יישוב והקמת המדינה 
חינוך ולימודים 
מסעות וטיולים 
אירועים בהיסטוריה 
מלחמות ישראל 
משפחה ויחסים 
חגים ומועדים 
תרבות 
מפורסמים 
ארצות ערב והאסלאם מהמילואים מוחה דן במכתב לאשתו על שעליו לשלם "מלווה מלחמה מרצון" ועל היעדר שוויון בנשיאה בנטל
סיפור רקע
דן קפלנסקי מוחה במכתב הזה על הכפייה לשלם "מלווה מלחמה מרצון" בלי לשאול אותו אם הוא רוצה בכך, על הבזבוז המשווע בצבא ובלשכות האלפים ובעיקר על היעדר שוויון בנשיאה בנטל. הוא מתאר את התסכול הרב לנוכח שגרת החיים בעורף, כאילו שהמלחמה הסתיימה בעוד משפחות המגויסים נפגעות מכל הבחינות. את המכתב דן מסיים במילות אהבה וחיבה לעפרה אשתו.
דן קפלנסקי נולד בשנת 1944 בירושלים, ובשנת 1971 נשא לאישה את עפרה לבית גיארי, בת קיבוץ עין חרוד איחוד. במלחמת יום הכיפורים גויס דן לחטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים. חיילי החטיבה היו בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ מערבה ב־16 באוקטובר 1973. דן וחבריו לחטיבה היו חלק מן הכוח שחילץ את לוחמי גדוד 71 שנלכדו בקרב המר בכפר סרפיאום. בהמשך הם היו חלק מן הכוחות שכיתרו את הארמיה השלישית של הצבא המצרי עד כניעתם של המצרים והחתימה על
דן קפלנסקי נולד בשנת 1944 בירושלים, ובשנת 1971 נשא לאישה את עפרה לבית גיארי, בת קיבוץ עין חרוד איחוד. במלחמת יום הכיפורים גויס דן לחטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים. חיילי החטיבה היו בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ מערבה ב־16 באוקטובר 1973. דן וחבריו לחטיבה היו חלק מן הכוח שחילץ את לוחמי גדוד 71 שנלכדו בקרב המר בכפר סרפיאום. בהמשך הם היו חלק מן הכוחות שכיתרו את הארמיה השלישית של הצבא המצרי עד כניעתם של המצרים והחתימה על הסכם הפרדת הכוחות.
בכל חמשת החודשים שדן שירת במילואים ממערב לתעלת סואץ נותרה אשתו עפרה בבית בהיריון ראשון. דן הקפיד לכתוב בכל יום מכתב לעפרה על דפים מבלוק שמצא באחד מחדרי בית ספר בעיר סואץ. במכתביו דן מרבה לשאול על ההיריון והלידה המתקרבת ועל המשפחה ומשתף את עפרה בחוויותיו.
בסוף ינואר 1974 זכה דן לחופשה מהצבא, לרגל הולדת הבן הבכור מאור. הוא קיבל אישור להישאר בבית עד הברית ורק אז לחזור למילואים, אך הודיעו לי שאין צורך בכך כיוון שהכוחות מתארגנים לנסיגה וחזרה לארץ. עם השנים נולדו לבני הזוג עוד שלוש בנות: ניצן, הדס ושני. כיום דן ועפרה חובקים יחד 11 נכדים מארבע משפחות ילדיהם.
ארועי התקופה
כתב היד
יום ב' 24.12.73
[עמוד 1]
עופרוש שלי יקרה,
היום שוב לא הגיע מכתב ממך, אבל הסתפקתי במכתב (ראשון אחרי כ-10 ימים)
מאבא שלי. הוא כתב אותו בזמן הפסטיבל המזרחי (שאותו אני שמעתי בטרנזיסטור
בשעת שמירה), וסיפר בן עליך ועל דפי שכל כך עוזרת לך וכל כך נקשרה אליך,
ועל עסקיו שהם במצב ביש, ועל הויוה [וילה?] שעומדת להמכר וכו'. בקיצור שוב אני
קצת בתמונה וגעגועי התגברו. אני מתאר לעצמי שתעלולי הדואר הם שגרמו לכך
שמכתב ממך לא הגיע היום.
