אוֹצָרוֹת
1914 24 באפריל

מכתב השקפה שכתב אליעזר, מורה בסמינר עזרה, ובו הוא מתאר את רגשותיו כלפי מלחמת השפות

אליעזר מאיר ליפשיץ ירושלים
אליעזר מאיר ליפשיץ

כתב היד

15 עמודי מכתב

סיפור רקע

אליעזר מאיר ליפשיץ עלה לארץ בשנת 1910 והפך למורה בסמינר העזרה, שנקרא לימים על שם דוד ילין. בילדותו הפך נכה כך שרגלו האחת הייתה קצרה מן השנייה, ולכן לא למד באופן מסודר בבית ספר. הוא היה אוטודידקט אמיתי וכל ידיעותיו היו מקריאה ולימוד עצמי. בגיל צעיר כתב ספר על רש"י, מאמרים על המשנה והחדר, ראה עצמו כמחנך וכתב הרבה על החינוך. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוגלה על ידי התורכים לתורכיה ומשם לברלין, ושהה שם מספר שנים. בשנת 1920 חזר לארץ וייסד עם הרב אוסטרובסקי המאירי את סמינר המזרחי וניהל אותו עד יומו האחרון. את המכתב הזה, בן ארבעה-עשר עמודים, כתב מאיר ליפשיץ תוך כדי מלחמת השפות בשנת 1914, בתקופת היותו מורה בסמינר העזרה. הוא כתב על רגשותיו כלפי המלחמה ומעמדו כמורה במלחמה זו. המכתב נמצא בבית הוריה של דידה פרנקל, נכדתו של אליעזר מאיר ליפשיץ,

אליעזר מאיר ליפשיץ עלה לארץ בשנת 1910 והפך למורה בסמינר העזרה, שנקרא לימים על שם דוד ילין. בילדותו הפך נכה כך שרגלו האחת הייתה קצרה מן השנייה, ולכן לא למד באופן מסודר בבית ספר. הוא היה אוטודידקט אמיתי וכל ידיעותיו היו מקריאה ולימוד עצמי. בגיל צעיר כתב ספר על רש"י, מאמרים על המשנה והחדר, ראה עצמו כמחנך וכתב הרבה על החינוך.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הוגלה על ידי התורכים לתורכיה ומשם לברלין, ושהה שם מספר שנים. בשנת 1920 חזר לארץ וייסד עם הרב אוסטרובסקי המאירי את סמינר המזרחי וניהל אותו עד יומו האחרון.
את המכתב הזה, בן ארבעה-עשר עמודים, כתב מאיר ליפשיץ תוך כדי מלחמת השפות בשנת 1914, בתקופת היותו מורה בסמינר העזרה. הוא כתב על רגשותיו כלפי המלחמה ומעמדו כמורה במלחמה זו.
המכתב נמצא בבית הוריה של דידה פרנקל, נכדתו של אליעזר מאיר ליפשיץ, והועבר אליה לאחר שאמה נפטרה בשנת 2004. עד היום לא ידוע מי הנמען של מכתב זה. בין שלל הכתבים והספרים בבית הוריה, בחרה להעביר אלינו את מכתב זה.

דוד ילין מוזכר בטקסט זה כ"ר"ד ילין", אולי כתואר כבוד המורה. כמו כן, יש במכתב התייחסות לד"ר פול נתן שהיה ממקימי "עזרה".
ניתן לקרוא מסמכים נוספים על מלחמת השפות בפרויקט "בן יהודה": https://benyehuda.org/read/20298.

