מאיר מתאר את המתח ששרר בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים ואת הניסיון להפיגו בעזרת הופעות של להקות ואומנים. הוא מתגעגע מאוד ומחכה לראות את נעמי או לפחות לקבל מכתב ממנה.
במלחמת ששת הימים שירת מאיר במילואים בחטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים, שהיה לה חלק מרכזי בשחרור ירושלים. לפני הקרבות הם שהו תקופה ארוכה מאוד בכוננות בשדה התעופה בן גוריון, עד שבאחד הערבים הופתעו לשמוע שהם עולים לירושלים. כל החיילים קיבלו פקודה לכתוב מכתבים הביתה, בידיעה שצפויים להם קרבות קשים. הם כתבו על גלויות או דפים מאולתרים, והצנזורה בדקה את תוכן הדברים. מאיר נאלץ לכתוב ברמזים לנעמי, אז חברתו ולימים אשתו.
מאיר מספר שהמלחמה הייתה קשה מאוד ורבים מחבריו לא חזרו ממנה. באחד מן הקרבות נהרג על ידו המ"מ עופר סינגר. רק מאוחר יותר הבין מאיר את מידת ההשפעה של אירועי המלחמה עליו. הוא משתף כי זיכרונות המלחמה מעלים בו לא מעט אזכורים וכעסים.
בתום המלחמה, לפני שהחיילים חזרו הביתה, התקיים כנס על הר הצופים בהשתתפות אומנים רבים. אל הכנס הובאו פצועים רבים מבית החולים הדסה, מקצתם על אלונקות ואחרים על כסאות. במהלך הטקס נקב מוטה גור נקב בפעם הראשונה במספר ההרוגים והפצועים, ולאחר מכן עלה מאיר אריאל ז"ל ושר את ירושלים של ברזל.
המכתב הועלה לאתר במסגרת שיתוף פעולה של פרויקט אוצרות עם המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, לרגל 55 שנים למלחמה.