אוֹצָרוֹת
1948 08 בינואר

מכתב המעיד על הקשר שנוצר בין ד"ר חנה, רופאה במחנה עצורים בבית לחם, ובין העצורות שבהן טיפלה

אלישבע אנדן מחנה עתלית פורסם על ידי Shira Mayerson
אלישבע אנדן ראשונה מימין

כתב היד

2 דפי המכתב

סיפור רקע

אלישבע אנדן נולדה ב-1913 בפשמישל, שימשה כמפקדת בית"ר שם. ב-1933 עלתה ארצה, שירתה בפלוגות הגיוס, ביניהן פלוגת הגיוס בראש פינה, הצטרפה לאצ"ל וגם שם שימשה כמפקדת. עם הפילוג באצ"ל בקיץ 1940 הצטרפה ללח"י. בנובמבר 1944 נעצרה על ידי הבולשת ונשלחה למעצר בבית הסוהר לנשים בבית לחם. בדצמבר 1947 הועברה יחד עם העצורות האחרות למחנה המעצר בעתלית ומשם שוחררה במאי 1948. נפטרה ב-2003. המכתב הנ"ל נשלח על ידה ממחנה המעצר בעתלית לד"ר חנה פרלמן, רופאת אסירות בית לחם.

אלישבע אנדן נולדה ב-1913 בפשמישל, שימשה כמפקדת בית"ר שם. ב-1933 עלתה ארצה, שירתה בפלוגות הגיוס, ביניהן פלוגת הגיוס בראש פינה, הצטרפה לאצ"ל וגם שם שימשה כמפקדת. עם הפילוג באצ"ל בקיץ 1940 הצטרפה ללח"י. בנובמבר 1944 נעצרה על ידי הבולשת ונשלחה למעצר בבית הסוהר לנשים בבית לחם. בדצמבר 1947 הועברה יחד עם העצורות האחרות למחנה המעצר בעתלית ומשם שוחררה במאי 1948. נפטרה ב-2003. המכתב הנ"ל נשלח על ידה ממחנה המעצר בעתלית לד"ר חנה פרלמן, רופאת אסירות בית לחם.

