מאיר דוידזון כותב בגעגוע לילדיו ולאשתו על השגרה ועל תחושותיו בזמן מלחמת העצמאות
סיפור רקע
מאיר דוידזון היה ממקימי הפלמ"ח וממייסדי קיבוץ אילון. בתקופת מלחמת העצמאות שימש סמח"ט וקצין המבצעים של חטיבת גבעתי, וסגן ראש אג"ם במטכ"ל. המכתב נכתב, ככל הנראה, סביב ההתארגנות של חטיבת גבעתי בתל אביב והמצור על הגליל המערבי - בו שוכן גם קיבוץ אילון. מאיר מספר באומץ רב על הקושי להיות מרוחק מהבית בקיבוץ. בנוסף, מזכיר מאיר במכתבו את דב. מדובר בדב ירמיה, חבר קיבוץ אילון אף הוא, שהשמועה סיפרה כי נפל באחד הקרבות במלחמה.
המכתב באדיבות ארכיון יד טבנקין.
המכתב באדיבות ארכיון יד טבנקין.
כתב היד
שלום אשתי, מיכל ואהוד
כפי הנראה נכנסנו לתקופה שצריך לכתוב מכתבים. ואת
יודעת שקשה להכנס לדבר הזה אם אין ההרגל והמסורת לעשות
זאת. וגם קשה לי להאמין כיום שבאמת אין אפשרות
להגיע אליכם כל כך בקלות. אבל זאת כפי הנראה עובדה.
אני כאן קשור ומסובך בענינים שאיני יכול להפנות להתעסקות
אחרת מלבד הפעולה שלי. איני חושב את זה מבחינת זמן, אלא
פשוט הראש והמחשבה לא פנויים. ואני לא פעם חושב האם זה
לא חטא? או זה פשוט טבע הדיוטי שלי להניח את
כל החיים הפרטיים שלי הצדה ולותר עליהם. ואני יודע
שאחרים יודעים יפה יפה לקשור את חייהם הפרטיים להתעסקותם
ולא מותרים כלום משלהם, אלא להיפך מנצלים את מעמדם
מצוין. תמיד היתי כזה וכפי הנראה לא אוכל לשנות
את זה אלא כשאהיה זקן מאד.
מה אני מרגיש היום כשאתם מנותקים? אם יש לך עוד
מכתבים שלי מאיטליה תביני (אבל נדמה לי ששרפת אותם) אבל
תוסיפי עוד לזה את הדאגה. ואני לא פעם מוכן לאכול חצי
כר בלילה מרוגז וחוסר אונים לשנות משהוא ולהיות בקרבתכם.
ונוסף לזה כל אחד עוד שואל שאלות הדיוטיות "מה נשמע"
"מתי אתה נוסע הביתה" "יש דרך". וצריך להיות גיבור שלא
לסתור על הפרצופים המטונפים האלה.
ענין דב הרגיז אותי מאד. כשקבלתי את הידיעה
שהוא נהרג לא היה לי זמן לחשוב על זה כלל היתי
עסוק בהריגת אחרים עד למעלה ראש. אבל למחרת
כשהודיעו לי שהוא חי ופצוע כבר לא יכולתי להתאפק
והיתי מוכרח להניח הכל ולנוח כמה רגעים ולהתרכז.
אבל רות אני איש מברזל לא מתרגש מכלום ולא
מצפה לכלום, וכל דבר לא מפתיע אותי כיום ולא גורם
לי להתרגשות שאחרים יכולים להכיר משהוא: אני מחזיק
הכל בתוכי וזה לא מעט אוכל אותי.
נעבור לדברים יותר רגילים: זלטקה נמצאת אצל קרוביה
בת"א היא מוסרת שלום לגרישא ולכולם. שלומה טובה,
בטן מלאה והפנים מלאים צבע די בריא.
ראיתי את אידך דודך הוא שואל איפה דוד
עם אביך נפגשתי כמה פעמים הוא כיום בירושלים
בהזדמנות הוא ירד לת"א עם אמא.
לאחיותיך שלום דן בחצור.
עכשיו קצת למקצוע: ברור שהמצב בכללו השתנה
לטובה. ואין סבה להתיאש. זה אמנם עולה ביוקר
ומקומות מסוימים נהרסים אפילו משקים אבל זה לא
אומר כלום. רק צריך תמיד להתכונן ליותר גרוע. והיום
ברור שהמאמץ צריך להיות עוד יותר טוטלי.
