1958
26.8.58
יום שלישי

[עמ' 1]
לעודדי אישי שלי!
איני רוצה להפוך דף זה לקינה ובכי, אבל מספיק אם אומר
שאני מתגעגעת המונים. קודם כל ילדי יש לי להסביר לך
משהו. אתמול יום שני ליזר היה אצלך בנען כדי למסור
לך מכתב ממני ובו נאמר שנבון בקש אם אתה יכול
להגיע כי בנצי יצא אתמול לתנועה. בינתיים מחליף אותו
ליזר אבל זה לא פתרון. עודדי שלי הבטח לי שתבוא
רק אם אתה יכול איני רוצה שתעשה בעיות בצבא כי
אחרת זה על חשבונך שנינו יודעים.
עודדי אני מתה לקבל ממך מכתב, אקוה שהיום לפני חשבוננו
מגיע לי לא כן? רק שלא תאכזבני ילדי הקט.
כך הזמן עובר איכשהו, בעקר כשעובדים לא מרגישים
זאת. אתמול עבדתי במטבח 12:00 וכן גם היום. כנראה
שאהיה קבע במטבח. כמה שצעקתי אין זה עוזר,
ואתה יודע שאני נשברת מהר מעבודות כאלו,
בעקר שאיני מרוצה מהן לא שהן קשות. כך שאני
חוששת, אבל פשוט אין את מי להכניס למטבח, כך
שיוצא לי כל ערב לעבוד, וזה קצת שובר ילדי,
יוצא כשאני עובדת כל החבר'ה הולכים לשמוע רדיו
בחדרים למעלה, או עושים משהו אחר, כשאני גומרת,
[עמוד 2]
לא אלך לחפש אותם כך שישר הולכת אני למטה
ולקרוא, כך שהיום אצלי מסתכם כך לקום, לאכול
ולישון ללא כל הוי חברתי ושום דבר. מצד שני
עומדת מולי ללא הרף המחשבה של עוד שבוע
מתחילים ללמוד ומה יהא דיני וחלקי אם אשאר כאן.
ביקשתי לעבוד בגן אז שמעת מה שזכי אמר, ביקשתי
באם נעבור למשק אחר להכנס קבוע לגן אז אמרו
לי מה מגיע לך לפני כל בת אחרת. אז עודדי שלי
עד כמה שאפשר להבליג אני מבליגה, אבל כמה
יכולה אני? הן מכיר אתה אותי כי כל שחשוב
לי והוא נפגע הרי אין פגיעה יותר חזקה פוגעת
בי כגון זה. אסיים ילדי והעקר כתוב לי.
אני מתגעגעת המונים.
שלך באהבה עמוקה עמוקה
מאירקה.