לכבוד: הגברת מרים מאירי
אחד העם 13, פתח תקווה
פלסטינה
[תרגום הנמען]
מכתב 53
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני
אסמרה, כ"ח בחשון, יום א' הרביעי בנובמבר

אמא ואחים יקרים, שלום וברכה!
שבוע זה היה עשיר במאורעות ובידיעות. הגיעה קבוצה חדשה של גולים ויצאה קבוצה ע'מ [על מנת] להשתחרר בעתיד הקרוב. הבה ואמסר [ואמסור] לכם את הכל לפי סדר: כבר ביום ב' בצהרים הופיע המפ. [המפקד] והודיע לנציג שלנו שחדשים מהארץ עומדים להגיע. מיד נתחשמלה האוירה וכל המחנה נצב במצב-הכן לקבל את פני החדשים ואת פני הידיעות שיביאו. בערב הודיע המפ. [המפקד] שבואם של החדשים נדחה למחרת מפאת מזג האויר. (מזג האויר כאן בשבוע האחרון הוא גשום וזועף מאוד. יורד גשם לעתים קרובות והשמים מעוננים תמיד. הקור גדול – לפלא הדבר בעינינו, כיון שבשנה שעברה בזמן הזה לא ירד גשם כמעט בכלל). יום שלישי, היום שנועד לבואם של החדשים, היה גשום ומתוח. עקבנו אחרי האוירונים [האווירונים] היורדים בשדה התעופה ורצינו לזהות את האווירון "שלנו". החדשים היו צריכים להגיע בבקר [בבוקר] אך בא המפ. [המפקד] והודיע שמסבות מזג האויר שני האוירונים [האווירונים] המסיעים את החדשים שיצאו הבוקר (יום שלישי) מחרטום, נאלצו לחזר [לחזור] לשם מאמצע הדרך. כך שיש לחכות לאנשים רק לערב, או ברביעי בבוקר. המתיחות פגה במקצת, והכל צחקו למפקד שמצא לנחוץ משום-מה לספר לנו על בואם יומיים למפרע. זה היה שירות רע מצדו, כיון [כיוון] שמאז הודעתו אי אפשר היה ללמד [ללמוד], או לעשות דבר פרודוקטיבי אחר.
במפקד הצהרים ביום ג' נסגרו השערים לפנינו ואנו נשארנו סגורים במגרש, מיד נחשנו ולא טעינו: שחרורים או דבר דומה לזה. לא עבר זמן רב והתחילו לקרוא את שמות המאושרים שמיד העברו [הועברו] למקומותיהם, ארזו חפציהם ועלו על המכוניות שעמדו ליד שער המחנה. מן המחנה הוצאו 23 איש ששלושה מהם בני פ"ת [פתח תקווה]. שני אנשים נוספים יצורפו כנראה לאותה רשימה מבתי-החולים. בסה"כ 25 איש, שאם- כי כבר עבר קרוב לשבוע שהם בקמף [בקמפ] צבאי אחר באסמרה וטיסתם נדחית מיום ליום, יש להם את כל הסיכויים להגיע בקרוב לארץ וקרוב לודאי גם להשתחרר. אני מקווה שתזכו לקבל על ידם דרישת שלום חיה.
החדשים הגיעו רק ביום ד'. בשעה 9 לערך הבחנו בתכונה מיוחדת ושירת [שיירת] מכוניות צבאיות יצאה לשדה התעופה. זמן מה לאחר- כך זהינו באוירון [באווירון] מהסוג המוכר לנו שהסתובב כמעט מעל לראשנו והתכונן לנחות. באוירון [באווירון] זה באה קבוצה של 12 איש. בשעה 10 הגיעה השירה והביאה אותם. לאחר שעשו אצלם חפוש יסודי הכניסום למחנה.
בעוד אני עומד ליד השער ומסתכל על הבאים, מודיעים לי שאחד החדשים מחפש אדם בעל זקן ששמו כשמי. פניתי ומצאתי להפתעתי העצומה את קרובי שלמה. [הכוונה לשלמה ליפשיץ, בן-דודתו של הכותב] (כל כך לא הייתי מוכן לזאת, עד שלמרות שעמדתי ליד השער לא הכרתיו בעברו על-ידי). בקיצור, לא כדאי לספר לכם האיך הרגשתי ומה היה; הובלתי אותו למטבח ששם הגישו אוכל לחדשים ואחרי- כן סדרתי אותו במעון שלי לא הרחק ממני. דאגתי לו כמיטב יכולתי והשלמתי עם העובדה, אם- כי אינני יכול לא לשאול את השאלה מדוע זה אסרוהו ושלחוהו לכאן!! מאז בואו כבר הספיק להתאקלם ולהיות אזרח. יש לו תכנית למודים טובה וגם חשק. בטוחני שינצל את הזמן בצורה הטובה ביותר. הוא מרגיש את עצמו טוב מאד ואין מקום לדאוג לו.
האוירון [האווירון] השני שהיה צריך להגיע עם האווירון הראשון התקלקל בדרך ובקושי הצליח לחזור לבסיסו. החדשים מספרים שסכנת-מות [מוות] רחפה על ראשם כשהמנוע האחד על מדחפו פסק לפעל [לפעול] לגמרי והאוירון [והאווירון] החל לחרחר ולטוס כשהוא נטוי באפן בולט על צידו האחד. המטוס תקן [תוקן] בחרטום והגיע לאסמרה לפנות- ערב. בו בערב נכנסה הקבוצה השנייה למחנה.
בואם של החדשים, יציאתם של הישנים, והחדשות שהגיעו הן מהחדשים והן מהרדיו והעיתונות, התמזגו אצלינו יחד והפכו את השבוע הזה שעברנו לשבוע המותח והסוער ביותר מאז הגלות. ולי באופן פרטי ודאי היה זה השבוע המותח ביותר. גם חדשות ישירות מכם ומכל המשפחה קבלתי. רציתי להשתמט ולדחות את כתיבת המכתב עד שארגע אני וישתקו הרוחות במחנה, אך מצפוני הכני ושיניתי דעתי. אך המכתב יוצא קצר ועמכם הסליחה. סוף רשמי העברה מסודן לכאן וחדשות נוספות מהמחנה – במכתב הבא.
נא למסר [למסור] את כל הפרטים הדרושים, שלמדתם מניסיונכם, לאמו של שלמה. בכלל זה: ענין המכתבים, החבילות והחפצים הדרושים והאחרון-אחרון: -שאין צורך לדאג [לדאוג] ושצריך להשלים!
שלכם שלמה