אם לערבים יש טנקים ותותחים זה עדין לא אומר
מאומה צריך להתכונן נגד טנקים ותותחים, והתשובה היא
פשוטה נגד תותחים: רק להכנס לאדמה, מקלטים לכל
האנשים, העמדות מכסימום באדמה, מחסני דלק ומזון באדמה.
רשת של תעלות קשר ממקום למקום, הרבה הרבה חורים באדמה.
רק אדמה עומדת נגד הדבר (בתוספת הסואה) שום ביצורים לא.
נגד רכב משורין אם אין נשק אנטי שריוני
יש רק דרך אחת "מכשולים".
להרוס כבישים, לחפור מלכודות מוסוות באדמה. לחפור
קווי תעלות בכל הגישות הנוחות למשק, לתקוע באדמה
פסי ברזל בכוון לגישה, לצרוע סלעים גדולים, מחסומים
של פחי בנזין שאפשר להדליק אותם כשרכב בא
ועל כל המכשולים האלה אפשר להגן בנשק קל (הקים ביד)
שלא יוכלו להסיר אותם. ועמדות בעמק. צריך לחפור לא
רק עמדות בונים אלא שבע שורות ומעגלים של עמדות.
ונוסף לזה להכין יחידות קטנות ומיוחדות שתטפלנה בכל מכונית
שתנסה להתקרב לטוח של מגע, עם רמונים, נפט, או חומר
דולק אחר.
ועוד דבר להתקיף אותם בדרכי הגישה שלהם.
וישנו עוד סוד רות. צריך לשלוט על שטח ההפקר
שנוצר מסביב למשק, "מי ששולט על שטח ההפקר יש
בידו קלף חשוב במלחמה". סיורים קבועים ותכופים.
גם למרחק של 400 מטר זה סיור. אסור להסתגר בתוך שטח
הגדר.
טוב נתתי לך קצת שעור מטופש. אמנם אני
רחוק משם ואולי איני תופש כמה דברים אבל תסבירי
לכלם שזאת היא הברירה היחידה.
אני חושב שהמכתב הוא די גדול. והאוירון לא יכול לשאת אותו.
תנשקי לילדים שלי הרבה בשמי ותגידי להם שאבא חושב עליהם
הרבה ועוד יבוא לראות אותם ועוד יהיה איתם הרבה הרבה.
ד"ש לך מהורי (היחידים שלא שואלים אותי הרבה).
שלום רב והרבה הרבה נשיקות שלכם אבא. מאיר
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
גלריה
כתב היד
שלום אשתי, מיכל ואהוד
כפי הנראה נכנסנו לתקופה שצריך לכתוב מכתבים. ואת
יודעת שקשה להכנס לדבר הזה אם אין ההרגל והמסורת לעשות
זאת. וגם קשה לי להאמין כיום שבאמת אין אפשרות
להגיע אליכם כל כך בקלות. אבל זאת כפי הנראה עובדה.
אני כאן קשור ומסובך בענינים שאיני יכול להפנות להתעסקות
אחרת מלבד הפעולה שלי. איני חושב את זה מבחינת זמן, אלא
פשוט הראש והמחשבה לא פנויים. ואני לא פעם חושב האם זה
לא חטא? או זה פשוט טבע הדיוטי שלי להניח את
כל החיים הפרטיים שלי הצדה ולותר עליהם. ואני יודע
שאחרים יודעים יפה יפה לקשור את חייהם הפרטיים להתעסקותם
ולא מותרים כלום משלהם, אלא להיפך מנצלים את מעמדם
מצוין. תמיד היתי כזה וכפי הנראה לא אוכל לשנות
את זה אלא כשאהיה זקן מאד.
מה אני מרגיש היום כשאתם מנותקים? אם יש לך עוד
מכתבים שלי מאיטליה תביני (אבל נדמה לי ששרפת אותם) אבל
תוסיפי עוד לזה את הדאגה. ואני לא פעם מוכן לאכול חצי
כר בלילה מרוגז וחוסר אונים לשנות משהוא ולהיות בקרבתכם.