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/15

ב"ה ירושלים כ"ח ניסן תרע"ד 
אדוני הנכבד! 
קבלתי מכתבך מיום ו' ניסן, ובחפץ לב אסדר לפניך דברים על אדות המלחמה בבתי הספר. עוד בעצם ימי המלחמה היה ברצוני לגלות לפניך את צרת הרגשתי. בשעה שאין להשמיע דעה חלוקה ברבים, וכל המעמיד פנים בגל הגל שוטפו, חפצתי להשיח דאגתי בהרצאת דעותי בפני אדם – ויהא רק אחד – שאינו נרתע מפני דעה השונה מדעת הרבים. סבות שונות גרמו שמרגע ידוע עמדתי משקיף, ואף על פי שנגעו הדברים אלי ואל נפשי, והיו פני מול פני המלחמה החזקה, נמנעתי ממעשים מתוך הכרה פנימית, וזה נתן לי את האפשרות להתבונן במעשים ובעושים.
למען יתבארו הדברים היטב ארצה תחלה את דברי בסדר כרונולוגי, סדר המקרים ואם על ידי זה יהיה לפעמים סגנון "אני" תסלח, השתדלתי להיות אוביקטיבי ככל האפשר. תסלח גם כן אם לפעמים יתנגדו הדברים גם לדעתך ולא ינעמו לך בגין כך. ויהא זה לאות כבוד שאכבד את אישיותך, שאערוך אליך מכתב היוצא ממדת מכתבים רגילה. רק את [...] אבקש, מפני שסגנונו המצומצם לפעמים יש שיאפיל על הרעיונות. ועוד בקשה אחת, אבקש מאתך אדוני, שכל דברי נאמרו ביני לבינך וכלם "בבל ואתר" בשמי.
לא תתמה אם אומר לך שבמחלקת זו כמו בכל מחלקת שהיא "לשם שמיים", חטאו שני הצדדים הרבה והחטא לא מאתמול ויש שלשלאות של סבות ומסובבים שתחלתם לפני ימים ושנים. ובשעת המעשים האחרונים שניהם באו לכלל כעס שהביאם לידי טעויות בדברים גדולים. בין הסבות הראשונות שגרמו בעיקר ישנן שלש קבוצות עיקריות: א) סבות אישיות שגרמו הרבה. ב) גרמו הרבה הרוחות והיחסים שבין חוגים ידועים בארץ ישראל. ג) גרמו אלה לזה שמעשה הטכניקום קבל צורה מאוימה ומוגזמה אשר איש לא שערה, וזהו גורם אחרון ובלתי אמצעי אבל לא עיקרי.
הדבור על הסבות האישיות יחשב משני הצדדים לחטא הכי גדול, ואי נעים להיטפל באלה, אבל מה לעשות והן גלויות וידועות אף לשותקים ולמשתיקים, ורק בהן הבנת המאורעות, והרי זה אך "אנושי אנושי ביותר". לפני ארבע שנים באתי ארצה ישראל. זמן קצר אחרי באי אל הארץ הזדעזע חוג מורי "העזרה", נגלה נגוד אישי בין שני אנשים בין המנהל אפרים כהן ובין ר"ד ילין, וכל המורים האחרים נמשכו לתוך הנגוד הזה. יש מרצון ויש באונס, יש שנסו לעמוד מן הצד לגמרי ולא עלה בידם. איזה ימים מקדם נסו לפתר נגוד זה על ידי ישיבות חבר המורים ולא הצליחו. מורים אחדים ובראשם ר"ד ילין נתאחדו וידרשו דרישה מעשית ואישית, דרשו שיתמנו מנהלים לכל המוסדות לחוד,והטעימו שהמנהל של עכשיו אינו מוכשר לאיצטלא שאינו מומחה למקצע מיוחד, ואת ההנהלה דרשו לעצמם, ולו אך האדמיניסטאציא. בשעה ההיא נסע ר"ד ילין לאירופא והנה נודע למנהל כהן מאחורי הפרגוד, שר"ד ילין שדל בברלין ועתידה ההנהלה להחלק בין אחדים מן המורים, מנהל למוסד מנהל למוסד. המנהל כהן לא נתרצה למסור את ההנהלה מרצון, כי ראה שלא ישאר כחו אתו, וירד כבודו, וחשש שלבסוף לא יהא צרך כלל במנהל גבוה מעל גבוה. ביחוד לא חפץ לוותר על הנהלת הסמינר. כל התאבקות זו היתה בחשאי ולא נתגלתה מחוץ לחבר המורים. המורים אמנם נחלקו ל"צדדים" וגם בברלין היו "צדדים". וכבר אז הגיעו הדברים עד לידי נסיונות פטורים. לבסוף נעשתה פשרה: שני מורים נתמנו לסגנים, דוד ילין לסגן המנהל בסמינר. עוד נמשכה ההתאבקות הגלויה זמן מה, תביעת זכויות, מלחמה על ה"תאר", עד שנחו שני המחנות ונשארה שנאה כבושה בלבבות, שנגלתה בשעת ההזדמן. לסגן לא נקבעו זכויות מיוחדות, ור"ד ילין מתוך חולשה טבעית לא שמר על זכויותיו, והתלמידים ידעו להשתמש במצב להשתמש בשתי רשויות, להוציא מן האחד מה שמנע השני, "ולרשויות" ניחא. זה היה חטא מצד חברת העזרה, שהניחה מצב שכזה אחר הגלות [היגלות] המחלקת. חובתה היתה או להגיע לשלום אמת ולפצות את שניהם או לפטור את האחד. אפשר היה גם מחויב אחד מהם להפטר מאליו באשר לא התאים המצב לכבודו, אבל אין מנהג כזה אצלנו. אבל כל הנגוד הזה התמיד להיות אישי, והיה ידוע לכל הקרובים בירושלים ובברלין. הנגוד התמיד ושאיפת הסגנים להנהלה מלאה, והתאבקות חשאית בין שני החולקים. והנה גרמו מעשים שהנגוד בזה נהפך לנגודו פרינציפיאלי - באביב תרע"ג - שהיה בו החום שבנגוד אישיןהגלוי והעזות שבנגוד דעות. המחלקת האישית היתה אי נעימה לשני הצדדים שבושו [בה?...], כי יש שחשבוהו לחטא לשניהם, וכי נאה ויאה שענינים מעשיים יסבלו מנגיעות אישיות.
בהגיענו לנקודה זאת, אפרש את היחסים ששלטו בין החוגים שבארץ. בארץ ישראל השפעה רבה להתפלגות ה"מנינים". כל עסקן היה שיך על "מנין" ידוע שעמד לו בשעת דחק ובשעת שלותו כלפי חוץ. גם מורי "העזרה" נבדלו למנין מיוחד שהיה מכובד ושנוא כאחד. הקביעות שבבתי הספר של "העזרה" הרימתו, ואת כבודו בעיני הרבים, והיא שנתנה הרגשה של בטיחות למורים עצמם. כל איש מן המורים היה מכובד לעצמו, אבל כלל כל המורים היה שנוא תמיד. ותמיד נשמעו מתקופה לתקופה טענות נגד "העזרה" ועל כל הקטרוגים היה המשיב ר"ד ילין, סניגור מושבע. מורי "העזרה" הנעלבים תדיר נקמו בשעת הכשר בלגלוג בינם לבין עצמם התלמידים וה"מורים הצעירים" גם כן התרוממו על האחרים וגם הם סבלו מיחס של בטול אליהם והסמינר עצמו הצטין באופי הומני-עברי, ובזה נבדל מבתי ספר אחרים בארץ. הידיעות העבריות היהדותיות נלמדו בו במדה עשירה, דקדוק נלמד בכל הכתות [בש]ני קורסים ובהעמקה. תולדות ישראל והספרות היו מקצע למוד לעצמו, תנ"ך ותלמוד מקצע לעצמם, לא נבלעו כל אלה בתוך הלמוד העברי. ולעברית בתור שפה ובאחרונה גם לספרות חדשה נקבעו שעות מיוחדות. זה קבע את תכונת בית הספר, תלמידי הסמינר רגילים היו לקרא יותר מאחרים, וגם דברו עברית הגונה מן הרגילה בארץ. גרמה לזה אישיותם של המורים העברים שהם דיקנים לשוניים. הלמודים הכלליים נלמדו מקצתם בעברית ומקצתם בגרמנית. בעברית נלמדו: היסתוריא, וגיאוגרפיא, ופידגוגיקא, וכך נשאר כל הזמן. המורים העיקריים למקצועות הללו היו ד"ר רבין ואחריו ד"ר בראוור, ששניהם שלטו בלשון יפה והיו בעלי סגנון, ולא השפיעו לרעה על העברית שבפי התלמידים. והרי שניהם חיים ישאלו את פיהם באיזו לשון למדו. שתי שעות לשבוע (אחת גיאוגרפיא מסחרית ואחת מוטודיקא [מתודיקה]) לא הייתה לשון הוראתן קבועה ונחלפה מזמן לזמן כפי המורה בלי קפידא. לפני שנתים היה פה המורה המרשטין והתחיל ללמד בכתה אחת חשבון (בשעור עברית. אנחנו מבפנים השתדלנו תמיד להרחיב גבול העברית, ותמיד היה המנהל כהן בעזרנו במצאו פשרה לקצב [לקצוב] את החצי ממה שדרשו, וכך התקדמה העברית מתקופה לתקופה. וכך נמשכו הדברים כל הימים, בעצם לא ראה איש פגם בדבר שנלמדו מקצועות אחדים בעברית, ובכל הימים שאני כאן לא דרש איש מאתנו- לא ר"ד ילין ולא אחרים- דרישה רשמית להוספת עברית. במצב שכזה הכרת אדוני את בתי הספר בהיותך כאן. והנה זוהי נקודה שעליה נחלקו הדעות במלחמה: האם נגרעו שעות עבריות בזמן האחרון או לא? בתור יודע ועד אענה: לא נשתנה כלום (מלבד שתי השעות הבלתי קבועות ו 2 המתמתיקא זוהי האמת. ועכשיו הגענו לנקודה שבה נהפך הנגוד האישי לנגוד בדעות בלי שחדלו כמובן הפניות הפרטיות מלפעול. ונגלתה פעולת יחס הבטול אל אנשי "עזרה" שפעל בלבבות. באביב תרע"ג קרה לי אסון שנפלתי מעגלה ונפצעתי והייתי שוכב במטה כירחיים ימים. כקומי ממטתי הרגשתי בשנוי האויר בחוגנו, וגם בטאתי את הרגשתי ושאלתי לסבות. המנהל כהן שהיה פשרן כל הימים, נלאה מלפשר, ובכל שעת הכשר העמיד דרישות קיצוניות. והנה נודע לי שבזמן ההוא היה פה ד"ר ש' לוין וד"ר פינקלשטין, ונתעוררה שאלת שפת ההרצאה בטכניקום. נמצאו אנשים שתבעו מן הציוני לוין את עלבון העברית להבא, והוא נסה מצד אחד להצדיק את המעשים שלעתיד ומצד אחר להוכיח לד"ר פינקלשטין שאין עצה ואין ברירה נגד תקף הדרישות. ואגב-זה נולד רעיון שנתבטא כמה פעמים: דוקא בתי הספר של "העזרה" לא יסכנו ולא יצליחו דוקא בלשון גרמנית. ואגב נעלב אז המנהל כהן עלבון אישי רב. ומה היה באמת מצב הלמוד הגרמני? באמת לא עמד הלמוד הגרמני על הגובה הדרוש. מורה לגרמנית היה בסמינר ד"ר דנציגר הידוע, והוא לבו לא היה נתון להוראה ולא הצליח. אולם שמו וכבודו הספיקו למנהל כהן ולא חש, כי ביום שידובר הרי תהא האחריות על המורה המפורסם הנכרי. זמן קצר לפני זה נתפטר המורה הנכרי ובמקומו נתמנה מורה יליד הארץ (ד"ר ווינברג) שלא הביא אתו לא ידיעות גרמניות גדולות ולא אישיות חשובה. לא כבודו ולא מומחיותו פטרו את המנהל מאחריות. ודברי האורחים הזכירוהו את מעוט הידיעות בגרמנית, והתחיל דואג ביחוד בשים לב שלחנוכת הטכניקום יבאו כל ראשי "העזרה" מברלין, ואפשר דאג בלבו לעמדתו, שהרי את העברית שבעדה המורים העברים אחראים ידעו התלמידים, ורק את הגרמנית שבעדה הוא האחראי עכשיו לא ידעו. המורה הגרמני שהוא אדם קשה מטבעו ואדם קטן. החמיר על התלמידים הדרישה להכרות את הידיעות הגרמניות רחפה באויר, ונולדה בה בשעה בין התלמידים עוד שנאה לגרמנית. ובמקרה נתעוררו אז גם הנגודים האישיים עוד הפעם. הסגן דרש תוספת שכר ומעוט שעות וכבוד זכויות שקצץ בהן המנהל. המנהל כהן שלא רצה בטובת הסגן מצא כאן מקום לגולל מעליו את האחריות בעד קפוח הגרמנית והתחיל מקטרג בחשאי על הסגן, כי הוא החיב בירידת הגרמנית, והסגן הצטדק שאדרבה הוא שהחמיר, והמנהל בנטיתו להקל הוא שקלקל. איני יודע אם המנהל כהן הכיר במה שנעשה ואם מדעת עשה מה שעשה – אבל הוא נפטר אז מן הנגוד האישי שהיה לו למורת רוח ולבשת פנים, ר"ד ילין אף הוא אתו בחלוף זה, אם מהכרה אם לא מהכרה, והתחיל קובל בחשאי יחד עם התלמידים על  התגברות הגרמנית. המנהל כהן היה לו תפקיד מעתה להגן על הלמוד הגרמני ולשמור עליו, ור"ד ילין הלך ונעשה למגן העברית לאט לאט. כל התגברות זו לא הייתה אלא התגברות הדרישות בתוך המקצוע ואיש לא יכול לקטרג על זה, שהרי הכל מודים שמקצע הנלמד צריך לדעתו. והנה קרה מקרה שבא מורה חדש למתמתיקא (ד"ר [...]) וזה היה יליד ירושלים יוצא הישיבה ובטלן גדול והיתה בו אימת דבור ואימת הכתה ואימת ההתחלה כשבא שח לו המנהל שלמד המורה הקודם מתמתיקא בשתי כתות (4 שעות לשבוע) עברית, ואף הוא ילמד כך, המורה בחושו באימת הכתה אמר שמוטב לו להורות בגרמנית בכל הכתות, והמנהל כהן הסכים ואפשר היה מרוצה. המנהל נסה אז כמו כן לדרש מד"ר בראוור שיחזור על תמצית השעורים גם בגרמנית באפן שבשעת הצרך ידעו התלמידים את הלמוד בשתי השפות, ד"ר בראוור סרב והמנהל שתק. אולם החברים דברו מזה והדבר נודע לתלמידים. אבל בלמודים לא נשתנה כלום (מלבד 4 שעות מתמתיקא שהיו שנים שלשה זמנים בעברית). ד"ר בראוור החליף כתה אחת עם המורה פרס אבל גם כאן לא נשתנה כלום והכל נלמד עברית כמקדם. באביב תרע"ג קמה מחלקת אישית בין המורה ח"ל זוטא ומנהל הגמנסיא שלמה שילר, שהגיעה עד לידי זלזולים גסים. בסניף חברת המורים התאחדו מורי ה"עזרה" והורידו את מר  שילרמנשיאותו, עקב הפרוד הזה. מורי "העזרה" גדשו סאה הפעם, וכאן נגלה היחס המיוחד שבין המורים לחוגיהם השונים בנקודת גבהו. בחתך מלחמה זו עמדו כל המורים- בלעדי – נגד האחרים ור"ד ילין בראשם. ספרתי דבר זה, כי לפי הכרתי היה זה גם כן לגורם במאורעות, אף על פי שאין ברצוני לפרט פרטים בנדון זה. 
עד כאן הקדמת חשאין לגוף המעשה, עד כאן מלחמת סתרים מכאן ואילך מלחמה גלויה והתגלות הנגודים והפרודים. בקיץ תרע"ג בא ראש מרכז המורים ובידו מימורנדום, אשר ברצונו להמציאו לקורטריון של הטכניקום. הזמין ראשי המורים של "העזרה" והוסכם שיערך המימורנדום בשם כל מורי ארץ ישראל, ואנו נבטיח מצדנו שנמנע מנגוד. כהן הסכים מתחלה לצורה זו, אולם לבסוף קרא לאספת חבר המורים של הסמינר, ושם היה הרוב על צדו והוסכם שאין מורי הסמינר משתתפים במימורנדום. זה היה עלבון רב לי ולר"ד ילין, וביחוד לו, כי בפני אחרים קבל איש נשוא פנים כמוהו מרות ושתק. אז התחילו להרגיש תלמידים אחדים כמין הרגשת התנגדות, ו"הפועל הצעיר" עזר להרגשה בלגלוג וקנטור על הגרמנית ועל המורים לגרמנית. ומבפנים נגמר אז המעבר מנגוד אישי בין המנהל והסגן לנגוד פרינציפיאלי. למען הצדיק עצמו בעיני הקהל דבר ר"ד ילין בקונגרס בווינא מה שדבר והעמיד דרישות עבריות קיצוניות. אבל רוח הנגוד האישי טרם פג, ונסעו אז שני המנגדים לאירופא, זה נסע כיוון שנסע זה וזה נסע כיוון שנסע זה. שניהם הרבו השתדלות אישית בברלין. ר"ד ילין דבר גם על שאלת הטכניקום, אבל בשאלת העברית בבתי הספר לא נגע כלל (מפיו שמעתי זאת) אגב קבל על המנהל כהן וחזר על דרישותיו הפרטיות, ריבוי זכויות והוספה. המנהל כהן בודאי החליש את כוחו של זה. היו עקיצות משני הצדדים. ר"ד ילין חזר מנוצח מברלין. (כמדומה שד"ר מיטבוך, ד"ר סוברנהים, ברנרד כהן וכל הקרובים אל הדברים יודעים את הפרטים) כשובם נגלתה השנאה הכבושה משני הצדדים. הרגשת הכשלון הבהבה בלבב המנוצח וצפה לשעת נקמה. ב"ועד הלשון" הפליאנו אז ענין מיוחד. בישיבה הראשונה בזמן החורף הודיע בן יהודה כי על פי מכתב מברלין נתמנה ר"ד ילין למזכיר הועד במשכרת של 3000 פרנק, ותרעמת נסתרת ומחאה גלויה בפיו נגד מינוי מזכיר שלא מדעת הועד. ר"ד ילין החשיב דוקא שלא יהא המנוי תלוי בדעת הועד. לבסוף התפשרו באיזה נוסח של ריזולוציא. סיעת בן-יהודה בתוך הועד (גם זו מחלקת ישנה) רעמה פנים על כל התמנות זו, ותרעומתם על ר"ד ילין שקבל משרה על כל משרותיו בשעה שאין לו פנאי כלל, ואיך ימלא חובות מזכיר הועד (גם לא מלאים כלל וכלל עד היום הזה). לסיעה זו היה הדבר בלתי מובן וגם לאחרים בלתי מובן. אחר זה פרש לו ר"ד ילין את המעשה באמרו: צופה הייתי שכך  יגיעני ואצטרך להתפטר ממשרתי אצל "העזרה", ורציתי להבטיח לי משרה זו שתמלא ספוקי לכל הפחות חלקית. לגורם היה גם מות רי"מ פינס שכל ימיו היה משכך כעס וחימה ועתה מת המתווך.