כתב היד

עמוד 1/2

8.1.48
ד"ר פרלמן יקרה!
הנני חושבת לזכות ולחובה לעצמי לכתב אליך, לאחר שאין לי יותר אפשרות לקוות לבקורך ביום ג' או ו' בשבוע. בבקורך האחרון בוילה לא ידעתי שעלי להפרד ממך.
משום מה חשבנו שנועבר לסביבת ירושלים ושאת תמשיכי בכהונתך אצלנו בתור רופאה. אך הנה השתנו הדברים ואנו נמצאות כעת במחנה חדש בנסיבות אחרות לגמרי.
בודאי יענין אותך לשמע מעט על חיינו. כדי לא לעשות עליך מיד רושם רע אצין קודם את התכונות החיוביות שבמקומנו. אנו חופשיות כאן בהרבה מאשר בבית-לחם. אנו גרות בארבעה צריפים גדולים ונוסף לזה יש לנו מטבח, צריף התרבות, מרפאה ונוחיות. במקום החומה הקודרת של בית-לחם ישנם "רק" גדרות תיל. שטח האדמה שאנו תופסות הוא גדול למדי ואין אנו יכולות להתלונן על חוסר תנועה. אני מפרטת באזניך את הדברים הנ"ל, כי הרי מספיק הטרדנוך תמיד בהרצאת צרותינו ולמה לא לגרם לך כעת הנאה כאשר אפשר? בדרך כלל סדר חיינו לא השתנה. אנו עדין עצורות אלא שבאים אלינו כל מיני מבקרים מהמוסדות (הסוכנות, "לאסירנו", אגוד נשים) ומבשרים לנו שבקרוב-בקרוב "כל זה יגמר, נעזוב את בית-הסוהר, הביתה נמהר"; לפי המלים של אותו השיר ששרנו אותו לרבות בבית-לחם. אנו נמצאות בשכנות של מעפילים ומחנה צבאי והשומרים שלנו הם ערבים ונותרים יהודים. בימי מזג האויר יפים נעים כאן בהחלט אך עם רדת הגשם משתנה המצב לרע. המים חודרים לצריפים בשפע, בחוץ נעשה בוץ עמוק, כך שלהגיע לנוחיות או למטבח הופך לבעיה שלמה. בקצור- המחנה הוא פרימיטיבי במדה קצונית. הרופא שלנו הוא לעת עתה ד"ר פייצר מחיפה. רופא שנים עדין לא מסודר בקביעות, אותו הדבר רופא עינים. מבחינה זו המצב דומה למצב בבית-לחם. השלטונות בודאי עושים את זאת בכונה, פן המעבר למקום החדש יהיה מזעזע מדי בשבילנו.
ומה שלומי בכל אלה? נכון שפצינט אינו יכול להמנע אף במכתב פרטי מלהזכיר את מחלותיו? ובכן, עבורי השעשוע מההעברה הוא קטן למדי ועצם העובדה שיש צורך שוב להסתדר במחנה מעצר חדש, בשנה הרביעית לישיבתי, מדכאת הוא. כמו כן סובלת אני קשות מבחינת העצבים בגלל הצריף, המשותף ל-10 בנות. אני כה זקוקה לשקט. בכלל הקבוציות של חיינו משפיע עלי מאד לרע.
רופאה יקרה, קבלנו את ד"ש אשר מסרה עבורינו ואנו מודות לה מאד. אנו מרגישות בחסרונה ובתשומת לב שהיתה מראה לנו. ומה שלומה? אני מקוה שהיא תענה על מכתבי זה וגם תודיע אם היא שמחה שהתפטרה מאתנו או שגם לה חסרים משום מה הבקורים הללו.
לפני שבוע ימים בערך שלחתי לה בתור חבילה את המפה הרקומה. היא היתה גמורה עוד בבית-לחם ומאד הצטערתי שלא היתה לי אפשרות למסרה. האם היא קבלה אותה? צרפתי אליה את החשבון ואני חוזרת עליו: מגיע לי 3 לא"י בעד העבודה וחצי לירה בעד החוטים, בכך הכל 3.500 לא"י. אני מודה לה מאד. האם המפה מוצאת חן? כאן הבנות מאד התפעלו ממנה. נא למסר בהזדמנות ד"ש לגב' קון. היא בקרה אצלנו פעם אחת אך היא מהרה כל כך שלא הצלחתי לשוחח אתה.
לא אאריך יותר את מכתבי. בודאי קשה לרופאה לקרוא עברית. אני מוכנה לקבל את תשובתה בגרמנית, אם זה אי-אפשר לה אחרת.
אחת האסירות בקשה להוסיף כמה מלים בשמעה שאני כותבת לכבודה. ד"ש חמה לה מכל הבנות!
בכבוד רב ובדרישת שלום לבבית
שאולה העבריה.
עתלית 8.1.48.
מלכה גרניביץ מוסרת רק דרישת שלום חמה.

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אלישבע אנדן
מיקום: מחנה עתלית
תאריך: 08.01.1948

