לקראת סוף מלחמת העצמאות נדרש רישיון כדי לנוע בארץ, ואורה עושה דרכה מחיפה לירושלים
סיפור רקע
אורה רבינוביץ' עושה את דרכה מחיפה לירושלים לקראת סופה של מלחמת העצמאות. התנועה ממקום למקום איננה חופשית ונדרש לשם כך רישיון. אורה כותבת להוריה מכתב מפורט המתאר את הדרך שעשתה וכיצד אנשים טובים דאגו לה וסייעו לה בכל שלב. היא מלאת התפעלות מ"טוב לבם של אנשי הארץ". בשובה לביתה בירושלים היא מקפידה לשתות תה ואפילו יוצאת עם חברותיה לצפות בסרט "זכור את היום".
במלחמת העצמאות הייתה אורה רבינוביץ' סטודנטית בת 19 בסמינר דוד ילין בירושלים. עם פרוץ המלחמה גויסה אורה לכוחות ההגנה, ואחד מתפקידיה היה לבקר את הפצועים ולעודדם. מירושלים הנצורה כתבה אורה מכתבים להוריה בחיפה ולאורי כהן בן המושבה כנרת, לימים בעלה.
דב פוקס המוזכר במכתב הזה היה לוחם בחטיבת אלכסנדרוני שנפל בקרבות כיס פלוג'ה בנגב בדצמבר 48.
במלחמת העצמאות הייתה אורה רבינוביץ' סטודנטית בת 19 בסמינר דוד ילין בירושלים. עם פרוץ המלחמה גויסה אורה לכוחות ההגנה, ואחד מתפקידיה היה לבקר את הפצועים ולעודדם. מירושלים הנצורה כתבה אורה מכתבים להוריה בחיפה ולאורי כהן בן המושבה כנרת, לימים בעלה.
דב פוקס המוזכר במכתב הזה היה לוחם בחטיבת אלכסנדרוני שנפל בקרבות כיס פלוג'ה בנגב בדצמבר 48.
כתב היד
ירושלים 7.10.48
[עמ' 1]
ליקרים שלום.
התחלה טובה, סוף טוב – הכל טוב. עברתי את
הדרך והריני שוב בירושלים. לחנם דאגתם וכל החששות
כלו כעשן. הנסיעה רק הוכיחה לי שלא פסו אנשים טובים מן
הארץ כי היו רבים שעזרו לי ואני הייתי ממש מאושרת
מזה. והגעתי בסדר ובמהירות.
ואלה תולדות הנסיעה: רציתי לעמוד ע"י אגד. ונוכחתי
ששם לא עוצרים עליתי איפֹא על אוטו משא והגעתי
לסבוב של בת-גלים. כאן מצאתי מיד בחור שאני מכירה
מאבו גוש ושעזר לי קצת בירידה שלי מירושלים בהפוגה
הראשונה. נו, כמובן שמשעמם כבר לא היה. עמדנו ועמדנו
חכינו וחכינו וכל המכוניות שעברו הודיעו שאינן נוסעות
עד תל-אביב. עלו כבר חיילים ובאו חיילים חדשים
וכבר כמעט התיאשתי. לא היה סדר ולא תור ועל
כל אוטו התנפלו עשרות חילים. אבל כאן בא הבחור
המכיר לעזרתי. באה מכונית קטנה והנהג הודיע שיש לו
שני מקומות לתל-אביב והוא יקח רק מי שבתור. אז סילק
הבחור הזה את כל ההמון הצדה והושיב אותי בכבוד רב
והוא בעצמו נשאר שם כי היה עוד בחור שעמד לפניו בתור.
זהו הבחור הטוב הראשון שמצאתי. כך נסעתי לי בפְלֵימוט
ובפחות משעה וחצי כבר הייתי בתל-אביב.
