מכתב געגועים שכותב להוריו לוחם הפלמ"ח אוריאל, הוא מעדכן אותם בקורותיו בשבוע האחרון

אוריאל אופק סביבת ירושלים פורסם על ידי מערכת אוצרות

שיתוף הדפסה

אוריאל אופק

כתב היד

לצפייה במכתב ובתמלול

2 דפי המכתב

סיפור רקע

אוריאל אופק נולד בתל-אביב בי"ח בתמוז תרפ"ו, 30 ביוני 1926. אביו, אריה-ליב פופיק, היה סופר ומשורר יידיש.
בשנים 1944 עד 1949 שירת כחובש גדודי בגדוד השישי של הפלמ"ח, השתתף בקרבות ליל הגשרים, בכיבוש הקסטל, בשיירות לירושלים, בשיירת נבי דניאל ובהגנת קיבוץ משואות-יצחק שבגוש-עציון. עם נפילת הגוש נפל בשבי הירדני. לאחר שחרורו יצא לאור ספרו הראשון, 'מעוז עציון', שתיאר את קורותיו במלחמת העצמאות ואת נפילתו בשבי.
את שנותיו הקדיש לכתיבה לילדים ונוער, כתב שירה, תירגם לעברית וחקר את תולדות ספרות הילדים.
המכתב באדיבות גנזים - ארכיון אגודת הסופרים.

נושאים:

מלחמות ישראל מלחמת העצמאות משפחה ויחסים משפחה

תגיות:

סטודנטים

ארועי התקופה
כתב היד
פרטי המכתב
גלריה
מכתבים קשורים

ארועי התקופה

1940

1949

כתב היד

עמוד 1/2

סביבת־ירושלים
יום א', ח' טבת, 21.12.47

רב שלום לכם יקירי.
אינני יודע אם עניתם על מכתבי הקודם, כיון שטרם יצא לי לרדת למרכז העיר. אך מאחר שעבר שבוע מיום כתיבת־המכתב האחרון מרגיש אני חובה לעצמי לכתוב לכם מכתב חדש.
השבוע האחרון עבר רֻבו ככולו בשמירה וסיורים, למזלי הייתי אני עסוק בעִיקר ביום וכך החזרתי את החוב הרב של שֵנה שהייתי חייב לעינַי. בימים האחרונים שורר כאן שקט וערבים אינם נראים כלל. אם יִמָשך הדבר כך גם הלאה – יש סִכויים שנקבל חופש ואוכל גם לסור הביתה, דבר שאני משתוקק אליו ביותר.
לאחר התקפה ערבית שהיתה על הכביש ולאחר פעולת־תגובה – פִנו הערבים כפר קטן שלהם בין שתי נקודות עבריות כנראה פחדו שנפוצץ את הכפר יחד אִתם. כשנודע לנו הדבר יצאנו והשתלטנו על הכפר, ואנחנו מתבצרים בו ומחזיקים בו יומם ולילה. ערכנו חִפוש מדֻקדק בכפר, מצאנו חרבות וכדורים ואת כל המִצרכים חִלקנו לישובים: תבן, שקדים, דבש, גרזנים, מעדרים וכו'. לעצמֵנו לקחנו מנורות, מראוֹת וכמובן – את באֵר המים. אני בחרתי למזכרת מקטרת ערבית ומנורת־שמן קטנה מחרס.
חבל לי על ימי הלִמודים שהולכים לאִבוד, אך אני מתנחם בזאת שיֵש עוד עשרות רבות סטודנטים כמוני. כמו כן יש לי סִפוק רב בתפקיד, וישנה הרגשה של מִלוי חובה ממדרגה ראשונה. רק הגעגועים הביתה ואל מלכה מכבידים קצת, אבל אין ברֵרה, ויש גם פִצוי: ככל שגדֵל הזמן מהפגישה האחרונה – גדֵלים הגעגועים יותר, ואז תגדל יותר שִמְחת־הפגישה החדשה.
במאוחר נודע לי על פטירתו של אהרֹן הלוי. אין אנו רואים כאן עתונים כמעט לגמרי, ובמקרה נתגלגל לידי עתון "דבר" ישן ובו ראיתי את מודעת האבל של משפחת קְרֶמֶר. היתה זו מכה קשה בשבילי, כיון שהיה אהרֹן אחד האנשים שהערצתי אותם ביותר. מסרו בשמי תנחומים לבני המשפחה האבֵלים.
ומה נשמע בבית. האם גייסו את אברהם ושולה? ואיך בכלל מצב הרוחות. כל כך מזמן רב כל כך לא הייתי בבית וכן בכלל במקום ישוב רגיל ואינני יודע כלל איך מצב הרוחות בישוב. ולפעמים מציקה גם השאֵלה: האם יודעים בחוץ על תפקידֵנוּ ועבודתנו?
בצפיה לתשובה, בתקוה להתראות, בגעגועים, –
שלכם –
אורי.
נ.ב. דרישת שלום חמה לסבא ולסבתא.

עמוד 2/2