ראשון לציון, יום ו' מנחם אב תש"ח
אחי חביבי, יקירי,
זה זמן רב שלא כתבתי לך, מחסר זמן, מאי סדר במשלוח הדאר,
ועוד כמה עכובים שלא היו תלוים בי ולא חשבתי שאצטרך לכתב שוב
במצב רוח כה איום ובלב שבור ורצוץ. זה כמה ימים שאני דוחה
את כתיבת המכתב כי לא אדע ולא אוכל במה לנחם אותך אחי
אהובי על הלקח מאתך, משולמית החביבה והגבורה ומכלנו נוניק
הנחמד והאהוב, הנער המתוק והתוסס, שכלו אור וחדוה, שנדמה
היה שעוד תינוק הנהו ובכל זאת בן אדם אחראי שידע למלא
תפקיד של מפקד ושלידיו נמסרה עבודה כה קשה ומסוכנה
שהצליח בה עד שבא המזל הרע וגרם למותו של פרח חמוד זה
לא ידענו עד האסון כמה הבחור היקר הזה היה אהוב על הבריות
וכמה שקוו ממנו מחנכיו ומדריכיו והכאב עוד יותר צורב וגדול
רק נחמה אחת ישנה והיא שאין אתם יחידים ועוד הורים שכולים
כמוכם שבורים ורצוצים ומתגאים בירושה הנשגבה שהורישו
להם הבנים הגבורים למען המולדת ותקומת מדינת ישראל.
שלמה מבקש למסר לך השתתפותו בצערך; הוא כה אהב את
אמנון ומשל'ה לא רצה באותו יום שהרדיו ינגן כי ראה שאני
בוכה וכששאלתיו למה ענה אמנון מת הילד שלנו כמו שהיה
קורא לו. משה היה חולה יותר משבועיים בברונחית חזקה
וחם ורק היום קצת הושבתיו בכסא שלו. הוא רוצה כבר
לראות אותך. אחי אהובי, שמחתי לדעת שהנתוח על העין
עבר בטוב וכי הנך מרגיש טוב ועתה אל תתיאש והתחזק
והבלג על יגונך עד כמה שאפשר למענך, למען שולמית שלך
שהיא באמת שולטת בעצמה וחזקה וגם למען אבא ואמא הזקנים
והשבורים שאתה כל נחמתם וגאותם. להתראות בקרוב
בנשיקות חמות אחותך אוהבתך
מיכל