הבטחתי, במכתב שכתבתי לך אתמול, לכתוב לך היום מה התכוונתי לכתוב
ליוחנן. בינתיים החלטתי קודם כל להתייעץ איתך ואח"כ לכתוב לו. הענין הוא
בהתנגדותי לשלם מילווה מילחמה מרצון, שמורידים לי אוטומטית מהמשכורת כ-140
לירות כל חודש. נימוקי הם: א. אז מה זה מילווה מרצון שישאלו קודם אם אני
באמת רוצה לשלם אותו, ולא ינצלו את גיוסי כדי להחליט עבורי, מתי, כמה
ואם בכלל לשלם. בכלל נראה לי שיש לדחות את ההחלטות לגבי המילווה הנוגע
למגוייסים עד לשחרורם. אבל זו חוצפה ממדרגה ראשונה. להוריד לי בלי לשאול,
ועוד לקרוא לזה "מילווה מרצון". ב. נראה לי שזה עול שיש להטיל אותו
על אלו שלא גויסו כדי שהנטל הכללי יהיה קצת יותר שווה. הם לא מפסידים
דבר כי לא גויסו, ואולי אפילו מרוויחים, אז שישלמו הם את המילווה הזה ולמען
השוויון ושהמגוייס ירגיש שהוא לא כל כך מקופח. ג. אני מרגיש שבצבא יש ביזבוז
רציני, ויוכלו ע"י חסכון ופחות ברדק להרוויח יותר מכמה מאות הלירות שיוציאו
ממני. הבזבוז, הזלזול ברכוש, הרשלנות הפושעת, זה פה חוגג ועובר כל
גבולות, ומי כמוני שיושב ורואה הכל, מרגיש את ההפקרות הזו. כמובן שהשיא
היא במאות אלפי הלירות שמוציאים בימים אלו על לשכות פאר לכל מיני
אלופים, עם חרסינות מאיטליה, טפטים, וילונות, כורסאות דניות ואפילו חדר
מנוחה עם בִּידֶה. בשביל זה אני לא מוכן לשלם. ד. המשכורות שלי,
עקב גיוסי וההורדות, אי תשלום האשל והוצאות אחרות, התדלדלו למינימום שאי
אפשר לחיות בו (ביחוד לא החובות שלנו מלפני המלחמה). ועוד מעלים מחירים
[עמוד 2]
בלי סוף. -140 ל"י לחודש ישחקו תפקיד די חשוב בסך כל רמת החיים שלנו ביחוד
כשעומד להצטרף עוד יצור למשפחה. בטח יותר חשוב שכסף זה יהיה אצלנו מאשר
ילך ללשכות הפאר של צמרת הצבא. זהו בקיצור, ואני רוצה לשמוע
את דעתך. אח"כ אשאל את יוחנן איך בדיוק התקבלה ההחלטה על ההורדות,
ואיך ולמי לפנות לבטל זאת אצלי.
בכלל, שוררת אצל המגוייסים הרגשת תיסכול רצינית מכך שממה שקוראים בעתונות ושומעים
ברדיו, ברור לנו שאנחנו מקופחים קשות לעומת הלא מגוייסים, ושאין כל שוויון בנטל. מצד
אחת אנשים שכבר 3 חדשים רחוקים מבתיהם, משפחותיהם, עבודותיהם, תנאי חיים וכו',
נלחמו, ולפעמים עברו חוויות קשות, יושבים בקוים במתח וכוננות. כמעט ולא מקבלים חופשות
וקשר עם הבית, הנשים בבית מתוחות ועצבניות, הילדים אבלים, רמת החיים במשפחה
יורדת בלי הפסק, תכניות מתבטלות, לימודים מופסקים, לפעמים אפילו סופגים מכות
כלכליות שאין אפשרות להתאושש מהם, ואחרים באותו זמן, כל הצרות הללו לא פוגעות
בהם. ולהפך הם עושים כסף יותר משעות נוספות, רווחי מלחמה וכו'. ויש הרגשה
שבעורף, פרט למשפחות המגוייסים עצמן, לא מבינים זאת, והחיים ממשיכים כאלו
שהכל נגמר, וכאילו שלא קרה כלום. יש פרסומות ברדיו על מכוניות, ומכשירי מותרות,
ואופנה ובתי הבראה, כאילו הימים כתקנם. מתחילים את שנת הלימודים בלי לחשוב
הרבה שזה מתסכל לגמרי את הסטודנטים המגוייסים. בקיצור זו הרגשה שלטת
פה, ואצלנו כידוע, חבר'ה טובים ועל רמה שלא נחפזים למצבי רוח ולקיטורים. כדאי
שידעו זאת בעורף.
אין לי מושג איך אצליח לעבור את השבוע (בערך) עד לחופשה הקרובה. זאת תהיה
משימה קשה לשנינו, אבל חשוב לי שתדעי שפה כל נושא החופשות לא בטוח, ותמיד
יש מקום להפתעות (לטובה ולרעה), אז אל תתאכזבי אם במקרה תהיה אפתעה. נראה לי
שנשברתי בנושא הצילומים ואחרי החופשה הקרובה אקח מצלמה ואצלם הרבה שתוכלי לראות
איפה ביליתי את ימי היפים. וגם עורכים קצת טיולים בזמן האחרון כך שיש חומר
לצילום.
עכשיו מתארגנים פה ללביבות, החבר'ה יושבים ומקלפים תפודים ולא נעים לי שאני כותב
מכתב במקום לתת יד למאמץ.
[עמוד 3]
אבל לפני שאסיים כמה מילות אהבה, אי אפשר בלי.
תדעי לך שזה שיש לי אשה נהדרת כמוך, ועוד שמנה כל כך כמוך, עם ילד
בבטן, זה מוסיף לי המון. בלי זה הייתי חצי בן אדם, מן אשה נפלאה כמוך,
כזאת מבינה וטובה וחזקה, מן [מין] חלק בלתי נפרד ממני שקושר אותי לבית כאילו
בקשר פיזי שלא נותק. זה כל כך נהדר לי (ואני בטוח שגם לך), וזה למעשה הדבר
הכי חשוב, מעל לכל, מעל למצב, ולטרטורים, ולרגשות הקפוח בקצור את המקור
לאופטימיות ולטוב שבחיים. אני מת עליך ואוהב אותך בלי סוף ורוצה כבר להיות
אצלך, צמוד לבטנך, ולמלא אותך בנשיקות.
אז תדמייני לך שזה קורה במציאות
שלך תמיד
דן.
זה מה שמחכה לי [ציור של צלחת וסכין]
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
