8.1.48
ד"ר פרלמן יקרה!
הנני חושבת לזכות ולחובה לעצמי לכתב אליך, לאחר שאין לי יותר אפשרות לקוות לבקורך ביום ג' או ו' בשבוע. בבקורך האחרון בוילה לא ידעתי שעלי להפרד ממך.
משום מה חשבנו שנועבר לסביבת ירושלים ושאת תמשיכי בכהונתך אצלנו בתור רופאה. אך הנה השתנו הדברים ואנו נמצאות כעת במחנה חדש בנסיבות אחרות לגמרי.
בודאי יענין אותך לשמע מעט על חיינו. כדי לא לעשות עליך מיד רושם רע אצין קודם את התכונות החיוביות שבמקומנו. אנו חופשיות כאן בהרבה מאשר בבית-לחם. אנו גרות בארבעה צריפים גדולים ונוסף לזה יש לנו מטבח, צריף התרבות, מרפאה ונוחיות. במקום החומה הקודרת של בית-לחם ישנם "רק" גדרות תיל. שטח האדמה שאנו תופסות הוא גדול למדי ואין אנו יכולות להתלונן על חוסר תנועה. אני מפרטת באזניך את הדברים הנ"ל, כי הרי מספיק הטרדנוך תמיד בהרצאת צרותינו ולמה לא לגרם לך כעת הנאה כאשר אפשר? בדרך כלל סדר חיינו לא השתנה. אנו עדין עצורות אלא שבאים אלינו כל מיני מבקרים מהמוסדות (הסוכנות, "לאסירנו", אגוד נשים) ומבשרים לנו שבקרוב-בקרוב "כל זה יגמר, נעזוב את בית-הסוהר, הביתה נמהר"; לפי המלים של אותו השיר ששרנו אותו לרבות בבית-לחם. אנו נמצאות בשכנות של מעפילים ומחנה צבאי והשומרים שלנו הם ערבים ונותרים יהודים. בימי מזג האויר יפים נעים כאן בהחלט אך עם רדת הגשם משתנה המצב לרע. המים חודרים לצריפים בשפע, בחוץ נעשה בוץ עמוק, כך שלהגיע לנוחיות או למטבח הופך לבעיה שלמה. בקצור- המחנה הוא פרימיטיבי במדה קצונית. הרופא שלנו הוא לעת עתה ד"ר פייצר מחיפה. רופא שנים עדין לא מסודר בקביעות, אותו הדבר רופא עינים. מבחינה זו המצב דומה למצב בבית-לחם. השלטונות בודאי עושים את זאת בכונה, פן המעבר למקום החדש יהיה מזעזע מדי בשבילנו.
ומה שלומי בכל אלה? נכון שפצינט אינו יכול להמנע אף במכתב פרטי מלהזכיר את מחלותיו? ובכן, עבורי השעשוע מההעברה הוא קטן למדי ועצם העובדה שיש צורך שוב להסתדר במחנה מעצר חדש, בשנה הרביעית לישיבתי, מדכאת הוא. כמו כן סובלת אני קשות מבחינת העצבים בגלל הצריף, המשותף ל-10 בנות. אני כה זקוקה לשקט. בכלל הקבוציות של חיינו משפיע עלי מאד לרע.
רופאה יקרה, קבלנו את ד"ש אשר מסרה עבורינו ואנו מודות לה מאד. אנו מרגישות בחסרונה ובתשומת לב שהיתה מראה לנו. ומה שלומה? אני מקוה שהיא תענה על מכתבי זה וגם תודיע אם היא שמחה שהתפטרה מאתנו או שגם לה חסרים משום מה הבקורים הללו.
לפני שבוע ימים בערך שלחתי לה בתור חבילה את המפה הרקומה. היא היתה גמורה עוד בבית-לחם ומאד הצטערתי שלא היתה לי אפשרות למסרה. האם היא קבלה אותה? צרפתי אליה את החשבון ואני חוזרת עליו: מגיע לי 3 לא"י בעד העבודה וחצי לירה בעד החוטים, בכך הכל 3.500 לא"י. אני מודה לה מאד. האם המפה מוצאת חן? כאן הבנות מאד התפעלו ממנה. נא למסר בהזדמנות ד"ש לגב' קון. היא בקרה אצלנו פעם אחת אך היא מהרה כל כך שלא הצלחתי לשוחח אתה.
לא אאריך יותר את מכתבי. בודאי קשה לרופאה לקרוא עברית. אני מוכנה לקבל את תשובתה בגרמנית, אם זה אי-אפשר לה אחרת.
אחת האסירות בקשה להוסיף כמה מלים בשמעה שאני כותבת לכבודה. ד"ש חמה לה מכל הבנות!
בכבוד רב ובדרישת שלום לבבית
שאולה העבריה.
עתלית 8.1.48.
מלכה גרניביץ מוסרת רק דרישת שלום חמה.