אז נגלה גם כן אי רצונם של "המורים הצעירים" בתביעות חומריות שונות, כתוספת שכר ועוד. (כך קראו למורים שהיו תלמידי הסמינר). המורים הצעירים סבלו כל הימים מיחס הבטול של הסביבה והתאוננו תדיר על צמצום זכויותיהם לעומת המורים הזקנים. בראש המתלוננים עמד אביעזר בן דוד ילין. אמרו לבקש ספוק לנפשם ולהחזיר כבודם על ידי מלחמה כלפי חוץ ועל ידי תקונים בפנים שיקראו על שמם, ועל ידי תקון מצבם החמרי. ואין לדעת למה התערבה שנאה נגד האיש אפרים כהן בתור שאור לתסיסה שקמה אז בין ה"מורים הצעירים".
לאתמוספירא זו הבלתי [מסוימה] המלאה חצאי רגשות וחששות וערבוב רשמים ופניות ונגיעות- נפלה החלטת הקורטוריון כרעם ביום מעונן. (:אף על פי שאחשוב לדעת גם פרטים נסתרים בנוגע להחלטה זו, אין זה מעניני:) מיד נתועדו אספפות מחאה ביפו ובשאר מקומות. יחס הבטול והשנאה לעזרה מצא מקום לחול עליו: התוועדו גם תלמידי הסמינר לאספה בשדה והוחלט נוסח מחאה. בה בשעה מסר ר"ד ילין מודעה שבה הסיר מעליו את האחריות בעד הבאות. באספהשבה דבר ר"ד ילין עלה אחריו ק"ל סולמן ופנה בכרוז אל מורי העזרה "התפטרו" לאות מחאה נגד החלטת הטכניקום. לו נמצא איש בן סמך שידרוש  בקול תקף שלא לערבב שאלה בשאלה ולבלי סכסך וסבך את המצב, כי אז שקעה האש מתחלתה. אבל הכל שתקו והמורים לא החשיבו כלל את הדברים ויצחקו להם.
בינתים באו תלמידים אחדים ויסדו אגודת חשאים  שחבריה- כשלשים תלמיד- התחיבו להגן איש על אחיו, כלם בעד האחד. אחרי הסתדר אגודה זו קראו אלה את כל התלמידים לאספה והציעו לפניהם לערוך מימורנדום אל ההנהלה לדרש הוראת המדעים בעברית. התלמידים חתמו על המימורנדום שבו בקשו לתת תשובה במשך שבועות אחדים. איני יודע עד כמה היו כאן משפיעים מן החוץ (הסתדרות "הפעול הצעיר" ותלמדי הגמנסיא) שהשפיעו שלפתע נהפכה המחאה נגד החלטת הקורטוריון לתביעות תקונים בבתי הספר פנימה. אני הכרתי אז מיד את כל הסכנה שבמצב ונבאתי את כל הבאות ובקשתי את המנהל כהן להבטיח הבטחות מפייסות ומשככות. היו אנשים בארץ ישראל שידעו אז את כל הבאות לא מפי האומדן. ראיתי מכתב חוזר של ההסתדרות הציונית שבו נתפרסם מכתב של ד"ר טון?מאותה שעה, ובו הודיע שעתידה לפרוץ שביתה ועתידים להוסד בתי ספר. אז באו גדולי התלמידים של הגימנסיא מיפו ירושלימה, והנה באו תלמידי הסמינר ומסרו מכתב שני אל ההנהלה ויקבעו זמן שלשת ימים לתשובה. המנהל כהן קרא אז לאספת המורים והתפשר עם המורים על איזה נוסח של ריזולוציא. ובה בשעה היתה גם אסיפת התלמידים והוחלטה השביתה, שהתחילה למחרת. ומעתה התחילה דעת הקהל להעיר ולעורר וללבות את התלהבות השובתים, על ידי ברכות ונדבות והתחילה שביתת תלמידים של בית הספר ביפו, שאליו נצטרפו המורים. איני מאשים את המשפיעים והמעוררים, זו השקפתם שנגד מתנגדים הותרו כל אלה האמצעים, וצריך לעורר את כל החלשים והרופפים ולסלק כל הפקפוקים בכל אמצעי. במעשה התלמידים פעלה לפי דעתי גם כן הרגשת היחוסים שבארץ, גם הם אמרו לרכש להם בבת אחת בלבד כבוד מכובדים, ונכנעו לאותה סביבה שלגלגו עליה מקודם. 
אני חשבתי מתחילה שאין החלטת הטכניקום נוגעת במוסדות "העזרה" שהוכשרו עד היום. חשבתי שצריך להילחם נגד החלטת הטכניקום, ולא עלה עוד במחי שאפשר שתהא המלחמה נגד מוסדות "העזרה" לתכסיס במלחמה. עוד אודה שחשבתי אז מחשבה פורמלית, שיש חובה חוקית על המורים להתנגד לשביתת תלמידים אף בשעה שהם מסכימים לדרישות בלב. וכך החלותי להתנהג יום או ימים ביושר לבב. והנה הרגשתי שנולדה אתמוספירא מיוחדת בלתי מובנת לי, כל המתנגד לשביתה הוא בוגד באומה, וגם ענין בתי הספר והדרישות נעשה לענין לאומי.
ובה בשעה נתאסף מרכז המורים שביפו והחליט לדרש מאת מורי העזרה בכל מקום שיעמידו כעת דרישות תקונים ויתפטרו אם לא תמלאנה דרישותיהם. ומורי יפו נשמעו ולאחר סכסוך קצר נתפטרו ונתיסד בית ספר חדש בכוון לפני הגיע פויל [כינוי. שמו היה פאול] נתן ליפו, למן הראות לו מה חמור המצב.
ובזמן ההוא קרא ר"ד ילין את כל מורי ירושלים לאספה. כאן פעלו ביחוד המורים הצעירים שעל יחוסיהם והתרגזותם כבר דברתי, הם פעלו במספרם שנתן להם לבטל ברוב את הזקנים. כאן פעלו גם כן הנגודים האישיים שחדדו את המצב ושסמאו את העיניים לבלי התבונן בישרות המעשים ובנחיצתם. באספת המורים החליט לערוך מימורנדום [תזכיר] זכות שפת ההוראה היחידה לשפה העברית. איש מן המורים לא ידע שכל זה נעשה על פי הוראת מרכז המורים ביפו. גם אני הייתי בין מחברי המימורנדום ובין החותמים עליו. חשבתי שאיך שיהיה אין לפרוש מן הדורשים ולבי עם הדרישות וחשבתי שעל ידי דרישות הללו, ועל ידי הרעש בכלל, נגן בכל אפן על הקיים ונוכל להגיע לידי פשרה ולהשיג קונצסיות לעברית. מכאן ואילך הכל ידוע מן העתונים, ואעלה ואקצר במעשים.
כשבא פויל נתן הייתי גם אני אצלו, ר"ד ילין היה אצל פויל נתן יותר משעתיים וקבל על המנהל כהן ולא דבר כלל על הענין. הכרתי היתה שאפשר היה להשיג וויתורים חלקיים, אבל אז גרמו הפניות הפרטיות לחדד את המצב. ר"ד ילין חזה נקם ואפרים כהן ראה אולי שעת הכשר להפטר מר"ד ילין וסיעתו.
המורים דרשו תשובה בעוד ארבעת ימים, ואם לאו הם מפטרים מעכשיו לאחרי שני חדשים. באספות הראשונות הייתי בכלן, אולם משהתנגדתי פעם לדעת הרוב לא נקראתי שוב לאספות.
אני נסיתי אז לתווך. דרישותי היו שישאו ויתנו וישיגו מה שאפשר ויתפשרו.ולפי הכרתי היה זה בגדר האפשר. מלבד וותורים חלקיים חפץ פויל נתן לגלות דעתו שיש נטיה אצל "העזרה", להרחיב את גבול העברית יותר ויותר, ושהוא יערב באישיותו שישימו לב ככל האפשר לדרישות כעבור הזמן הזה, ההבדל בין הדרישות ובין מלואן היה קטן, פויל נתן חפץ למלאות כמה דרישות, והחלוק בינו ובין הדורשים היה רק בעשרים שעות בערך בסמינר. בבית ספר לבנות ובבית ספר למל אפשר היה להשיג וויתור מלא. אבל ר"ד ילין נתן לי תשובה שהעיקר הוא הפרינציפ, והמנהל כהן,  אף הוא לא נטה ביותר לפשרה, אבל לוותורים חלקיים הסכים. אולם ר"ד ילין פרש לי שמן הפרינציפ לא יזוזו זיז כל שהוא. התחננתי לפני ר"ד ילין שיתפטרו עד סוף הזמן כדרישת החק, ותקותי היתה שימצא מוצא עד אז, והמעשים הוכיחו שהצדק היה איתי, שהרי לו היה הכל תלוי ועומד עד הפסח עד אחר החלטת הטכניקום החדשה כי אז שב הכל לקדמתו. ר"ד ילין ענני: "שאי אפשר לחכות עד הפסח מאחר שאין לו בטחון באנשים ומאחר שיש לפחד מפני פקחותו של כהן". ויש אמנם לשאול אם כאלה הם האנשים? - לשם מי ולשם מה המלחמה, אבל אין אזן שומעת לשאלות. "ושנית אם יחכו עד הפסח יתקררו הרוחות ולא יהא כסף ליסודים"- כך אמר לי. 
ביום ההוא קמתי והתפטרתי גם אני, באמרי לנפשי שאי אפשר לי להמנע מזה, כיוון שזוהי דרישה אידיאלית לרעיון קדוש ולא אוכל לעמוד מרחוק, אבל בשום אופן לא חפצתי לבטל חוזה שלא כחק באמצע הזמן, בשביל שלפי הכרתי, הפרת חוזה הוא מעשה מגונה ביותר שאין להצדיקו בשום אפן, ועל כן התפטרתי לסוף הזמן. איתי התפטרותי באפן זה עצמו גם מורים אחרים עוד שלשה. המתפטרים ובראשם ר"ד ילין הסכימו לאופן פטורינו. ובפרוש התנתי עם ר"ד ילין שלא יערער אדם עלי ושלא יפגע אדם בכבודי והסכים. פויל נתן כקבלו את פטוריהם אמר שגם פטור לשני חדשים כאן שהוא בתוך הזמן הרי הוא כהפרת חוזה ונגד החוק. הם מצדם טענו שאין להם לרובם חוזה בכתב – לנו המתפטרים לסוף הזמן היה חוזה בכתב – ואמנם אין ממש בטענתם, כי מורה המתחיל ללמד בתחילת הזמן נתחיב לזמן כלו. עוד טען פויל נתן שהאולטימטום לארבעת ימים מוכיח שאין רצונם במלוי דרישות אלא בהריסה, ועוד נודע בין החיים ונשמע כי כבר עסוקים בסדור בתי הספר החדשים. ענה פויל נתן שהוא מבטלם מעבודה מיד את כל אלה שהתפטרו באמצע הזמן. אני בקשתי אז את המנהל כהן שלא יעשו את הדבר אבל שומע לא היה לי גם מצד זה. את שלושת המתפטרים לסוף הזמן הועיד פויל נתן אל בית הספר לבו ביום. מהרתי והודעתי לר"ד ילין שנקראתי אל הסמינר והוא הביע רצונו באם לא יקרא הוא.
למחרת הבטול באו המורים בכל זאת, אל בית הספר והיה מה שהיה ומה שידוע למדי. אלי באו ועד תלמידים לדרש שאפסיק למודי מיד למען יהרס הסמינר מיד. והיתה דימונסטרציא לפני ביתי. שליחי המורים באו אלי לדרש שאתפטר מיד בשם המורים ואספתם שלא הייתי בה. כשיצאתי בבקר ביום המעשה למען נסע בעגלה לבית הספר הרגשתי שאין לעבור ברחוב, המונים עמדו לפני בתי הספר וקולם אימה. נסעתי אל בית ר"ד ילין והזכרתיו את התנאי שבינינו ואת דבר הבטחתי, ולאחר משא ומתן קצר הסכים לקים את התנאי ומעצמו אמר לי: סע לשלום אל בית הספר, אני אשלח פתקא שיתנוכם לעבור ברחוב במנוחה. בצהריים נודע לי מה שנעשה בבית ספר לבנות ולבית ספר למל. אחר הצהריים נשאתי ונתתי עם ר"ד ילין ועם ד"ר לוריא, והדרישה היתה חזקה שנתפטר מיד ארבעתנו (אני ד"ר א"י בראוור, ואברהם סוני (בן יצחק)). אני עמדתי על הדרישה המוסרית לשמר חוזה, והוסכם בינינו שנשלח תלגרם אליך אדוני לשאל שאלת חכם מפיך וכשדבריך יעשה, ונקבע הנוסח. אולם  לערב נתחרטו והתלגרם לא נשלח. אני פניתי על כך אל ד"ר בודנהימר שהוא עורך דין לשאלו על כך ויש לי תשובה ממנו מיום 24 לדיצימבר חתומה על שם המשרד הראשי של הקרן הקיימת "שלפי דעתו אין רשותי להפסיק עבודתי מצדי והרי זו הפרת חוזה באמצע הזמן לפי החק הגרמני." מאז עמדתי רחוק משני הצדדים ולא התערבתי. פגעו בכבודנו בעתון (המורים זוטא ובורלא) התלמידים חדלו לדרש בשלומנו ברחוב, שמרו צעדינו, ואני שתקתי. בסוף הזמן יצאו שני חברי ד"ר א בראוור ואברהם סוני מן הארץ, ואני יצאתי מבית הספר וגמרתי חשבוני עם העזרה. פעמים אחרות הציעו לפני לקבל משרה בבית הספר החדש, ר"ד ילין וכמה אנשים הפצירו בי, וגם בכתב הציעו לפני (במכתב של המשרד הארץ ישראלי מיום 7 לאפריל). עניתי כי איש בעל הרגשת כבוד לא יקבל משרה אם בה בשעה פגעו בכבודי ברחוב ובעתון. כעת אני בלי משרה, השתדלתי להשיג משרה אחרת ועד עתה לא עלה לא בארץ ולא בחוץ לארץ כי בכלל אין משרות כאלה מרובות, ואני יושב ומחכה לחסדי שמים.
עתה אתאר עוד כמה פרטים מצורת המלחמה, כי היא שקבעה את חותם המלחמה. כמובן שההתרגשות לא פסקה ביום שנפתחו בתי הספר החדשים, ואף אחר שלום ברלין לא הושב השלום אל כנו, והמלחמה נמשכת עד היום בכל תקפה. על ידי העתונים נבראה אתמוספירא מיוחדת, לעתונים בארץ ובחוץ לארץ היה תפקיד מיוחד במלחמה, הם לבו את האש, התנפלו על כל המתנגד לדעתם וספרו את שבח הגבורים יום יום. ואחד מיסודות המלחמה הוא הבויקוט [חרם] נגד בתי הספר של "העזרה" מוריהם תלמידיהם והורי התלמידים ונגד כל מי שיש לו נגיעה כל שהיא אליהם. וכל אלה הם "בוגדים". חדלו לדרש בשלום מכרים וקרובים, אנשים מוכים בשוקים [בשווקים] עד סכנת נפשות, אנשים רוקקים בפני בוגדים ברחוב, משמרות עומדים לפני בתים וברחובות ושומרים צעדי בני אדם – וכל שאר צורות יפות של בויקוט כזה. בפי האנשים ובעתון מספרים: "פלוני הבוגד עבר ברחוב בעזות מצח", חטא הוא לו לצחק ולטיל ולשמח כאדם אחר, הריהו בוגד. ובכלל יש כאן מן פסיכיקא מיוחדת, בלתי מובנת של שביתה ובויקוט, וכל החוטא נגד השגותיהם הוא מפר שביתה, ומפר בויקוט אוי לו ולנפשו. הוכרז הבויקוט גם על בתי הספר העבריים לגמרי אשר "לעזרה" וגם על בתי הספר שבמדינות הבלקן. כך אמר ר"ד ילין לד"ר א"י בראוור "שיצא עליו שם" שיקבל משרה בבלקן. (גם בית המדרש לרבנים של ר"ש גוץ הוא בבויקוט, וגם "חצר חורה" יש בו [ריח] אסור, כך אמר ר"ד ילין ליוסף זלינגר) כל שאיפתם שיהרסו בתי הספר של "העזרה" עד גמירא. כל מלה בעתון היתה מכוונת, לפעולה הינו שקר, ואין ערוך למספר השקרים והזיופים שבעתון, ושנפוצו ברבים (בעל עגלה שאלנו אם אמת שבית הספר והמנהל יגורשו מדירותיהם). חפש [חופש] לא היה לאיש לחוות דעתו מי שרמז רק דעתו שהיא חלוקה, אחת דתו להחשב ל"בוגד". נטל החפש האישי לגמרי בדרכים ובמעשים. נכונים היו לקרא בוגד גם לר"מ מוכר ספרים ולח"נ ביאליק אם תתאמת השמעה שהתנגדו למלחמה וכך קראו באמת למכס נורדוי לר"ד וולפסון וליעקב כהן. וכל טענותיהם ודבריהם והאשמותיהם בשם הרעיון הלאומי, כאלו הם הרעיון הלאומי הם הלאום. מפני פחד זה נספחו רבים שלא בלב שלם (כגון אהרן איזנברג). בין הנלחמים היו שלשה סוגים: אלה שתחלתם מפני פניות ונגיעות, אלה שמלחמתם היתה תכסיס בשאלת הטכניקום על סוג זה  שיכיםכל  הישרים שמחוץ למורים, ואלה שנספחו מתוך פחד או מתוך חקוי. אבל במשך המלחמה סחפה ההתלהבות את כלם. וגם על הצורה והאמצעים יש לדונם שחשבו כי לשם שמים הותרו כל האמצעים- דבר זה שמעתי המון פעמים. כל הנלחמים  נטלו כתר גדולה לעצמם, כלם גבורים כלם קדושים, ולא פעם השוו את שמם לחשמונאים ולבר כוכבא ואת