כאן התחלתי לדאוג. מה יהיה? איך אתמצא בעיר? איך אדע
לאן ללכת ואיפה להשיג רשיון. בעוד אני מהלכת לאטי ודואגת
אני שומעת קול קורא בשמי. מסתובבת והנה – דב (זהו אם
[עמוד 2]
אתם זוכרים הבחור המבריא שהתידדתי אתו לאחרונה). הוא
נסע בטכסי לכוון השני וכשראה אותי עצר את המכונית וירד אלי.
כמובן שהוא ויתר על נסיעתו שהיתה במקרה לענין צבאי חשוב
והלך אתי לבית-הדר להשיג רשיון. כאן התברר שרשיון נותנים
רק לחיילים ולאזרחים לא-ב"אֵגד" אין נותנים כלל אפשרות לנסוע.
אמרתי להם: "בלי טובות" ו…"אני אסע בלי רשיון" ו"תודה רבה"
והלכנו משם. הוא הוביל אותי ל"אבו-כביר" שמשם עוברות
המכוניות לכוון שלי ועמד מצר ודואג. לפתע פתאֹם, לא עמדנו
אפילו 5 דקות, הופיעה מכונית קטנה הנוסעת לראשון-לציון.
הוא הושיב אותי במכונית ואני אמרתי לו תודה רבה – ונסענו.
זהו הבחור הטוב השני שמצאתי.
באותה מכונית נסע בחור שהיה צריך להמשיך מראשון לתל-נוף.
כשהמכונית נעצרה ירדנו שנינו ממנה ונשארנו עומדים על הכביש.
התברר שאנו בתחילת ראשון ואלו המ"צ עומד בקצה המושבה.
בלי הרבה חוכמות לקח הבחור הזה את תרמילי על כתפיו
וצעדנו לקצה המושבה למראה החיילים הרבים והמכוניות המעטות
נעשה לי חלש אבל גם כאן לא הספקתי לחכות הרבה
והופיעה מכונית משא. אני לא חלמתי אפילו לעלות. אבל
במקרה שמעתי שהיא נוסעת לירושלים ועוד לפני שהמ"צ סדר
מישהו כבר צעק לי הבחור שאבֹא וספר בינתים למ"צ שאני
נוסעת לירושלים וכשאני ישבתי כבר בקבינה של האוטו העלה
לי את התרמיל ואמר "דרך צלחה". כאן התרגשתי כבר
לגמרי והודיתי לו ולנהג כי אחרי הכל היו לי עוד
דוגמאות לטוב לבם של אנשי הארץ. ברחובות עצר הנהג
והזמין אותי לעוגה ומיץ אשכוליות ונסענו…. ישר לירושלים.
[עמוד 3]
אלא שכאן עמד לי הרשיון כעצם בגרון. איך אעביר את תחנות
הבקורת בלי רשיון כשאפילו אשור מהסמינר אין לי.
אך הענין היה לא קשה ביותר. בתחנה הראשונה
צחקו אלי ועלי ואני עשיתי עצמי כלא מבינה העקר
שיתנו לי לעבור. בתחנה השנה [השנייה] המ"צ לא הבין דבר
וחצי דבר מסיפורי ומרוב בלבול נתן לי לעבור. התחנה
השלישית היא במוצא ע"י ירושלים. כאן הוא רצה
להוריד אותי מהאוטו ולעשות לי חקירה אך כשראה
שאני בטוחה בעצמי ועוד טוענת שחבל לי על הזמן
החליט ש.. באמת חבל על הזמן. בתחנה האחרונה
בכלל הודיע מ"צ אחד לחברו שהוא מכיר אותי ושאני
בסדר. אם הוא מכיר אותי או לא איני יודעת ואין
זה כלל מעניני העקר שהגעתי הביתה ב-4 אחה"צ.
כאן חכתה לי הפתעה. אחרי שהתרחצתי והתלבשתי
ולמדתי קצת את החומר של מחר נודע לי שיום
חמישי היום וכמובן – קולנוע. ראינו את הסרט "זכֹר
את היום" שאם אמנם ראינו אותו פעם הרי בכל זאת
נהנתי ממנו. הוא על אודות תלמיד שהתאהב במורתו ובהתבגרו
נעשה אדם מפורסם. אני זוכרת שאת אמא התרגשת ממנו מאֹד
בשעתו. כך קיבלה ירושלים את פני. הספקתי כבר
לקבל את החבילה ואת ה"לשנה טובה" ששלחתם לי שלכם
ושל עוד שני חיילים מהכתה של דב פוקס ושלו. הספקתי אפילו
לשתות תה כמה פעמים (לפי מצות בן-זאב) ואני כבר
במיטה (בשעה 10 ומשהו). ע"י כירה ועליה מתחממת עוד כוס
תה. ממש אידיאל. ורק העט שלי נשבר והתקלקל.
[עמוד 4]
ואיני יודעת אם אפשר יהיה לתקנו.
ועתה – ללימודים במרץ.
כתבו לי אתם במהירות וגם אני אתמיד.
שלום ונשיקות חמות
מאורה.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
כתב היד
ירושלים 7.10.48
[עמ' 1]
ליקרים שלום.
התחלה טובה, סוף טוב – הכל טוב. עברתי את
הדרך והריני שוב בירושלים. לחנם דאגתם וכל החששות
כלו כעשן. הנסיעה רק הוכיחה לי שלא פסו אנשים טובים מן
הארץ כי היו רבים שעזרו לי ואני הייתי ממש מאושרת
מזה. והגעתי בסדר ובמהירות.
ואלה תולדות הנסיעה: רציתי לעמוד ע"י אגד. ונוכחתי
ששם לא עוצרים עליתי איפֹא על אוטו משא והגעתי
לסבוב של בת-גלים. כאן מצאתי מיד בחור שאני מכירה
מאבו גוש ושעזר לי קצת בירידה שלי מירושלים בהפוגה
הראשונה. נו, כמובן שמשעמם כבר לא היה. עמדנו ועמדנו
חכינו וחכינו וכל המכוניות שעברו הודיעו שאינן נוסעות
עד תל-אביב. עלו כבר חיילים ובאו חיילים חדשים
וכבר כמעט התיאשתי. לא היה סדר ולא תור ועל
כל אוטו התנפלו עשרות חילים. אבל כאן בא הבחור
המכיר לעזרתי. באה מכונית קטנה והנהג הודיע שיש לו
שני מקומות לתל-אביב והוא יקח רק מי שבתור. אז סילק
הבחור הזה את כל ההמון הצדה והושיב אותי בכבוד רב
והוא בעצמו נשאר שם כי היה עוד בחור שעמד לפניו בתור.
זהו הבחור הטוב הראשון שמצאתי. כך נסעתי לי בפְלֵימוט
ובפחות משעה וחצי כבר הייתי בתל-אביב.
כאן התחלתי לדאוג. מה יהיה? איך אתמצא בעיר? איך אדע
לאן ללכת ואיפה להשיג רשיון. בעוד אני מהלכת לאטי ודואגת
אני שומעת קול קורא בשמי. מסתובבת והנה – דב (זהו אם
[עמוד 2]
אתם זוכרים הבחור המבריא שהתידדתי אתו לאחרונה). הוא
נסע בטכסי לכוון השני וכשראה אותי עצר את המכונית וירד אלי.
כמובן שהוא ויתר על נסיעתו שהיתה במקרה לענין צבאי חשוב
והלך אתי לבית-הדר להשיג רשיון. כאן התברר שרשיון נותנים
רק לחיילים ולאזרחים לא-ב"אֵגד" אין נותנים כלל אפשרות לנסוע.
אמרתי להם: "בלי טובות" ו…"אני אסע בלי רשיון" ו"תודה רבה"
והלכנו משם. הוא הוביל אותי ל"אבו-כביר" שמשם עוברות
המכוניות לכוון שלי ועמד מצר ודואג. לפתע פתאֹם, לא עמדנו
אפילו 5 דקות, הופיעה מכונית קטנה הנוסעת לראשון-לציון.
