6.10.46 לנדסברג
שלום לך אלקה יקרה שלי!
אחרי זמן רב כותבת אני לך. בודי [בוודאי] יודעת את ממכתבי אל
צבי את פרשת חיי. בקצור באביב שנה זו במאי עברתי
לפולין. עבדתי שמה בתנועות "נוחם" בקבוצים, אחר כך בהחליף
בועדת התרבות בפולין כ4 חדשים. לפני שלש [שלושה] שבועות יצאתי
את פולין, שבוע הייתי בדרך, עברתי את צ'חיה [צ'כיה], אוסטריה,
הייתי בווינה, ליץ, זלצבורג, ואז באתי לבוריה [בוואריה], האיזור האמריקאי
למינכן. הנני כבר כשבועיים כאן בבוריה [בבוואריה], עברתי בהרבה
ערים ומחנות בקבוצים שלנו, ביחוד איפה שנמצאים החברה
שלנו מלטביה. עכשיו הנני נמצאת בלנדסברג, לימי החג אצל
אסתר גילינסק, כאן נמצאת איתי גם פולייה ארונס, צלה פקל,
ונקלע חפץ. בקבוצים בקרתי את סימה מוניץ, בילה חפץ
ליבלע למפרט. ועוד אחרים, מיכקה בכמט ועוד רבים.
יקרה שלי, קשה לי לכתב כי כה הרבה רשמים, כה הרבה
חויות. והרשמים והתיאור כה קשים, שאיני יכולה לכתוב
על כל זה. יקירה שלי, עברנו את אוסטריה, היהודים
הנודדים חיים כאן במחנה הרכוז – איפה שעונו רבבות
היהודים בידי הנצים [הנאצים]. וכשאתה בערב מטיל [מטייל] – עובר את המחנה
כלי המתים היו קמים לפני. ואם בידי הנצים [הנאצים] היהודים
אבדו באופן פיזי, איך עכשיו בכל המחנות האלו אבדון
מוסרי של האדם והעם היהודי כולו.
גם כאן בבוריה חיים במחנות. זה כל כך מדכא
שאינני מוצאת לי מקום לחיים.
גם פני הנוער – ביחוד החלוצים – די עלוב
ועל כל זה – ההתעללות אצלכם בארץ – מחוץ מאווינו.
הנני כאן רק כשבועיים, וקצת יצאתי מהמסלול, קשה
להסתגל, ולא אסתגל אחרי שראיתי את עמנו בפרצופו
הכי עלוב, על כך הכליון- בנדודיו, בלי כל פתרון.
ומה יהי הסוף. בכל זאת אני חושב במהרה להכנס
[חסר המשך]