מלחמתם למלחמת הקנאים. קדושים כל המורים וכל התלמידים וגבור כל הצועק וכל הזורק אבן. ומה היתה הגבורה באמת: בין המתפטרים היו ארבעה מורים זקנים מן הסמינר שקבלו שכר הגון (:ר"ד ילין שאמנם היתה לו משכורות ועד הלשון בתור חצי השלמה, ושלשתנו אנחנו שיצאנו משני הצדדים גם יחד: ) שאר המתפטרים היו: מורים עוזרים בעלי 2 שעות לשבוע ויותר, מורים צעירים שקבלו 120 פרנק לחדש, ומאלה עוד ארבעה שהוחלט כבר אצלם לצאת בסוף הזמן לחוץ לארץ. ואחד שקבל משרה אחרת מקדם, ואחד שבא לעזור לשנים שלשה חדשים. הגבורה אם כן זולה מאד - וכלם קבלו משרות חדשות ויש עם הטבה. קרבנות הקרבנו רק שלושתנו אנו (אני, ד"ר בראוור, סוני) שהתנגדנו לצורת המלחמה ולכמה מומנטים במלחמה. היו גם מומנטים מגוחכים במלחמה זו: בין הגיבורים היו שתי נשים שאינן יודעות עברית, והאחת מהן מנהלת בית הספר העברי לבנות. יש גם מורה השולח בניו דוקא לבית ספר של גויים, ואחד שהוא בעיקרו מורה בבית ספר אנגלי-יהודי שהעברית פחותה בו הרבה מאשר בעזרה היו גם כמה עניינים מכוערים מאוד במלחמה: החזן אידילסון שכתב מכתב גלוי למנהל כהן מלא זלזולים פרטיים נוראיים ("צא טמא" "מנוול" "נבל" ועוד קשים מאלה) והאיש קבל זה עתה חפש ושכר זמן שלם למפרע והרבה טובות מאת המנהל, המורה בורלא שקבל מלוה גדול ויצא, המורה חברוני שכל ימי למודו קבל תמיכה חדשית מכספו של פויל נתן. ובין האנשים שהשתתפו במלחמה בלי היותם מורים היו רבים שמפני איזו סיבה חלקו עליהם בארץ ובא להם ובקשו כעת ריהביליטציא על ידי השתתפות חמה במלחמה, יש מדעת ויש שלא מדעת: ש' בן ציון, משה סמולנסקי, ור' בנימין, שמפני איזו סיבה היה עליהם בזמן האחרון בויקוט מפאת חוגים ידועים והיו בזויים וחשודים, יען התנגדו לפועלים או לגימנסיא או למשרד הארץ ישראלי או שהגנו על הבנק - דברים האסורים - וזוהי הסבה הנפשית שדוקא אלה קפצו לתוך המלחמה למען הטהר בה. דבר שלא הבינותי ביחוד, היה שנוי היחוסים האישיים בבת אחת ופתאום: אוהבים נעשו אויבים, ושונאים נעשו אוהבים פתאום (כגון שילר  וילון, שילר וזוטא שלפני שנה חרפו זה את זה באפן היותר גס) הותרו שדוכים, הופרה ברית אחוה, בנים ברחו מבית אבותיהם. זה נותן לי לחשוב שיש כאן צביעות, ובאמת זמן קצר אחרי זה נגלו שוב כמה נגודים ישנים ושנאה פרטית אוכלת כבר היום את בתי הספר החדשים. (מלחמה חשאית בין ילין ובין בן יהודה שנגלתה בצורות שונות גם בוועד החנוך וגם בועד הלשון). ומאיזו תקופה ואילך נתלבט פה בירושלים מין יסוד אישי, כל המלחמה פנתה ביחוד נגד אפרים כהן, הוא שטן הוא מלאך המות, ואומרים שהסרתו עיקר. כמדומה שהאמצעים אינם טהורים ביותר, ואלא מה, למה שתקתי אני שידעתי הרבה אמת מן המלחמה (הרבה יותר ממה שכתוב כאן)- פחדתי שלא יאמרו שנמכור נמכרתי בעד בצע כסף. 
אולם הנקודה הכי מכוערת בכל המלחמה היתה המלחמה סביב "המעון לבנות". זה היה מוסד יפה באמת. חיבים היו אף הנלחמים להזהר בקיומו, ונהפוך הוא. שתי העוזרות שבבית - המנהלת נסעה - עוררו את הילדות שתמאנה ללכת לבית הספר, ועל ידי ברכות בעתון ל"נערות הקדושות", ועל ידי מאמרים, הביאו את הענין לצורה נוראה. לידי בכיות וצעקות, הפסד כלי הבית, ענוי הילדות ה"בוגדות" שחפצו להשאיר במעון ולפני הבית עמדו משמרות של תלמידי הסמינר החדש, ודימונסטרציות [הפגנות] לפני הבית, ושירים ונאומים, וידיעות ומודיעים ומכתבים. לבסוף הוציאו פקידי הועד הפועל את הילדות שבעדן שלמו הם ויסדו מעון חדש. שמות עשו בנפש ילדות תמות. ובבית לא נשתנה כלום הבית עברי כמקודם, המנהלת שבה והמנוחה שבה- אבל דכאו לב ונפש.
ומי פשע בכל המלחמה הזאת? חטאו שני הצדדים. חטאה "העזרה" בהחלטת הקורטורין של הטכניקום. חטאה "העזרה" באשר לא ידעה את המצב באמת, באשר לא ידעה את ההשקפות המיוחדות על חובות ואסורים השולטים בחוגים ידועים, ואת הרגשות שאפשר להעירם ולעוררם בנקל; אי ידיעה היא חטא למנהיגים, היה עליהם לדעת ולא ידעו. חטאה "העזרה" שהניחה לפניות וליסודות אישיים שיתפשו מקום במוסדותיה, שלא שרשה אחר אלה בעוד מועד; והפרוד האישי האחד משך אחריו יחוסים רבים, על ידי כך רבתה ההתיחסות האישית הבלתי מעשית בין המורים. חטא אפרים כהן שלא היה דיקן (קורקט) ביחוסיו, הוא היה מנהל טוב למוריו, או טוב מאד אבל לא קורקט. חטא אפרים כהן עוד חטאים, יכולתי לסדר חטאיו, אבל כל חטאיו לא השפיעו על המלחמה הזאת, וא[ת] אשר הוא זה אם כל חטא קל שחטא אדם זה בכל ימיו זוקפים עתה על חשבון המלחמה מי בארץ ישראל העומד בראש מוסדות וחולש על אנשים וגורלם שאין לו שונאים מימים- וכל אלה התעורר. חטאה העזרה שהתעקשה אחר כך שלא לוותר, חטא אפרים כהן. שלא הודיעו נכונה כל הנעשה ובו תלוי קולב המעשים הנעשים היום. 
ועתה נראה במה חטא הצד שכנגד? חטאו הלוחמים חטאים פורמליים ליגליים: אסור למפלגה תחרותית שתתמוך במעשים בלתי ליגליים כהתפטרות נגד החוק באמצע הזמן, ומה תעשה המפלגה אם בבתי ספרה יתנהגו מורים כך. חטא נגד החק הוא זה אם מורים המקבלים עדין שכרם יתמכו ביד תלמידים שובתים. חטא הוא שר"ד ילין מנהל המוסד עצמו הוציא את בתי הספר מיד[...].מעולה וזה מתנגד למהות האינסטוטוציא של בית הספר ושל ההתמנות, ובשביל זה, זהו בלתי מוסרי. חטא פורמלי הוא אם מורים בבית ספר אחד ישלחו ברכות ויעזרו לסדור שביתות של תלמידים. אי-ליגלית היתה בכלל צורת המלחמה, וכאן עיקר החטא של הלוחמים. אסור למפלגה תרבותית להשתמש באמצעים כאלה כמו: זריקת אבנים, שבירת חלונות, הכאות רקיקה, זלזולים איומים, חרופים וגדופים אישיים אנס אישי – זוהי צורה בלתי ליגלית. אני יודע שעד שחכו פה בהחלטות אחרונות עד בא התלגרם מברלין: "נתן כסיף". ידעתי שאפשר להסיר את האחריות מעל המנהיגים ומעל המפלגה. הראשים פה בודאי אחראים היו, והמפלגה בחוץ לארץ הרי קבלה על עצמה את האחריות וחזקה בזה ידי העושים. ה"עזרה" חטאה שהגנה על עצמה בכח הרשות- אבל הדורשים לבלי השתמש בכח הרשות בארץ עליהם להתנהג לפי זה, שהרי אי-אפשר שלאחד יהא הכל מותר ולשני יהא הכל אסור להגן על עצמו. הרי ידעו בעצמם ש"עזרה" לא יכלה לבקש דין בשעה ההיא בבית דין של ישראל- או בוועד הבוררים הציוניים. מה שחסר לגמרי לקהלנו- זוהי השגה פורמלית=ליגלית. כדברך אליהם על חטא פורמלי לא יבינו מה שתדבר. חושבני שזהו ליקוי גדול. 
חטאו הלוחמים גם חטאים מוסריים: לישרים בליבם היתה זאת מלחמה בעד הטכניקום; הרס בתי הספר של "העזרה" בעד חטא שחטא הקורטריון. והרי באפן פורמלי הטכניקום מוסד לעצמו. וכאן השאלה, האם מותר ומוסרי להשתמש באנשים ובמוסדות בתור אמצעי ותכסיס? האם מוסרי הוא לגזול את החפש האישי באיומים ובגזומים? האם הבויקוט כשהוא לעצמו הוא אמצעי כשר, הרי בויקוט הוא גזל המשפט והחפש האישי, פלוני העושה כהכרתו הוא, הריהו בבויקוט. או כאן הזכות לאיש לעשות כהכרתו. ולא עוד אלא תלמיד העושה רצון אביו ומבקר בית ספר כמצוה עליו מפי אביו, המקיים אם כן מצוה, הוא בבויקוט. הרבה פעמים אפשר לשמע הראשים מתרצים את המעשים: "זוהי ריבולוציא" "המעשים נעשו" "שעת חרום" "עת מלחמה"- וכי מותר למנהיגים לתת למעשים שיעשו מעצמם, וכי אינם אחראים אם היה ספק בידם למחות ולא מוחו. אסור לעורר המונים ולמסור בידם מעשי העם, אם לא יוכלו אחר כך לשלוט בהם. אולם אף עד כמה שיכלו לשלוט לא שלטו. אדם הרואה שזוהי ריבולוציא, סימן שאינו מרגיש בעצמו ואסור לו להשתמש בהיתר שעת חרום. עוד במובן אחד היתה המלחמה אמצעי: המלחמה צריכה היתה לפרנס את עצמה. יבוא עלי אם לא שמעתי מפי ראש וראשון: "אם לא נתפטר כעת תתקררנה הרוחות ולא יהיה כסף". ואחר מלחמת הטכניקום למה המלחמה והחרם נמשכים, כדי לקיים את בתי הספר החדשים. בלי בויקוט אפשר שעזרה תשיג מורים ותלמידים טובים משלהם ונמצא בית ספרם חרב. מלחמה לשם דבר אחר. האם בכלל אפשר לה[ת]יר שום עברה מוסרית לשם מצוה לאומית. וכאן ידעו האנשים כמה פעמים והודו שעברו עברות חמורות, אבל בשעת חרום מותר וצריך, או לכל הפחות מוטב שיעשו אחרים. השקר הותר לכתחלה, אין מספר לשקרים שנאמרו בעתון ובעל פה למן השקר: שהוכו מורי הסמינר ושהוכו מורים בכלל, וכל הצורה המאוימה שבה תארו את כניסת אנשי צבא (שוטרים) אל בתי הספר ועד השקרים האחרונים. יתרצו שאף "העזרה" לא נמנעה משקרים- האם זה הצדיק את השקר. בלתי מוסרי הוא גם כן שהותר כבודם הפרטי של אנשים- והכל לשם תכסיס, נחוץ להתנפל על פלוני שמא יצטרף ולמען מנעו מזה או מזה. משמים עמדתי לפני העובד [העובדה?] שאין כבוד איש נחשב לכלום. מה בכך פלוני נעלב, יצטדק אם לא חטא. ואין שום אפשרות לדרש כבודו בארץ, בית דין של ישראל אינו נזקק למשפטי כבוד, ואין בכלל הרגשת כבוד מפותחה. ואת כבוד הרב לתלמידים מי התיר? איך התירו לתלמידים לרוק בפני רבותיהם, לעפר בעפר (כפשוטו) ולבזותם ולגנותם- האם זהו מוסרי? ויהא רבו אפילו "בוגד" ממש. בלתי מוסרי הוא גם כן אם אנשים חפשים בדת השתמשו במלחמה זאת בחרם של בית דין צדק נגד בתי הספר. בתחבולות הניעו את בית דין צדק לחדש את החרם למען ברר לקהל שלא הותרה "העזרה". האם זהו מוסרי שכרתו פה ברית לבתי הספר של האליאנס ושל החברה האנגלית שיש בהם הרבה פחות עברית מאשר בבתי הספר של "העזרה"- הרי זה שקר, אך הותר. האם בכלל הותרה פוליטיקא בתוך מחנה ישראל עם כל התחבולות אשר אינן כתובות לשם רעיון קדוש.
אולם כל החטאים הללו נעשו לשם שמים ולשם תועלת האומה והלשון ולטובת החנוך בארץ. ואלה הדורשים אמצעים טהורים במלחמה קדושה, אלה שיש להם תביעות מוסריות בפוליטיקא, אלה הם אנשים שלא מן העולם הזה ואין אדם נזקק להם ולחלומותיהם.
האם באמת יצאה תועלת לאומה? נהרס סמינר למען הבנות [היבנות] שנים במקומו. היה סמינר של "העזרה" שהצטין בהוראת העברית, ובעברית שבפי התלמידים,  הרסוהו למען הבנות במקומו שנים ששניהם לא יהיו עבריים כראשון. הסמינר של "העזרה" שנבנה עתה מחדש לא יהיה עברי כי קשה לה להשיג מורים עבריים הגונים, והבאים אליה, מורים ותלמידים, וותרו מראש על קצת. והסמינר החדש איננו עברי, כי לא נמצאו לעת עתה מורים עברים חדשים הגונים. המורים למדעים שהשיגו יועילו דוקא לשחיתות העברית: המורה למתמתיקא ד"ר חברוני, המורה לתולדות הטבע ד"ר סלושץ המורה לכימיא בזוסון, ידברו כלם עברית גרועה מאד. המורים העברים ד"ר שיזק וד"ר חכם ידברו עברית גרועה גם הם ואינם בעלי אישיות חשובה ולא יצלחו למורים. חשיבות העברית- בסמינר של "העזרה" היתה תלויה הרבה בחשיבות המורים העברים. כמו שאמרתי, הרסו סמינר עברי למען בנות שני סמינריות בלתי עבריים. למוד המדעים בעברית בשעה שאין המורה שליט בשפה בשלמות מזיק ליפי השפה ולהוראתה, אם גם אני אראה בזה חשיבות פרינצפיאלית, יסודית. 
והיסוד הכספי- אל יהא קלבעיניך. בבית הספר של "העזרה" הותר רחבות כספית, לא הורגש המצב. זה נתן רגש של בטחון וקביעות למורים וזה גרם שבאו מורים חשובים. ובבתי הספר החדשים: קריאת התנדבות בעתונים, ושמות כל המנדבים ח"י צ"ל. ואלה המנדבים ח"י צ"ל בעלי דעות, ואם יבואו אל הארץ הם אורחים נכבדים. ענין האורחים מפריע את הלמודים וענין הדעות עוד יותר. והמותר היה לעמנו העני לוותר על הסכומים שהוציאה "העזרה". והיש בטיחות בתקציב של בתי הספר החדשים? ואם אין בטיחות, המותר לבנות בנינים על החול, האם אין סכנה שיהיו לחרבות משעת בנין? ואם יש כסף לציונים, הרי יש ויש מה לעשות לישוב הארץ, והרי קפחו בזה הוצאות אחרות.
כל בית ספר העומד על תלו הוא בריה אורגנית, הסתמנו גם התכונות של בתי הספר אשר לעזרה במתינותם, בשביל הזהב, באחדותם, בשלותם. אותה הבריה האורגנית נהרסה, כי הרי נתחלפו בבת אחת כל המורים, ומה שתבנה "העזרה" מחדש יהיה בנין חדש, וגם בתי הספר החדשים יבנו בנין חדש. והאפשר לבנות בנין חדש בבת אחת וכל הקומות כאחת. לפי דעתי לא רק את בתי הספר של "העזרה" הרסו, כי אם גם את בתי הספר החדשים הרסו למפרע. חלוף מורים וחלוף תנאים יגרום לבנין חדש. עשר שנים לא תספקנה לבנות הריסות החדשים הללו. בריות אורגניות אין להחזיר. האם מותר היה ליסד בית ספר בלי להכין פרוגרמא, בלי להכין מורים, בלי להכין כלי בית ובית, ולבסוף בלי הכין קרן קימת? הנה בסמינר החדש יעברו שני "זמנים" בחסרון המורים הראשיים. נטלו מן התלמידים סמינר שהיו בו מורים חשובים ומי ימלא מקום אלה? ולמפלגה הציונית אין אורגניזציא ליסוד בית ספר ולהשגחה עליהם, המותר היה ליסד בבת אחת מוסדות רבים, טרם שעלה בידם בשום פנים אף מוסד אחד. המומים שבסדר ושבמהות לא ירפאו מהר. 
והפסד הדור הצעיר האם לא יחשב להפסד לאומי? כל התלמידים הללו בכל בתי הספר לקו במוסרם ובמשמעתם. בין בבתי הספר של "העזרה" בין בבתי הספר החדשים לא תהא משמעת, התלמידים קדושים וגבורים ואסור לנגע בהם לרעה. רוח התלמידים למלחמה ולא ללמודים. הם הממנים מורים, והם המורידים, וכמובן שהבחינות אינן בחינות: מורים של בית הספר החדש ביפו קבלו שהתלמידים לא יעשו את שעוריהם כלל. תלמידים ששבתו לא יהיו תלמידים לעולם.
"והעזרה" הלא היתה בדרך אל התכלית העברית, ובמלחמה זאת לא קרבוה אלא הרחיקוה. היא בכוחה תחזיק בבתי ספרה ואלפי ילדים יהיו בהם אלא שיהיו מעתה פחות עבריים. האם זוהי תועלת ללשון ולאומה? פחות ע

עמוד 2/15
עמוד 3/15
עמוד 4/15
עמוד 5/15
עמוד 6/15
עמוד 7/15
עמוד 8/15
עמוד 9/15
עמוד 10/15
עמוד 11/15
עמוד 12/15
עמוד 13/15
עמוד 14/15
עמוד 15/15

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אליעזר מאיר ליפשיץ
מיקום: ירושלים
תאריך: 24.04.1914

מקבל/ת המכתב

שם: לא ידוע
מיקום: לא ידוע

מכתבים קשורים

למכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם ולמשל התכתבויות נוספות או מכתבים הקשורים לאותו נושא, לחצו כאן.

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/15

ב"ה ירושלים כ"ח ניסן תרע"ד 
אדוני הנכבד! 
קבלתי מכתבך מיום ו' ניסן, ובחפץ לב אסדר לפניך דברים על אדות המלחמה בבתי הספר. עוד בעצם ימי המלחמה היה ברצוני לגלות לפניך את צרת הרגשתי. בשעה שאין להשמיע דעה חלוקה ברבים, וכל המעמיד פנים בגל הגל שוטפו, חפצתי להשיח דאגתי בהרצאת דעותי בפני אדם – ויהא רק אחד – שאינו נרתע מפני דעה השונה מדעת הרבים. סבות שונות גרמו שמרגע ידוע עמדתי משקיף, ואף על פי שנגעו הדברים אלי ואל נפשי, והיו פני מול פני המלחמה החזקה, נמנעתי ממעשים מתוך הכרה פנימית, וזה נתן לי את האפשרות להתבונן במעשים ובעושים.
למען יתבארו הדברים היטב ארצה תחלה את דברי בסדר כרונולוגי, סדר המקרים ואם על ידי זה יהיה לפעמים סגנון "אני" תסלח, השתדלתי להיות אוביקטיבי ככל האפשר. תסלח גם כן אם לפעמים יתנגדו הדברים גם לדעתך ולא ינעמו לך בגין כך. ויהא זה לאות כבוד שאכבד את אישיותך, שאערוך אליך מכתב היוצא ממדת מכתבים רגילה. רק את [...] אבקש, מפני שסגנונו המצומצם לפעמים יש שיאפיל על הרעיונות. ועוד בקשה אחת, אבקש מאתך אדוני, שכל דברי נאמרו ביני לבינך וכלם "בבל ואתר" בשמי.
לא תתמה אם אומר לך שבמחלקת זו כמו בכל מחלקת שהיא "לשם שמיים", חטאו שני הצדדים הרבה והחטא לא מאתמול ויש שלשלאות של סבות ומסובבים שתחלתם לפני ימים ושנים. ובשעת המעשים האחרונים שניהם באו לכלל כעס שהביאם לידי טעויות בדברים גדולים. בין הסבות הראשונות שגרמו בעיקר ישנן שלש קבוצות עיקריות: א) סבות אישיות שגרמו הרבה. ב) גרמו הרבה הרוחות והיחסים שבין חוגים ידועים בארץ ישראל. ג) גרמו אלה לזה שמעשה הטכניקום קבל צורה מאוימה ומוגזמה אשר איש לא שערה, וזהו גורם אחרון ובלתי אמצעי אבל לא עיקרי.
הדבור על הסבות האישיות יחשב משני הצדדים לחטא הכי גדול, ואי נעים להיטפל באלה, אבל מה לעשות והן גלויות וידועות אף לשותקים ולמשתיקים, ורק בהן הבנת המאורעות, והרי זה אך "אנושי אנושי ביותר". לפני ארבע שנים באתי ארצה ישראל. זמן קצר אחרי באי אל הארץ הזדעזע חוג מורי "העזרה", נגלה נגוד אישי בין שני אנשים בין המנהל אפרים כהן ובין ר"ד ילין, וכל המורים האחרים נמשכו לתוך הנגוד הזה. יש מרצון ויש באונס, יש שנסו לעמוד מן הצד לגמרי ולא עלה בידם. איזה ימים מקדם נסו לפתר נגוד זה על ידי ישיבות חבר המורים ולא הצליחו. מורים אחדים ובראשם ר"ד ילין נתאחדו וידרשו דרישה מעשית ואישית, דרשו שיתמנו מנהלים לכל המוסדות לחוד,והטעימו שהמנהל של עכשיו אינו מוכשר לאיצטלא שאינו מומחה למקצע מיוחד, ואת ההנהלה דרשו לעצמם, ולו אך האדמיניסטאציא. בשעה ההיא נסע ר"ד ילין לאירופא והנה נודע למנהל כהן מאחורי הפרגוד, שר"ד ילין שדל בברלין ועתידה ההנהלה להחלק בין אחדים מן המורים, מנהל למוסד מנהל למוסד. המנהל כהן לא נתרצה למסור את ההנהלה מרצון, כי ראה שלא ישאר כחו אתו, וירד כבודו, וחשש שלבסוף לא יהא צרך כלל במנהל גבוה מעל גבוה. ביחוד לא חפץ לוותר על הנהלת הסמינר. כל התאבקות זו היתה בחשאי ולא נתגלתה מחוץ לחבר המורים. המורים אמנם נחלקו ל"צדדים" וגם בברלין היו "צדדים". וכבר אז הגיעו הדברים עד לידי נסיונות פטורים. לבסוף נעשתה פשרה: שני מורים נתמנו לסגנים, דוד ילין לסגן המנהל בסמינר. עוד נמשכה ההתאבקות הגלויה זמן מה, תביעת זכויות, מלחמה על ה"תאר", עד שנחו שני המחנות ונשארה שנאה כבושה בלבבות, שנגלתה בשעת ההזדמן. לסגן לא נקבעו זכויות מיוחדות, ור"ד ילין מתוך חולשה טבעית לא שמר על זכויותיו, והתלמידים ידעו להשתמש במצב להשתמש בשתי רשויות, להוציא מן האחד מה שמנע השני, "ולרשויות" ניחא. זה היה חטא מצד חברת העזרה, שהניחה מצב שכזה אחר הגלות [היגלות] המחלקת. חובתה היתה או להגיע לשלום אמת ולפצות את שניהם או לפטור את האחד. אפשר היה גם מחויב אחד מהם להפטר מאליו באשר לא התאים המצב לכבודו, אבל אין מנהג כזה אצלנו. אבל כל הנגוד הזה התמיד להיות אישי, והיה ידוע לכל הקרובים בירושלים ובברלין. הנגוד התמיד ושאיפת הסגנים להנהלה מלאה, והתאבקות חשאית בין שני החולקים. והנה גרמו מעשים שהנגוד בזה נהפך לנגודו פרינציפיאלי - באביב תרע"ג - שהיה בו החום שבנגוד אישיןהגלוי והעזות שבנגוד דעות. המחלקת האישית היתה אי נעימה לשני הצדדים שבושו [בה?...], כי יש שחשבוהו לחטא לשניהם, וכי נאה ויאה שענינים מעשיים יסבלו מנגיעות אישיות.
בהגיענו לנקודה זאת, אפרש את היחסים ששלטו בין החוגים שבארץ. בארץ ישראל השפעה רבה להתפלגות ה"מנינים". כל עסקן היה שיך על "מנין" ידוע שעמד לו בשעת דחק ובשעת שלותו כלפי חוץ. גם מורי "העזרה" נבדלו למנין מיוחד שהיה מכובד ושנוא כאחד. הקביעות שבבתי הספר של "העזרה" הרימתו, ואת כבודו בעיני הרבים, והיא שנתנה הרגשה של בטיחות למורים עצמם. כל איש מן המורים היה מכובד לעצמו, אבל כלל כל המורים היה שנוא תמיד. ותמיד נשמעו מתקופה לתקופה טענות נגד "העזרה" ועל כל הקטרוגים היה המשיב ר"ד ילין, סניגור מושבע. מורי "העזרה" הנעלבים תדיר נקמו בשעת הכשר בלגלוג בינם לבין עצמם התלמידים וה"מורים הצעירים" גם כן התרוממו על האחרים וגם הם סבלו מיחס של בטול אליהם והסמינר עצמו הצטין באופי הומני-עברי, ובזה נבדל מבתי ספר אחרים בארץ. הידיעות העבריות היהדותיות נלמדו בו במדה עשירה, דקדוק נלמד בכל הכתות [בש]ני קורסים ובהעמקה. תולדות ישראל והספרות היו מקצע למוד לעצמו, תנ"ך ותלמוד מקצע לעצמם, לא נבלעו כל אלה בתוך הלמוד העברי. ולעברית בתור שפה ובאחרונה גם לספרות חדשה נקבעו שעות מיוחדות. זה קבע את תכונת בית הספר, תלמידי הסמינר רגילים היו לקרא יותר מאחרים, וגם דברו עברית הגונה מן הרגילה בארץ. גרמה לזה אישיותם של המורים העברים שהם דיקנים לשוניים. הלמודים הכלליים נלמדו מקצתם בעברית ומקצתם בגרמנית. בעברית נלמדו: היסתוריא, וגיאוגרפיא, ופידגוגיקא, וכך נשאר כל הזמן. המורים העיקריים למקצועות הללו היו ד"ר רבין ואחריו ד"ר בראוור, ששניהם שלטו בלשון יפה והיו בעלי סגנון, ולא השפיעו לרעה על העברית שבפי התלמידים. והרי שניהם חיים ישאלו את פיהם באיזו לשון למדו. שתי שעות לשבוע (אחת גיאוגרפיא מסחרית ואחת מוטודיקא [מתודיקה]) לא הייתה לשון הוראתן קבועה ונחלפה מזמן לזמן כפי המורה בלי קפידא. לפני שנתים היה פה המורה המרשטין והתחיל ללמד בכתה אחת חשבון (בשעור עברית. אנחנו מבפנים השתדלנו תמיד להרחיב גבול העברית, ותמיד היה המנהל כהן בעזרנו במצאו פשרה לקצב [לקצוב] את החצי ממה שדרשו, וכך התקדמה העברית מתקופה לתקופה. וכך נמשכו הדברים כל הימים, בעצם לא ראה איש פגם בדבר שנלמדו מקצועות אחדים בעברית, ובכל הימים שאני כאן לא דרש איש מאתנו- לא ר"ד ילין ולא אחרים- דרישה רשמית להוספת עברית. במצב שכזה הכרת אדוני את בתי הספר בהיותך כאן. והנה זוהי נקודה שעליה נחלקו הדעות במלחמה: האם נגרעו שעות עבריות בזמן האחרון או לא? בתור יודע ועד אענה: לא נשתנה כלום (מלבד שתי השעות הבלתי קבועות ו 2 המתמתיקא זוהי האמת. ועכשיו הגענו לנקודה שבה נהפך הנגוד האישי לנגוד בדעות בלי שחדלו כמובן הפניות הפרטיות מלפעול. ונגלתה פעולת יחס הבטול אל אנשי "עזרה" שפעל בלבבות. באביב תרע"ג קרה לי אסון שנפלתי מעגלה ונפצעתי והייתי שוכב במטה כירחיים ימים. כקומי ממטתי הרגשתי בשנוי האויר בחוגנו, וגם בטאתי את הרגשתי ושאלתי לסבות. המנהל כהן שהיה פשרן כל הימים, נלאה מלפשר, ובכל שעת הכשר העמיד דרישות קיצוניות. והנה נודע לי שבזמן ההוא היה פה ד"ר ש' לוין וד"ר פינקלשטין, ונתעוררה שאלת שפת ההרצאה בטכניקום. נמצאו אנשים שתבעו מן הציוני לוין את עלבון העברית להבא, והוא נסה מצד אחד להצדיק את המעשים שלעתיד ומצד אחר להוכיח לד"ר פינקלשטין שאין עצה ואין ברירה נגד תקף הדרישות. ואגב-זה נולד רעיון שנתבטא כמה פעמים: דוקא בתי הספר של "העזרה" לא יסכנו ולא יצליחו דוקא בלשון גרמנית. ואגב נעלב אז המנהל כהן עלבון אישי רב. ומה היה באמת מצב הלמוד הגרמני? באמת לא עמד הלמוד הגרמני על הגובה הדרוש. מורה לגרמנית היה בסמינר ד"ר דנציגר הידוע, והוא לבו לא היה נתון להוראה ולא הצליח. אולם שמו וכבודו הספיקו למנהל כהן ולא חש, כי ביום שידובר הרי תהא האחריות על המורה המפורסם הנכרי. זמן קצר לפני זה נתפטר המורה הנכרי ובמקומו נתמנה מורה יליד הארץ (ד"ר ווינברג) שלא הביא אתו לא ידיעות גרמניות גדולות ולא אישיות חשובה. לא כבודו ולא מומחיותו פטרו את המנהל מאחריות. ודברי האורחים הזכירוהו את מעוט הידיעות בגרמנית, והתחיל דואג ביחוד בשים לב שלחנוכת הטכניקום יבאו כל ראשי "העזרה" מברלין, ואפשר דאג בלבו לעמדתו, שהרי את העברית שבעדה המורים העברים אחראים ידעו התלמידים, ורק את הגרמנית שבעדה הוא האחראי עכשיו לא ידעו. המורה הגרמני שהוא אדם קשה מטבעו ואדם קטן. החמיר על התלמידים הדרישה להכרות את הידיעות הגרמניות רחפה באויר, ונולדה בה בשעה בין התלמידים עוד שנאה לגרמנית. ובמקרה נתעוררו אז גם הנגודים האישיים עוד הפעם. הסגן דרש תוספת שכר ומעוט שעות וכבוד זכויות שקצץ בהן המנהל. המנהל כהן שלא רצה בטובת הסגן מצא כאן מקום לגולל מעליו את האחריות בעד קפוח הגרמנית והתחיל מקטרג בחשאי על הסגן, כי הוא החיב בירידת הגרמנית, והסגן הצטדק שאדרבה הוא שהחמיר, והמנהל בנטיתו להקל הוא שקלקל. איני יודע אם המנהל כהן הכיר במה שנעשה ואם מדעת עשה מה שעשה – אבל הוא נפטר אז מן הנגוד האישי שהיה לו למורת רוח ולבשת פנים, ר"ד ילין אף הוא אתו בחלוף זה, אם מהכרה אם לא מהכרה, והתחיל קובל בחשאי יחד עם התלמידים על  התגברות הגרמנית. המנהל כהן היה לו תפקיד מעתה להגן על הלמוד הגרמני ולשמור עליו, ור"ד ילין הלך ונעשה למגן העברית לאט לאט. כל התגברות זו לא הייתה אלא התגברות הדרישות בתוך המקצוע ואיש לא יכול לקטרג על זה, שהרי הכל מודים שמקצע הנלמד צריך לדעתו. והנה קרה מקרה שבא מורה חדש למתמתיקא (ד"ר [...]) וזה היה יליד ירושלים יוצא הישיבה ובטלן גדול והיתה בו אימת דבור ואימת הכתה ואימת ההתחלה כשבא שח לו המנהל שלמד המורה הקודם מתמתיקא בשתי כתות (4 שעות לשבוע) עברית, ואף הוא ילמד כך, המורה בחושו באימת הכתה אמר שמוטב לו להורות בגרמנית בכל הכתות, והמנהל כהן הסכים ואפשר היה מרוצה. המנהל נסה אז כמו כן לדרש מד"ר בראוור שיחזור על תמצית השעורים גם בגרמנית באפן שבשעת הצרך ידעו התלמידים את הלמוד בשתי השפות, ד"ר בראוור סרב והמנהל שתק. אולם החברים דברו מזה והדבר נודע לתלמידים. אבל בלמודים לא נשתנה כלום (מלבד 4 שעות מתמתיקא שהיו שנים שלשה זמנים בעברית). ד"ר בראוור החליף כתה אחת עם המורה פרס אבל גם כאן לא נשתנה כלום והכל נלמד עברית כמקדם. באביב תרע"ג קמה מחלקת אישית בין המורה ח"ל זוטא ומנהל הגמנסיא שלמה שילר, שהגיעה עד לידי זלזולים גסים. בסניף חברת המורים התאחדו מורי ה"עזרה" והורידו את מר  שילרמנשיאותו, עקב הפרוד הזה. מורי "העזרה" גדשו סאה הפעם, וכאן נגלה היחס המיוחד שבין המורים לחוגיהם השונים בנקודת גבהו. בחתך מלחמה זו עמדו כל המורים- בלעדי – נגד האחרים ור"ד ילין בראשם. ספרתי דבר זה, כי לפי הכרתי היה זה גם כן לגורם במאורעות, אף על פי שאין ברצוני לפרט פרטים בנדון זה. 
עד כאן הקדמת חשאין לגוף המעשה, עד כאן מלחמת סתרים מכאן ואילך מלחמה גלויה והתגלות הנגודים והפרודים. בקיץ תרע"ג בא ראש מרכז המורים ובידו מימורנדום, אשר ברצונו להמציאו לקורטריון של הטכניקום. הזמין ראשי המורים של "העזרה" והוסכם שיערך המימורנדום בשם כל מורי ארץ ישראל, ואנו נבטיח מצדנו שנמנע מנגוד. כהן הסכים מתחלה לצורה זו, אולם לבסוף קרא לאספת חבר המורים של הסמינר, ושם היה הרוב על צדו והוסכם שאין מורי הסמינר משתתפים במימורנדום. זה היה עלבון רב לי ולר"ד ילין, וביחוד לו, כי בפני אחרים קבל איש נשוא פנים כמוהו מרות ושתק. אז התחילו להרגיש תלמידים אחדים כמין הרגשת התנגדות, ו"הפועל הצעיר" עזר להרגשה בלגלוג וקנטור על הגרמנית ועל המורים לגרמנית. ומבפנים נגמר אז המעבר מנגוד אישי בין המנהל והסגן לנגוד פרינציפיאלי. למען הצדיק עצמו בעיני הקהל דבר ר"ד ילין בקונגרס בווינא מה שדבר והעמיד דרישות עבריות קיצוניות. אבל רוח הנגוד האישי טרם פג, ונסעו אז שני המנגדים לאירופא, זה נסע כיוון שנסע זה וזה נסע כיוון שנסע זה. שניהם הרבו השתדלות אישית בברלין. ר"ד ילין דבר גם על שאלת הטכניקום, אבל בשאלת העברית בבתי הספר לא נגע כלל (מפיו שמעתי זאת) אגב קבל על המנהל כהן וחזר על דרישותיו הפרטיות, ריבוי זכויות והוספה. המנהל כהן בודאי החליש את כוחו של זה. היו עקיצות משני הצדדים. ר"ד ילין חזר מנוצח מברלין. (כמדומה שד"ר מיטבוך, ד"ר סוברנהים, ברנרד כהן וכל הקרובים אל הדברים יודעים את הפרטים) כשובם נגלתה השנאה הכבושה משני הצדדים. הרגשת הכשלון הבהבה בלבב המנוצח וצפה לשעת נקמה. ב"ועד הלשון" הפליאנו אז ענין מיוחד. בישיבה הראשונה בזמן החורף הודיע בן יהודה כי על פי מכתב מברלין נתמנה ר"ד ילין למזכיר הועד במשכרת של 3000 פרנק, ותרעמת נסתרת ומחאה גלויה בפיו נגד מינוי מזכיר שלא מדעת הועד. ר"ד ילין החשיב דוקא שלא יהא המנוי תלוי בדעת הועד. לבסוף התפשרו באיזה נוסח של ריזולוציא. סיעת בן-יהודה בתוך הועד (גם זו מחלקת ישנה) רעמה פנים על כל התמנות זו, ותרעומתם על ר"ד ילין שקבל משרה על כל משרותיו בשעה שאין לו פנאי כלל, ואיך ימלא חובות מזכיר הועד (גם לא מלאים כלל וכלל עד היום הזה). לסיעה זו היה הדבר בלתי מובן וגם לאחרים בלתי מובן. אחר זה פרש לו ר"ד ילין את המעשה באמרו: צופה הייתי שכך  יגיעני ואצטרך להתפטר ממשרתי אצל "העזרה", ורציתי להבטיח לי משרה זו שתמלא ספוקי לכל הפחות חלקית. לגורם היה גם מות רי"מ פינס שכל ימיו היה משכך כעס וחימה ועתה מת המתווך.
אז נגלה גם כן אי רצונם של "המורים הצעירים" בתביעות חומריות שונות, כתוספת שכר ועוד. (כך קראו למורים שהיו תלמידי הסמינר). המורים הצעירים סבלו כל הימים מיחס הבטול של הסביבה והתאוננו תדיר על צמצום זכויותיהם לעומת המורים הזקנים. בראש המתלוננים עמד אביעזר בן דוד ילין. אמרו לבקש ספוק לנפשם ולהחזיר כבודם על ידי מלחמה כלפי חוץ ועל ידי תקונים בפנים שיקראו על שמם, ועל ידי תקון מצבם החמרי. ואין לדעת למה התערבה שנאה נגד האיש אפרים כהן בתור שאור לתסיסה שקמה אז בין ה"מורים הצעירים".
לאתמוספירא זו הבלתי [מסוימה] המלאה חצאי רגשות וחששות וערבוב רשמים ופניות ונגיעות- נפלה החלטת הקורטוריון כרעם ביום מעונן. (:אף על פי שאחשוב לדעת גם פרטים נסתרים בנוגע להחלטה זו, אין זה מעניני:) מיד נתועדו אספפות מחאה ביפו ובשאר מקומות. יחס הבטול והשנאה לעזרה מצא מקום לחול עליו: התוועדו גם תלמידי הסמינר לאספה בשדה והוחלט נוסח מחאה. בה בשעה מסר ר"ד ילין מודעה שבה הסיר מעליו את האחריות בעד הבאות. באספהשבה דבר ר"ד ילין עלה אחריו ק"ל סולמן ופנה בכרוז אל מורי העזרה "התפטרו" לאות מחאה נגד החלטת הטכניקום. לו נמצא איש בן סמך שידרוש  בקול תקף שלא לערבב שאלה בשאלה ולבלי סכסך וסבך את המצב, כי אז שקעה האש מתחלתה. אבל הכל שתקו והמורים לא החשיבו כלל את הדברים ויצחקו להם.
בינתים באו תלמידים אחדים ויסדו אגודת חשאים  שחבריה- כשלשים תלמיד- התחיבו להגן איש על אחיו, כלם בעד האחד. אחרי הסתדר אגודה זו קראו אלה את כל התלמידים לאספה והציעו לפניהם לערוך מימורנדום אל ההנהלה לדרש הוראת המדעים בעברית. התלמידים חתמו על המימורנדום שבו בקשו לתת תשובה במשך שבועות אחדים. איני יודע עד כמה היו כאן משפיעים מן החוץ (הסתדרות "הפעול הצעיר" ותלמדי הגמנסיא) שהשפיעו שלפתע נהפכה המחאה נגד החלטת הקורטוריון לתביעות תקונים בבתי הספר פנימה. אני הכרתי אז מיד את כל הסכנה שבמצב ונבאתי את כל הבאות ובקשתי את המנהל כהן להבטיח הבטחות מפייסות ומשככות. היו אנשים בארץ ישראל שידעו אז את כל הבאות לא מפי האומדן. ראיתי מכתב חוזר של ההסתדרות הציונית שבו נתפרסם מכתב של ד"ר טון?מאותה שעה, ובו הודיע שעתידה לפרוץ שביתה ועתידים להוסד בתי ספר. אז באו גדולי התלמידים של הגימנסיא מיפו ירושלימה, והנה באו תלמידי הסמינר ומסרו מכתב שני אל ההנהלה ויקבעו זמן שלשת ימים לתשובה. המנהל כהן קרא אז לאספת המורים והתפשר עם המורים על איזה נוסח של ריזולוציא. ובה בשעה היתה גם אסיפת התלמידים והוחלטה השביתה, שהתחילה למחרת. ומעתה התחילה דעת הקהל להעיר ולעורר וללבות את התלהבות השובתים, על ידי ברכות ונדבות והתחילה שביתת תלמידים של בית הספר ביפו, שאליו נצטרפו המורים. איני מאשים את המשפיעים והמעוררים, זו השקפתם שנגד מתנגדים הותרו כל אלה האמצעים, וצריך לעורר את כל החלשים והרופפים ולסלק כל הפקפוקים בכל אמצעי. במעשה התלמידים פעלה לפי דעתי גם כן הרגשת היחוסים שבארץ, גם הם אמרו לרכש להם בבת אחת בלבד כבוד מכובדים, ונכנעו לאותה סביבה שלגלגו עליה מקודם. 
אני חשבתי מתחילה שאין החלטת הטכניקום נוגעת במוסדות "העזרה" שהוכשרו עד היום. חשבתי שצריך להילחם נגד החלטת הטכניקום, ולא עלה עוד במחי שאפשר שתהא המלחמה נגד מוסדות "העזרה" לתכסיס במלחמה. עוד אודה שחשבתי אז מחשבה פורמלית, שיש חובה חוקית על המורים להתנגד לשביתת תלמידים אף בשעה שהם מסכימים לדרישות בלב. וכך החלותי להתנהג יום או ימים ביושר לבב. והנה הרגשתי שנולדה אתמוספירא מיוחדת בלתי מובנת לי, כל המתנגד לשביתה הוא בוגד באומה, וגם ענין בתי הספר והדרישות נעשה לענין לאומי.
ובה בשעה נתאסף מרכז המורים שביפו והחליט לדרש מאת מורי העזרה בכל מקום שיעמידו כעת דרישות תקונים ויתפטרו אם לא תמלאנה דרישותיהם. ומורי יפו נשמעו ולאחר סכסוך קצר נתפטרו ונתיסד בית ספר חדש בכוון לפני הגיע פויל [כינוי. שמו היה פאול] נתן ליפו, למן הראות לו מה חמור המצב.
ובזמן ההוא קרא ר"ד ילין את כל מורי ירושלים לאספה. כאן פעלו ביחוד המורים הצעירים שעל יחוסיהם והתרגזותם כבר דברתי, הם פעלו במספרם שנתן להם לבטל ברוב את הזקנים. כאן פעלו גם כן הנגודים האישיים שחדדו את המצב ושסמאו את העיניים לבלי התבונן בישרות המעשים ובנחיצתם. באספת המורים החליט לערוך מימורנדום [תזכיר] זכות שפת ההוראה היחידה לשפה העברית. איש מן המורים לא ידע שכל זה נעשה על פי הוראת מרכז המורים ביפו. גם אני הייתי בין מחברי המימורנדום ובין החותמים עליו. חשבתי שאיך שיהיה אין לפרוש מן הדורשים ולבי עם הדרישות וחשבתי שעל ידי דרישות הללו, ועל ידי הרעש בכלל, נגן בכל אפן על הקיים ונוכל להגיע לידי פשרה ולהשיג קונצסיות לעברית. מכאן ואילך הכל ידוע מן העתונים, ואעלה ואקצר במעשים.
כשבא פויל נתן הייתי גם אני אצלו, ר"ד ילין היה אצל פויל נתן יותר משעתיים וקבל על המנהל כהן ולא דבר כלל על הענין. הכרתי היתה שאפשר היה להשיג וויתורים חלקיים, אבל אז גרמו הפניות הפרטיות לחדד את המצב. ר"ד ילין חזה נקם ואפרים כהן ראה אולי שעת הכשר להפטר מר"ד ילין וסיעתו.
המורים דרשו תשובה בעוד ארבעת ימים, ואם לאו הם מפטרים מעכשיו לאחרי שני חדשים. באספות הראשונות הייתי בכלן, אולם משהתנגדתי פעם לדעת הרוב לא נקראתי שוב לאספות.
אני נסיתי אז לתווך. דרישותי היו שישאו ויתנו וישיגו מה שאפשר ויתפשרו.ולפי הכרתי היה זה בגדר האפשר. מלבד וותורים חלקיים חפץ פויל נתן לגלות דעתו שיש נטיה אצל "העזרה", להרחיב את גבול העברית יותר ויותר, ושהוא יערב באישיותו שישימו לב ככל האפשר לדרישות כעבור הזמן הזה, ההבדל בין הדרישות ובין מלואן היה קטן, פויל נתן חפץ למלאות כמה דרישות, והחלוק בינו ובין הדורשים היה רק בעשרים שעות בערך בסמינר. בבית ספר לבנות ובבית ספר למל אפשר היה להשיג וויתור מלא. אבל ר"ד ילין נתן לי תשובה שהעיקר הוא הפרינציפ, והמנהל כהן,  אף הוא לא נטה ביותר לפשרה, אבל לוותורים חלקיים הסכים. אולם ר"ד ילין פרש לי שמן הפרינציפ לא יזוזו זיז כל שהוא. התחננתי לפני ר"ד ילין שיתפטרו עד סוף הזמן כדרישת החק, ותקותי היתה שימצא מוצא עד אז, והמעשים הוכיחו שהצדק היה איתי, שהרי לו היה הכל תלוי ועומד עד הפסח עד אחר החלטת הטכניקום החדשה כי אז שב הכל לקדמתו. ר"ד ילין ענני: "שאי אפשר לחכות עד הפסח מאחר שאין לו בטחון באנשים ומאחר שיש לפחד מפני פקחותו של כהן". ויש אמנם לשאול אם כאלה הם האנשים? - לשם מי ולשם מה המלחמה, אבל אין אזן שומעת לשאלות. "ושנית אם יחכו עד הפסח יתקררו הרוחות ולא יהא כסף ליסודים"- כך אמר לי. 