מקבל/ת המכתב

שם: ד"ר חנה פרלמן
מיקום: בית לחם

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/2

8.1.48
ד"ר פרלמן יקרה!
הנני חושבת לזכות ולחובה לעצמי לכתב אליך, לאחר שאין לי יותר אפשרות לקוות לבקורך ביום ג' או ו' בשבוע. בבקורך האחרון בוילה לא ידעתי שעלי להפרד ממך.
משום מה חשבנו שנועבר לסביבת ירושלים ושאת תמשיכי בכהונתך אצלנו בתור רופאה. אך הנה השתנו הדברים ואנו נמצאות כעת במחנה חדש בנסיבות אחרות לגמרי.
בודאי יענין אותך לשמע מעט על חיינו. כדי לא לעשות עליך מיד רושם רע אצין קודם את התכונות החיוביות שבמקומנו. אנו חופשיות כאן בהרבה מאשר בבית-לחם. אנו גרות בארבעה צריפים גדולים ונוסף לזה יש לנו מטבח, צריף התרבות, מרפאה ונוחיות. במקום החומה הקודרת של בית-לחם ישנם "רק" גדרות תיל. שטח האדמה שאנו תופסות הוא גדול למדי ואין אנו יכולות להתלונן על חוסר תנועה. אני מפרטת באזניך את הדברים הנ"ל, כי הרי מספיק הטרדנוך תמיד בהרצאת צרותינו ולמה לא לגרם לך כעת הנאה כאשר אפשר? בדרך כלל סדר חיינו לא השתנה. אנו עדין עצורות אלא שבאים אלינו כל מיני מבקרים מהמוסדות (הסוכנות, "לאסירנו", אגוד נשים) ומבשרים לנו שבקרוב-בקרוב "כל זה יגמר, נעזוב את בית-הסוהר, הביתה נמהר"; לפי המלים של אותו השיר ששרנו אותו לרבות בבית-לחם. אנו נמצאות בשכנות של מעפילים ומחנה צבאי והשומרים שלנו הם ערבים ונותרים יהודים. בימי מזג האויר יפים נעים כאן בהחלט אך עם רדת הגשם משתנה המצב לרע. המים חודרים לצריפים בשפע, בחוץ נעשה בוץ עמוק, כך שלהגיע לנוחיות או למטבח הופך לבעיה שלמה. בקצור- המחנה הוא פרימיטיבי במדה קצונית. הרופא שלנו הוא לעת עתה ד"ר פייצר מחיפה. רופא שנים עדין לא מסודר בקביעות, אותו הדבר רופא עינים. מבחינה זו המצב דומה למצב בבית-לחם. השלטונות בודאי עושים את זאת בכונה, פן המעבר למקום החדש יהיה מזעזע מדי בשבילנו.
ומה שלומי בכל אלה? נכון שפצינט אינו יכול להמנע אף במכתב פרטי מלהזכיר את מחלותיו? ובכן, עבורי השעשוע מההעברה הוא קטן למדי ועצם העובדה שיש צורך שוב להסתדר במחנה מעצר חדש, בשנה הרביעית לישיבתי, מדכאת הוא. כמו כן סובלת אני קשות מבחינת העצבים בגלל הצריף, המשותף ל-10 בנות. אני כה זקוקה לשקט. בכלל הקבוציות של חיינו משפיע עלי מאד לרע.
רופאה יקרה, קבלנו את ד"ש אשר מסרה עבורינו ואנו מודות לה מאד. אנו מרגישות בחסרונה ובתשומת לב שהיתה מראה לנו. ומה שלומה? אני מקוה שהיא תענה על מכתבי זה וגם תודיע אם היא שמחה שהתפטרה מאתנו או שגם לה חסרים משום מה הבקורים הללו.
לפני שבוע ימים בערך שלחתי לה בתור חבילה את המפה הרקומה. היא היתה גמורה עוד בבית-לחם ומאד הצטערתי שלא היתה לי אפשרות למסרה. האם היא קבלה אותה? צרפתי אליה את החשבון ואני חוזרת עליו: מגיע לי 3 לא"י בעד העבודה וחצי לירה בעד החוטים, בכך הכל 3.500 לא"י. אני מודה לה מאד. האם המפה מוצאת חן? כאן הבנות מאד התפעלו ממנה. נא למסר בהזדמנות ד"ש לגב' קון. היא בקרה אצלנו פעם אחת אך היא מהרה כל כך שלא הצלחתי לשוחח אתה.
לא אאריך יותר את מכתבי. בודאי קשה לרופאה לקרוא עברית. אני מוכנה לקבל את תשובתה בגרמנית, אם זה אי-אפשר לה אחרת.
אחת האסירות בקשה להוסיף כמה מלים בשמעה שאני כותבת לכבודה. ד"ש חמה לה מכל הבנות!
בכבוד רב ובדרישת שלום לבבית
שאולה העבריה.
עתלית 8.1.48.
מלכה גרניביץ מוסרת רק דרישת שלום חמה.

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אברהט אייאסו
מיקום: תיגראי, אתיופיה
תאריך: 1974-06-30

מקבל/ת המכתב

שם: ד"ר חנה פרלמן
מיקום: בית לחם

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות