26.8.56

לעודד אלפי שלומות
מכתבך מצאני כבר בבית, לאחר שחזרתי מלאת רשמים וחויות מנתיב, וכן מהטיול הקצרצר של
שלושה ימים.
קשה, קשה מאד להתרגל שוב לחיים פה, ובעקר שכה משעמם, ואין מה לעשות. חזרתי הביתה
עם איזו הרגשה משונה, ואיני יודעת איך אוכל להתגבר ולהמשיך לחיות כאן בשעמום כזה.
חברה כמעט שאין פה, מאחר שרובם עדין במחנה (האחוד). ביום שבת סתם החלטתי לכייף מעט
ונסעתי לטיול בעמק בטרמפים. לפחות ככה עובר הזמן ללא שעמום.
אם ולאחר הקדמה זו ניגש לענינים פחות או יותר.
שמחתי לשמוע שעם רותי הענינים נגמרו בכי טוב, אחרי הכל "השד לא היה נורא כל כך".
עודד, לפי מה שכתבת בקשר לרותי חיבת אני להאמין לך. אך ספר בכלל איך נשארת בעל
"מצפון נקי".
אתה כותב כי עתה הכל תלוי בי, האם אהיה נאמנה וכו'…. עודד, בקשר אלי אין לך מה
לדאוג, אך תזכר באחת השיחות שלנו אתה דיברת על כך שברגעים מסוימים אתה
מוכרח למצוא פורקן במשהו ואתה – סתם הולך עם משהי. עודד, איני יודעת מדוע. אך כל
הזמן ענין זה מציק לי, תצחק, תשוב מה שתחשוב, אך כזאת אני. כל הזמן אני חושבת על
האם הנשואה, ועל זו שהגדרת בתור אחת ילדונת המתאימה רק "לתכני אהבים", ועל הכל
נוסף מקרה שאספר לך אותו כעת: פה כשהיינו בנתיב, היה אתנו אחד מבורכוב שיש
לו דוד בנען (שמריה גוטמן* כמדומני). העיקר ישבנו כמה חברה וסתם שוחחנו, ויצא כך
שהגענו אליך, שאלו אותו עם ]אם] הוא מכיר אותך והוא ענה כן. "מה, זה עודד שבכל
מקום משאיר אחת… מה אומר לך [זה] היה מספיק, בלי שאפרש לך יותר.
טוב נזוז מזה כעת, וכשנהיה יחד אקוה שבקרוב נוכל לשוחח מעט גם על זה.
עודד בקשר לבואך. ראה, אנו מתחילים ללמוד ביום ראשון, יתכן ואני אתחיל יותר מאוחר,
כך [שמר] אחד יכול בוא עוד חשבון. הייתי מעונינת לקבל ממך מכתב בכדי לדעת
סופית עם [אם] אתה בא, אך זה ודאי לא יתאפשר מאחר שלא תספיק לענות. כך שתדע
שאני מחכה. לדעתי הכי מתקבל שתבוא ביום חמישי עד יום ראשון. אם לא תוכל
בוא ביום שישי. טוב, נסים בזה שאני מחכה.
בתקוה להתראות עוד השבוע
שלך
מאירה.