ביום ההוא קמתי והתפטרתי גם אני, באמרי לנפשי שאי אפשר לי להמנע מזה, כיוון שזוהי דרישה אידיאלית לרעיון קדוש ולא אוכל לעמוד מרחוק, אבל בשום אופן לא חפצתי לבטל חוזה שלא כחק באמצע הזמן, בשביל שלפי הכרתי, הפרת חוזה הוא מעשה מגונה ביותר שאין להצדיקו בשום אפן, ועל כן התפטרתי לסוף הזמן. איתי התפטרותי באפן זה עצמו גם מורים אחרים עוד שלשה. המתפטרים ובראשם ר"ד ילין הסכימו לאופן פטורינו. ובפרוש התנתי עם ר"ד ילין שלא יערער אדם עלי ושלא יפגע אדם בכבודי והסכים. פויל נתן כקבלו את פטוריהם אמר שגם פטור לשני חדשים כאן שהוא בתוך הזמן הרי הוא כהפרת חוזה ונגד החוק. הם מצדם טענו שאין להם לרובם חוזה בכתב – לנו המתפטרים לסוף הזמן היה חוזה בכתב – ואמנם אין ממש בטענתם, כי מורה המתחיל ללמד בתחילת הזמן נתחיב לזמן כלו. עוד טען פויל נתן שהאולטימטום לארבעת ימים מוכיח שאין רצונם במלוי דרישות אלא בהריסה, ועוד נודע בין החיים ונשמע כי כבר עסוקים בסדור בתי הספר החדשים. ענה פויל נתן שהוא מבטלם מעבודה מיד את כל אלה שהתפטרו באמצע הזמן. אני בקשתי אז את המנהל כהן שלא יעשו את הדבר אבל שומע לא היה לי גם מצד זה. את שלושת המתפטרים לסוף הזמן הועיד פויל נתן אל בית הספר לבו ביום. מהרתי והודעתי לר"ד ילין שנקראתי אל הסמינר והוא הביע רצונו באם לא יקרא הוא.
למחרת הבטול באו המורים בכל זאת, אל בית הספר והיה מה שהיה ומה שידוע למדי. אלי באו ועד תלמידים לדרש שאפסיק למודי מיד למען יהרס הסמינר מיד. והיתה דימונסטרציא לפני ביתי. שליחי המורים באו אלי לדרש שאתפטר מיד בשם המורים ואספתם שלא הייתי בה. כשיצאתי בבקר ביום המעשה למען נסע בעגלה לבית הספר הרגשתי שאין לעבור ברחוב, המונים עמדו לפני בתי הספר וקולם אימה. נסעתי אל בית ר"ד ילין והזכרתיו את התנאי שבינינו ואת דבר הבטחתי, ולאחר משא ומתן קצר הסכים לקים את התנאי ומעצמו אמר לי: סע לשלום אל בית הספר, אני אשלח פתקא שיתנוכם לעבור ברחוב במנוחה. בצהריים נודע לי מה שנעשה בבית ספר לבנות ולבית ספר למל. אחר הצהריים נשאתי ונתתי עם ר"ד ילין ועם ד"ר לוריא, והדרישה היתה חזקה שנתפטר מיד ארבעתנו (אני ד"ר א"י בראוור, ואברהם סוני (בן יצחק)). אני עמדתי על הדרישה המוסרית לשמר חוזה, והוסכם בינינו שנשלח תלגרם אליך אדוני לשאל שאלת חכם מפיך וכשדבריך יעשה, ונקבע הנוסח. אולם  לערב נתחרטו והתלגרם לא נשלח. אני פניתי על כך אל ד"ר בודנהימר שהוא עורך דין לשאלו על כך ויש לי תשובה ממנו מיום 24 לדיצימבר חתומה על שם המשרד הראשי של הקרן הקיימת "שלפי דעתו אין רשותי להפסיק עבודתי מצדי והרי זו הפרת חוזה באמצע הזמן לפי החק הגרמני." מאז עמדתי רחוק משני הצדדים ולא התערבתי. פגעו בכבודנו בעתון (המורים זוטא ובורלא) התלמידים חדלו לדרש בשלומנו ברחוב, שמרו צעדינו, ואני שתקתי. בסוף הזמן יצאו שני חברי ד"ר א בראוור ואברהם סוני מן הארץ, ואני יצאתי מבית הספר וגמרתי חשבוני עם העזרה. פעמים אחרות הציעו לפני לקבל משרה בבית הספר החדש, ר"ד ילין וכמה אנשים הפצירו בי, וגם בכתב הציעו לפני (במכתב של המשרד הארץ ישראלי מיום 7 לאפריל). עניתי כי איש בעל הרגשת כבוד לא יקבל משרה אם בה בשעה פגעו בכבודי ברחוב ובעתון. כעת אני בלי משרה, השתדלתי להשיג משרה אחרת ועד עתה לא עלה לא בארץ ולא בחוץ לארץ כי בכלל אין משרות כאלה מרובות, ואני יושב ומחכה לחסדי שמים.
עתה אתאר עוד כמה פרטים מצורת המלחמה, כי היא שקבעה את חותם המלחמה. כמובן שההתרגשות לא פסקה ביום שנפתחו בתי הספר החדשים, ואף אחר שלום ברלין לא הושב השלום אל כנו, והמלחמה נמשכת עד היום בכל תקפה. על ידי העתונים נבראה אתמוספירא מיוחדת, לעתונים בארץ ובחוץ לארץ היה תפקיד מיוחד במלחמה, הם לבו את האש, התנפלו על כל המתנגד לדעתם וספרו את שבח הגבורים יום יום. ואחד מיסודות המלחמה הוא הבויקוט [חרם] נגד בתי הספר של "העזרה" מוריהם תלמידיהם והורי התלמידים ונגד כל מי שיש לו נגיעה כל שהיא אליהם. וכל אלה הם "בוגדים". חדלו לדרש בשלום מכרים וקרובים, אנשים מוכים בשוקים [בשווקים] עד סכנת נפשות, אנשים רוקקים בפני בוגדים ברחוב, משמרות עומדים לפני בתים וברחובות ושומרים צעדי בני אדם – וכל שאר צורות יפות של בויקוט כזה. בפי האנשים ובעתון מספרים: "פלוני הבוגד עבר ברחוב בעזות מצח", חטא הוא לו לצחק ולטיל ולשמח כאדם אחר, הריהו בוגד. ובכלל יש כאן מן פסיכיקא מיוחדת, בלתי מובנת של שביתה ובויקוט, וכל החוטא נגד השגותיהם הוא מפר שביתה, ומפר בויקוט אוי לו ולנפשו. הוכרז הבויקוט גם על בתי הספר העבריים לגמרי אשר "לעזרה" וגם על בתי הספר שבמדינות הבלקן. כך אמר ר"ד ילין לד"ר א"י בראוור "שיצא עליו שם" שיקבל משרה בבלקן. (גם בית המדרש לרבנים של ר"ש גוץ הוא בבויקוט, וגם "חצר חורה" יש בו [ריח] אסור, כך אמר ר"ד ילין ליוסף זלינגר) כל שאיפתם שיהרסו בתי הספר של "העזרה" עד גמירא. כל מלה בעתון היתה מכוונת, לפעולה הינו שקר, ואין ערוך למספר השקרים והזיופים שבעתון, ושנפוצו ברבים (בעל עגלה שאלנו אם אמת שבית הספר והמנהל יגורשו מדירותיהם). חפש [חופש] לא היה לאיש לחוות דעתו מי שרמז רק דעתו שהיא חלוקה, אחת דתו להחשב ל"בוגד". נטל החפש האישי לגמרי בדרכים ובמעשים. נכונים היו לקרא בוגד גם לר"מ מוכר ספרים ולח"נ ביאליק אם תתאמת השמעה שהתנגדו למלחמה וכך קראו באמת למכס נורדוי לר"ד וולפסון וליעקב כהן. וכל טענותיהם ודבריהם והאשמותיהם בשם הרעיון הלאומי, כאלו הם הרעיון הלאומי הם הלאום. מפני פחד זה נספחו רבים שלא בלב שלם (כגון אהרן איזנברג). בין הנלחמים היו שלשה סוגים: אלה שתחלתם מפני פניות ונגיעות, אלה שמלחמתם היתה תכסיס בשאלת הטכניקום על סוג זה  שיכיםכל  הישרים שמחוץ למורים, ואלה שנספחו מתוך פחד או מתוך חקוי. אבל במשך המלחמה סחפה ההתלהבות את כלם. וגם על הצורה והאמצעים יש לדונם שחשבו כי לשם שמים הותרו כל האמצעים- דבר זה שמעתי המון פעמים. כל הנלחמים  נטלו כתר גדולה לעצמם, כלם גבורים כלם קדושים, ולא פעם השוו את שמם לחשמונאים ולבר כוכבא ואת מלחמתם למלחמת הקנאים. קדושים כל המורים וכל התלמידים וגבור כל הצועק וכל הזורק אבן. ומה היתה הגבורה באמת: בין המתפטרים היו ארבעה מורים זקנים מן הסמינר שקבלו שכר הגון (:ר"ד ילין שאמנם היתה לו משכורות ועד הלשון בתור חצי השלמה, ושלשתנו אנחנו שיצאנו משני הצדדים גם יחד: ) שאר המתפטרים היו: מורים עוזרים בעלי 2 שעות לשבוע ויותר, מורים צעירים שקבלו 120 פרנק לחדש, ומאלה עוד ארבעה שהוחלט כבר אצלם לצאת בסוף הזמן לחוץ לארץ. ואחד שקבל משרה אחרת מקדם, ואחד שבא לעזור לשנים שלשה חדשים. הגבורה אם כן זולה מאד - וכלם קבלו משרות חדשות ויש עם הטבה. קרבנות הקרבנו רק שלושתנו אנו (אני, ד"ר בראוור, סוני) שהתנגדנו לצורת המלחמה ולכמה מומנטים במלחמה. היו גם מומנטים מגוחכים במלחמה זו: בין הגיבורים היו שתי נשים שאינן יודעות עברית, והאחת מהן מנהלת בית הספר העברי לבנות. יש גם מורה השולח בניו דוקא לבית ספר של גויים, ואחד שהוא בעיקרו מורה בבית ספר אנגלי-יהודי שהעברית פחותה בו הרבה מאשר בעזרה היו גם כמה עניינים מכוערים מאוד במלחמה: החזן אידילסון שכתב מכתב גלוי למנהל כהן מלא זלזולים פרטיים נוראיים ("צא טמא" "מנוול" "נבל" ועוד קשים מאלה) והאיש קבל זה עתה חפש ושכר זמן שלם למפרע והרבה טובות מאת המנהל, המורה בורלא שקבל מלוה גדול ויצא, המורה חברוני שכל ימי למודו קבל תמיכה חדשית מכספו של פויל נתן. ובין האנשים שהשתתפו במלחמה בלי היותם מורים היו רבים שמפני איזו סיבה חלקו עליהם בארץ ובא להם ובקשו כעת ריהביליטציא על ידי השתתפות חמה במלחמה, יש מדעת ויש שלא מדעת: ש' בן ציון, משה סמולנסקי, ור' בנימין, שמפני איזו סיבה היה עליהם בזמן האחרון בויקוט מפאת חוגים ידועים והיו בזויים וחשודים, יען התנגדו לפועלים או לגימנסיא או למשרד הארץ ישראלי או שהגנו על הבנק - דברים האסורים - וזוהי הסבה הנפשית שדוקא אלה קפצו לתוך המלחמה למען הטהר בה. דבר שלא הבינותי ביחוד, היה שנוי היחוסים האישיים בבת אחת ופתאום: אוהבים נעשו אויבים, ושונאים נעשו אוהבים פתאום (כגון שילר  וילון, שילר וזוטא שלפני שנה חרפו זה את זה באפן היותר גס) הותרו שדוכים, הופרה ברית אחוה, בנים ברחו מבית אבותיהם. זה נותן לי לחשוב שיש כאן צביעות, ובאמת זמן קצר אחרי זה נגלו שוב כמה נגודים ישנים ושנאה פרטית אוכלת כבר היום את בתי הספר החדשים. (מלחמה חשאית בין ילין ובין בן יהודה שנגלתה בצורות שונות גם בוועד החנוך וגם בועד הלשון). ומאיזו תקופה ואילך נתלבט פה בירושלים מין יסוד אישי, כל המלחמה פנתה ביחוד נגד אפרים כהן, הוא שטן הוא מלאך המות, ואומרים שהסרתו עיקר. כמדומה שהאמצעים אינם טהורים ביותר, ואלא מה, למה שתקתי אני שידעתי הרבה אמת מן המלחמה (הרבה יותר ממה שכתוב כאן)- פחדתי שלא יאמרו שנמכור נמכרתי בעד בצע כסף. 
אולם הנקודה הכי מכוערת בכל המלחמה היתה המלחמה סביב "המעון לבנות". זה היה מוסד יפה באמת. חיבים היו אף הנלחמים להזהר בקיומו, ונהפוך הוא. שתי העוזרות שבבית - המנהלת נסעה - עוררו את הילדות שתמאנה ללכת לבית הספר, ועל ידי ברכות בעתון ל"נערות הקדושות", ועל ידי מאמרים, הביאו את הענין לצורה נוראה. לידי בכיות וצעקות, הפסד כלי הבית, ענוי הילדות ה"בוגדות" שחפצו להשאיר במעון ולפני הבית עמדו משמרות של תלמידי הסמינר החדש, ודימונסטרציות [הפגנות] לפני הבית, ושירים ונאומים, וידיעות ומודיעים ומכתבים. לבסוף הוציאו פקידי הועד הפועל את הילדות שבעדן שלמו הם ויסדו מעון חדש. שמות עשו בנפש ילדות תמות. ובבית לא נשתנה כלום הבית עברי כמקודם, המנהלת שבה והמנוחה שבה- אבל דכאו לב ונפש.