הוא הושיב אותי במכונית ואני אמרתי לו תודה רבה – ונסענו.
זהו הבחור הטוב השני שמצאתי.
באותה מכונית נסע בחור שהיה צריך להמשיך מראשון לתל-נוף.
כשהמכונית נעצרה ירדנו שנינו ממנה ונשארנו עומדים על הכביש.
התברר שאנו בתחילת ראשון ואלו המ"צ עומד בקצה המושבה.
בלי הרבה חוכמות לקח הבחור הזה את תרמילי על כתפיו
וצעדנו לקצה המושבה למראה החיילים הרבים והמכוניות המעטות
נעשה לי חלש אבל גם כאן לא הספקתי לחכות הרבה
והופיעה מכונית משא. אני לא חלמתי אפילו לעלות. אבל
במקרה שמעתי שהיא נוסעת לירושלים ועוד לפני שהמ"צ סדר
מישהו כבר צעק לי הבחור שאבֹא וספר בינתים למ"צ שאני
נוסעת לירושלים וכשאני ישבתי כבר בקבינה של האוטו העלה
לי את התרמיל ואמר "דרך צלחה". כאן התרגשתי כבר
לגמרי והודיתי לו ולנהג כי אחרי הכל היו לי עוד
דוגמאות לטוב לבם של אנשי הארץ. ברחובות עצר הנהג
והזמין אותי לעוגה ומיץ אשכוליות ונסענו…. ישר לירושלים.
[עמוד 3]
אלא שכאן עמד לי הרשיון כעצם בגרון. איך אעביר את תחנות
הבקורת בלי רשיון כשאפילו אשור מהסמינר אין לי.
אך הענין היה לא קשה ביותר. בתחנה הראשונה
צחקו אלי ועלי ואני עשיתי עצמי כלא מבינה העקר
שיתנו לי לעבור. בתחנה השנה [השנייה] המ"צ לא הבין דבר
וחצי דבר מסיפורי ומרוב בלבול נתן לי לעבור. התחנה
השלישית היא במוצא ע"י ירושלים. כאן הוא רצה
להוריד אותי מהאוטו ולעשות לי חקירה אך כשראה
שאני בטוחה בעצמי ועוד טוענת שחבל לי על הזמן
החליט ש.. באמת חבל על הזמן. בתחנה האחרונה
בכלל הודיע מ"צ אחד לחברו שהוא מכיר אותי ושאני
בסדר. אם הוא מכיר אותי או לא איני יודעת ואין
זה כלל מעניני העקר שהגעתי הביתה ב-4 אחה"צ.
כאן חכתה לי הפתעה. אחרי שהתרחצתי והתלבשתי
ולמדתי קצת את החומר של מחר נודע לי שיום
חמישי היום וכמובן – קולנוע. ראינו את הסרט "זכֹר
את היום" שאם אמנם ראינו אותו פעם הרי בכל זאת
נהנתי ממנו. הוא על אודות תלמיד שהתאהב במורתו ובהתבגרו
נעשה אדם מפורסם. אני זוכרת שאת אמא התרגשת ממנו מאֹד
בשעתו. כך קיבלה ירושלים את פני. הספקתי כבר
לקבל את החבילה ואת ה"לשנה טובה" ששלחתם לי שלכם
ושל עוד שני חיילים מהכתה של דב פוקס ושלו. הספקתי אפילו
לשתות תה כמה פעמים (לפי מצות בן-זאב) ואני כבר
במיטה (בשעה 10 ומשהו). ע"י כירה ועליה מתחממת עוד כוס
תה. ממש אידיאל. ורק העט שלי נשבר והתקלקל.
[עמוד 4]
ואיני יודעת אם אפשר יהיה לתקנו.
ועתה – ללימודים במרץ.
כתבו לי אתם במהירות וגם אני אתמיד.
שלום ונשיקות חמות
מאורה.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
בטוח שאתם רוצים
להתנתק?