נפל. וכך
באחת הביצות, בדרכי המלחמה נקבר יחד עם תקוותיו, שלא הוגשמו, יחד עם
עשרות ומאות חברינו. וכאילו היתה בזה יד הגורל, שגועו, נפלו הטובים,
החזקים, הבלתי-אמצעיים.
***
קפריסין.