ומי פשע בכל המלחמה הזאת? חטאו שני הצדדים. חטאה "העזרה" בהחלטת הקורטורין של הטכניקום. חטאה "העזרה" באשר לא ידעה את המצב באמת, באשר לא ידעה את ההשקפות המיוחדות על חובות ואסורים השולטים בחוגים ידועים, ואת הרגשות שאפשר להעירם ולעוררם בנקל; אי ידיעה היא חטא למנהיגים, היה עליהם לדעת ולא ידעו. חטאה "העזרה" שהניחה לפניות וליסודות אישיים שיתפשו מקום במוסדותיה, שלא שרשה אחר אלה בעוד מועד; והפרוד האישי האחד משך אחריו יחוסים רבים, על ידי כך רבתה ההתיחסות האישית הבלתי מעשית בין המורים. חטא אפרים כהן שלא היה דיקן (קורקט) ביחוסיו, הוא היה מנהל טוב למוריו, או טוב מאד אבל לא קורקט. חטא אפרים כהן עוד חטאים, יכולתי לסדר חטאיו, אבל כל חטאיו לא השפיעו על המלחמה הזאת, וא[ת] אשר הוא זה אם כל חטא קל שחטא אדם זה בכל ימיו זוקפים עתה על חשבון המלחמה מי בארץ ישראל העומד בראש מוסדות וחולש על אנשים וגורלם שאין לו שונאים מימים- וכל אלה התעורר. חטאה העזרה שהתעקשה אחר כך שלא לוותר, חטא אפרים כהן. שלא הודיעו נכונה כל הנעשה ובו תלוי קולב המעשים הנעשים היום. 
ועתה נראה במה חטא הצד שכנגד? חטאו הלוחמים חטאים פורמליים ליגליים: אסור למפלגה תחרותית שתתמוך במעשים בלתי ליגליים כהתפטרות נגד החוק באמצע הזמן, ומה תעשה המפלגה אם בבתי ספרה יתנהגו מורים כך. חטא נגד החק הוא זה אם מורים המקבלים עדין שכרם יתמכו ביד תלמידים שובתים. חטא הוא שר"ד ילין מנהל המוסד עצמו הוציא את בתי הספר מיד[...].מעולה וזה מתנגד למהות האינסטוטוציא של בית הספר ושל ההתמנות, ובשביל זה, זהו בלתי מוסרי. חטא פורמלי הוא אם מורים בבית ספר אחד ישלחו ברכות ויעזרו לסדור שביתות של תלמידים. אי-ליגלית היתה בכלל צורת המלחמה, וכאן עיקר החטא של הלוחמים. אסור למפלגה תרבותית להשתמש באמצעים כאלה כמו: זריקת אבנים, שבירת חלונות, הכאות רקיקה, זלזולים איומים, חרופים וגדופים אישיים אנס אישי – זוהי צורה בלתי ליגלית. אני יודע שעד שחכו פה בהחלטות אחרונות עד בא התלגרם מברלין: "נתן כסיף". ידעתי שאפשר להסיר את האחריות מעל המנהיגים ומעל המפלגה. הראשים פה בודאי אחראים היו, והמפלגה בחוץ לארץ הרי קבלה על עצמה את האחריות וחזקה בזה ידי העושים. ה"עזרה" חטאה שהגנה על עצמה בכח הרשות- אבל הדורשים לבלי השתמש בכח הרשות בארץ עליהם להתנהג לפי זה, שהרי אי-אפשר שלאחד יהא הכל מותר ולשני יהא הכל אסור להגן על עצמו. הרי ידעו בעצמם ש"עזרה" לא יכלה לבקש דין בשעה ההיא בבית דין של ישראל- או בוועד הבוררים הציוניים. מה שחסר לגמרי לקהלנו- זוהי השגה פורמלית=ליגלית. כדברך אליהם על חטא פורמלי לא יבינו מה שתדבר. חושבני שזהו ליקוי גדול. 
חטאו הלוחמים גם חטאים מוסריים: לישרים בליבם היתה זאת מלחמה בעד הטכניקום; הרס בתי הספר של "העזרה" בעד חטא שחטא הקורטריון. והרי באפן פורמלי הטכניקום מוסד לעצמו. וכאן השאלה, האם מותר ומוסרי להשתמש באנשים ובמוסדות בתור אמצעי ותכסיס? האם מוסרי הוא לגזול את החפש האישי באיומים ובגזומים? האם הבויקוט כשהוא לעצמו הוא אמצעי כשר, הרי בויקוט הוא גזל המשפט והחפש האישי, פלוני העושה כהכרתו הוא, הריהו בבויקוט. או כאן הזכות לאיש לעשות כהכרתו. ולא עוד אלא תלמיד העושה רצון אביו ומבקר בית ספר כמצוה עליו מפי אביו, המקיים אם כן מצוה, הוא בבויקוט. הרבה פעמים אפשר לשמע הראשים מתרצים את המעשים: "זוהי ריבולוציא" "המעשים נעשו" "שעת חרום" "עת מלחמה"- וכי מותר למנהיגים לתת למעשים שיעשו מעצמם, וכי אינם אחראים אם היה ספק בידם למחות ולא מוחו. אסור לעורר המונים ולמסור בידם מעשי העם, אם לא יוכלו אחר כך לשלוט בהם. אולם אף עד כמה שיכלו לשלוט לא שלטו. אדם הרואה שזוהי ריבולוציא, סימן שאינו מרגיש בעצמו ואסור לו להשתמש בהיתר שעת חרום. עוד במובן אחד היתה המלחמה אמצעי: המלחמה צריכה היתה לפרנס את עצמה. יבוא עלי אם לא שמעתי מפי ראש וראשון: "אם לא נתפטר כעת תתקררנה הרוחות ולא יהיה כסף". ואחר מלחמת הטכניקום למה המלחמה והחרם נמשכים, כדי לקיים את בתי הספר החדשים. בלי בויקוט אפשר שעזרה תשיג מורים ותלמידים טובים משלהם ונמצא בית ספרם חרב. מלחמה לשם דבר אחר. האם בכלל אפשר לה[ת]יר שום עברה מוסרית לשם מצוה לאומית. וכאן ידעו האנשים כמה פעמים והודו שעברו עברות חמורות, אבל בשעת חרום מותר וצריך, או לכל הפחות מוטב שיעשו אחרים. השקר הותר לכתחלה, אין מספר לשקרים שנאמרו בעתון ובעל פה למן השקר: שהוכו מורי הסמינר ושהוכו מורים בכלל, וכל הצורה המאוימה שבה תארו את כניסת אנשי צבא (שוטרים) אל בתי הספר ועד השקרים האחרונים. יתרצו שאף "העזרה" לא נמנעה משקרים- האם זה הצדיק את השקר. בלתי מוסרי הוא גם כן שהותר כבודם הפרטי של אנשים- והכל לשם תכסיס, נחוץ להתנפל על פלוני שמא יצטרף ולמען מנעו מזה או מזה. משמים עמדתי לפני העובד [העובדה?] שאין כבוד איש נחשב לכלום. מה בכך פלוני נעלב, יצטדק אם לא חטא. ואין שום אפשרות לדרש כבודו בארץ, בית דין של ישראל אינו נזקק למשפטי כבוד, ואין בכלל הרגשת כבוד מפותחה. ואת כבוד הרב לתלמידים מי התיר? איך התירו לתלמידים לרוק בפני רבותיהם, לעפר בעפר (כפשוטו) ולבזותם ולגנותם- האם זהו מוסרי? ויהא רבו אפילו "בוגד" ממש. בלתי מוסרי הוא גם כן אם אנשים חפשים בדת השתמשו במלחמה זאת בחרם של בית דין צדק נגד בתי הספר. בתחבולות הניעו את בית דין צדק לחדש את החרם למען ברר לקהל שלא הותרה "העזרה". האם זהו מוסרי שכרתו פה ברית לבתי הספר של האליאנס ושל החברה האנגלית שיש בהם הרבה פחות עברית מאשר בבתי הספר של "העזרה"- הרי זה שקר, אך הותר. האם בכלל הותרה פוליטיקא בתוך מחנה ישראל עם כל התחבולות אשר אינן כתובות לשם רעיון קדוש.
אולם כל החטאים הללו נעשו לשם שמים ולשם תועלת האומה והלשון ולטובת החנוך בארץ. ואלה הדורשים אמצעים טהורים במלחמה קדושה, אלה שיש להם תביעות מוסריות בפוליטיקא, אלה הם אנשים שלא מן העולם הזה ואין אדם נזקק להם ולחלומותיהם.
האם באמת יצאה תועלת לאומה? נהרס סמינר למען הבנות [היבנות] שנים במקומו. היה סמינר של "העזרה" שהצטין בהוראת העברית, ובעברית שבפי התלמידים,  הרסוהו למען הבנות במקומו שנים ששניהם לא יהיו עבריים כראשון. הסמינר של "העזרה" שנבנה עתה מחדש לא יהיה עברי כי קשה לה להשיג מורים עבריים הגונים, והבאים אליה, מורים ותלמידים, וותרו מראש על קצת. והסמינר החדש איננו עברי, כי לא נמצאו לעת עתה מורים עברים חדשים הגונים. המורים למדעים שהשיגו יועילו דוקא לשחיתות העברית: המורה למתמתיקא ד"ר חברוני, המורה לתולדות הטבע ד"ר סלושץ המורה לכימיא בזוסון, ידברו כלם עברית גרועה מאד. המורים העברים ד"ר שיזק וד"ר חכם ידברו עברית גרועה גם הם ואינם בעלי אישיות חשובה ולא יצלחו למורים. חשיבות העברית- בסמינר של "העזרה" היתה תלויה הרבה בחשיבות המורים העברים. כמו שאמרתי, הרסו סמינר עברי למען בנות שני סמינריות בלתי עבריים. למוד המדעים בעברית בשעה שאין המורה שליט בשפה בשלמות מזיק ליפי השפה ולהוראתה, אם גם אני אראה בזה חשיבות פרינצפיאלית, יסודית. 
והיסוד הכספי- אל יהא קלבעיניך. בבית הספר של "העזרה" הותר רחבות כספית, לא הורגש המצב. זה נתן רגש של בטחון וקביעות למורים וזה גרם שבאו מורים חשובים. ובבתי הספר החדשים: קריאת התנדבות בעתונים, ושמות כל המנדבים ח"י צ"ל. ואלה המנדבים ח"י צ"ל בעלי דעות, ואם יבואו אל הארץ הם אורחים נכבדים. ענין האורחים מפריע את הלמודים וענין הדעות עוד יותר. והמותר היה לעמנו העני לוותר על הסכומים שהוציאה "העזרה". והיש בטיחות בתקציב של בתי הספר החדשים? ואם אין בטיחות, המותר לבנות בנינים על החול, האם אין סכנה שיהיו לחרבות משעת בנין? ואם יש כסף לציונים, הרי יש ויש מה לעשות לישוב הארץ, והרי קפחו בזה הוצאות אחרות.
כל בית ספר העומד על תלו הוא בריה אורגנית, הסתמנו גם התכונות של בתי הספר אשר לעזרה במתינותם, בשביל הזהב, באחדותם, בשלותם. אותה הבריה האורגנית נהרסה, כי הרי נתחלפו בבת אחת כל המורים, ומה שתבנה "העזרה" מחדש יהיה בנין חדש, וגם בתי הספר החדשים יבנו בנין חדש. והאפשר לבנות בנין חדש בבת אחת וכל הקומות כאחת. לפי דעתי לא רק את בתי הספר של "העזרה" הרסו, כי אם גם את בתי הספר החדשים הרסו למפרע. חלוף מורים וחלוף תנאים יגרום לבנין חדש. עשר שנים לא תספקנה לבנות הריסות החדשים הללו. בריות אורגניות אין להחזיר. האם מותר היה ליסד בית ספר בלי להכין פרוגרמא, בלי להכין מורים, בלי להכין כלי בית ובית, ולבסוף בלי הכין קרן קימת? הנה בסמינר החדש יעברו שני "זמנים" בחסרון המורים הראשיים. נטלו מן התלמידים סמינר שהיו בו מורים חשובים ומי ימלא מקום אלה? ולמפלגה הציונית אין אורגניזציא ליסוד בית ספר ולהשגחה עליהם, המותר היה ליסד בבת אחת מוסדות רבים, טרם שעלה בידם בשום פנים אף מוסד אחד. המומים שבסדר ושבמהות לא ירפאו מהר. 
והפסד הדור הצעיר האם לא יחשב להפסד לאומי? כל התלמידים הללו בכל בתי הספר לקו במוסרם ובמשמעתם. בין בבתי הספר של "העזרה" בין בבתי הספר החדשים לא תהא משמעת, התלמידים קדושים וגבורים ואסור לנגע בהם לרעה. רוח התלמידים למלחמה ולא ללמודים. הם הממנים מורים, והם המורידים, וכמובן שהבחינות אינן בחינות: מורים של בית הספר החדש ביפו קבלו שהתלמידים לא יעשו את שעוריהם כלל. תלמידים ששבתו לא יהיו תלמידים לעולם.
"והעזרה" הלא היתה בדרך אל התכלית העברית, ובמלחמה זאת לא קרבוה אלא הרחיקוה. היא בכוחה תחזיק בבתי ספרה ואלפי ילדים יהיו בהם אלא שיהיו מעתה פחות עבריים. האם זוהי תועלת ללשון ולאומה? פחות ע

עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15
עמוד 1/15

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נעמי רובין
מיקום: גבעתיים
תאריך: 1973-11-04

מקבל/ת המכתב

שם: לא ידוע
מיקום: לא ידוע

מכתבים קשורים

למכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם ולמשל התכתבויות נוספות או מכתבים הקשורים לאותו נושא, לחצו כאן.

Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

eye

תפריט נגישות