ונוסף לזה כל אחד עוד שואל שאלות הדיוטיות "מה נשמע"
"מתי אתה נוסע הביתה" "יש דרך". וצריך להיות גיבור שלא
לסתור על הפרצופים המטונפים האלה.
ענין דב הרגיז אותי מאד. כשקבלתי את הידיעה
שהוא נהרג לא היה לי זמן לחשוב על זה כלל היתי
עסוק בהריגת אחרים עד למעלה ראש. אבל למחרת
כשהודיעו לי שהוא חי ופצוע כבר לא יכולתי להתאפק
והיתי מוכרח להניח הכל ולנוח כמה רגעים ולהתרכז.
אבל רות אני איש מברזל לא מתרגש מכלום ולא
מצפה לכלום, וכל דבר לא מפתיע אותי כיום ולא גורם
לי להתרגשות שאחרים יכולים להכיר משהוא: אני מחזיק
הכל בתוכי וזה לא מעט אוכל אותי.
נעבור לדברים יותר רגילים: זלטקה נמצאת אצל קרוביה
בת"א היא מוסרת שלום לגרישא ולכולם. שלומה טובה,
בטן מלאה והפנים מלאים צבע די בריא.
ראיתי את אידך דודך הוא שואל איפה דוד
עם אביך נפגשתי כמה פעמים הוא כיום בירושלים
בהזדמנות הוא ירד לת"א עם אמא.
לאחיותיך שלום דן בחצור.
עכשיו קצת למקצוע: ברור שהמצב בכללו השתנה
לטובה. ואין סבה להתיאש. זה אמנם עולה ביוקר
ומקומות מסוימים נהרסים אפילו משקים אבל זה לא
אומר כלום. רק צריך תמיד להתכונן ליותר גרוע. והיום
ברור שהמאמץ צריך להיות עוד יותר טוטלי.
אם לערבים יש טנקים ותותחים זה עדין לא אומר
מאומה צריך להתכונן נגד טנקים ותותחים, והתשובה היא
פשוטה נגד תותחים: רק להכנס לאדמה, מקלטים לכל
האנשים, העמדות מכסימום באדמה, מחסני דלק ומזון באדמה.
רשת של תעלות קשר ממקום למקום, הרבה הרבה חורים באדמה.
רק אדמה עומדת נגד הדבר (בתוספת הסואה) שום ביצורים לא.
נגד רכב משורין אם אין נשק אנטי שריוני
יש רק דרך אחת "מכשולים".
להרוס כבישים, לחפור מלכודות מוסוות באדמה. לחפור
קווי תעלות בכל הגישות הנוחות למשק, לתקוע באדמה
פסי ברזל בכוון לגישה, לצרוע סלעים גדולים, מחסומים
של פחי בנזין שאפשר להדליק אותם כשרכב בא
ועל כל המכשולים האלה אפשר להגן בנשק קל (הקים ביד)
שלא יוכלו להסיר אותם. ועמדות בעמק. צריך לחפור לא
רק עמדות בונים אלא שבע שורות ומעגלים של עמדות.
ונוסף לזה להכין יחידות קטנות ומיוחדות שתטפלנה בכל מכונית
שתנסה להתקרב לטוח של מגע, עם רמונים, נפט, או חומר
דולק אחר.
ועוד דבר להתקיף אותם בדרכי הגישה שלהם.
וישנו עוד סוד רות. צריך לשלוט על שטח ההפקר
שנוצר מסביב למשק, "מי ששולט על שטח ההפקר יש
בידו קלף חשוב במלחמה". סיורים קבועים ותכופים.
גם למרחק של 400 מטר זה סיור. אסור להסתגר בתוך שטח
הגדר.
טוב נתתי לך קצת שעור מטופש. אמנם אני
רחוק משם ואולי איני תופש כמה דברים אבל תסבירי
לכלם שזאת היא הברירה היחידה.
אני חושב שהמכתב הוא די גדול. והאוירון לא יכול לשאת אותו.
תנשקי לילדים שלי הרבה בשמי ותגידי להם שאבא חושב עליהם
הרבה ועוד יבוא לראות אותם ועוד יהיה איתם הרבה הרבה.
ד"ש לך מהורי (היחידים שלא שואלים אותי הרבה).
שלום רב והרבה הרבה נשיקות שלכם אבא. מאיר
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
בטוח שאתם רוצים
להתנתק?