מכתב מרגש שמתאר מציאות סבוכה ביותר בארץ , ובו בזמן גם זיק תקווה ורצון עיקש להישאר בארץ ולהילחם עליה
סיפור רקע
טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2.
טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם לאחריה נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה.
במכתב עצוב זה, אשר תורגם מאנגלית על ידי המשפחה, טובה מתארת במילים נוגות את הקשיים שהיא חווה בארץ – נפשית, כלכלית וחברתית. היא מספרת שהקיבוץ איננו המקום הנכון עבורה ועל תחושה של ריקנות אישית. זהו מכתב מרגש שמתאר מציאות סבוכה ביותר בארץ ויחד עם זאת זיקים של תקווה ורצון עיקש להישאר בארץ ולהילחם עליה.
טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם לאחריה נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה.
במכתב עצוב זה, אשר תורגם מאנגלית על ידי המשפחה, טובה מתארת במילים נוגות את הקשיים שהיא חווה בארץ – נפשית, כלכלית וחברתית. היא מספרת שהקיבוץ איננו המקום הנכון עבורה ועל תחושה של ריקנות אישית. זהו מכתב מרגש שמתאר מציאות סבוכה ביותר בארץ ויחד עם זאת זיקים של תקווה ורצון עיקש להישאר בארץ ולהילחם עליה.
ארועי התקופה
כתב היד
22 בפברואר 1948
אחותי הקטנה, היקרה והשמנמנה, אורה,
זהו עולם נפלא אם אינך נחלש, אלא שכולנו בני אדם, חלשים וחסרי אונים. נדמה שעברו מאות
שנים, מאז העידן טרם עזבתי לארץ, כשהשתוללנו עד אור הבוקר, במטבח בבית שלנו. ציפיתי אז
לכל כך הרבה מהחיים, וכל כך מעט ידעתי. קשה לכתוב על המציאות הסובבת אותנו, תחושת
הפחד והאי ביטחון המשתלטות לעתים כה קרובות. חוסר האונים וחוסר התקווה. לאמתו של
דבר, באופן אובייקטיבי "היישוב" אמיץ מאוד וחזק מאוד. "היישוב" נועז מאוד בדברים שהוא
עושה, שהוא חייב לעשות, והוא ממושמע מאוד. כנראה מכיוון שהייתה לנו תחושה כללית של
חופש, חופש אישי, שתמיד היה לנו באמריקה, בתנועה, הפזיזות והאי קונבנציונאליות בחיינו,
שנתנו לנו תחושת עוצמה – תחושות אלו חסרות לנו היום. יש הרבה כיעור וקדרות בחיינו כעת.
אם לא יישלח בקרוב כוח בינלאומי, או אם לא יצויד "היישוב" בארטילריה כבדה בכמות גדולה,
הרי שסופנו קרוב. יש לנו כוח אדם, אך במצבנו היום אנו עלולים להיות מושמדים על ידי צבא
חזק מהמזרח התיכון. המזל שלנו הוא שעד כה הערבים אינם מאומנים מספיק לדעת כיצד
להשתמש בנשק שבידיהם לתועלתם. אנשים אינם שמחים ביותר בימים אלו, מכיוון שכל הזמן
מרחפת עננה שחורה מעלינו. כתוצאה ממצבים מסוימים והתפקחות מאשליות, אחותך הנאמנה
והבחור היקר שלה החליטו לעזוב את הקיבוץ. לא קל לעשות זאת, אך קיימים דברים רבים כל כך
שהיו בלתי צפויים. מי יודע אם אנו בוחרים במהלך נכון? הקיבוץ מאוד לא סיפק אותי. לא יכולתי
למצוא לי מקום. יש לי כמה חברים טובים כאן, אך לאחר שהתאחדנו עם הקיבוץ האחר, כמה
מהאנשים שלנו נעשו "גדוילים", וכל כך הרבה אחרים רק נגררים אחריהם, ולא תמיד מסכימים
עם המדיניות וההחלטות. קיימות סתירות רבות בין תאוריות לחיי המעשה. לדוגמא – בבית,
בתנועה, הייתה תמיד התחשבות בצורכי היחיד, הושם דגש על ערכים אנושיים וחברתיים, אך
כעת לאלו יש מקום כה פעוט במציאות שמולה אנו ניצבים. יש כורח אחד גדול – הכלכלה. וכאשר
קיבוץ חסר פרוטה (וכמעט כל הקיבוצים כמעט כל הזמן במצב כזה בארץ, מפני שקיבוץ הוא
השקעה עצומה לעתיד, שמתחילה לשאת רווחים דור אחד הלאה או אף מאוחר יותר) יש מותרות
שאי אפשר להרשותם. הכוונה אינה בהכרח לדברים פיזיים, כי תמיד יש לנו אוכל, כי אם פנאי
לאנשים, לשהות עם משפחותיהם, לפתח את עצמם ואת העבודה המוצאת חן בעיניהם וכדומה.
יהודה עכשיו בתל אביב, עובד בחברת תעופה הסתדרותית חדשה, "אווירון" שמה. אנחנו זקוקים
לאווירונים להגנה על הארץ הזאת, וקיימת רק התחלה של תעשייה כזו. במשך חמש שנים עבד
יהודה כטכנאי אווירונים בארצות הברית, כאזרח וכחייל, והוא רוצה להצטרף לתעשייה זו כאן
בראשיתה. לזה אין מקום בקיבוץ, לפחות לא היום. הוא היה אמור לקבל הכשרה בבניין ואחר כך
להגיע לטירה, אך הוא התקשה למצוא מקום שבו באמת ילמד משהו. לא אהבתי את הרעיון
להיפרד ממנו למשך חצי שנה לפחות, שכן פירושו של דבר שלא יהיה לי שום דבר בינתיים, לא
עבודה משמעותית, לא תפקיד ולא חברה. כך שהחלטנו לעזוב, לעבור לגור בתל אביב, ובזמן
הנוכחי אין זה עניין פשוט. בזמן הזה, אין ספק שמצבו של הקיבוצניק הוא הטוב ביותר. בעיר יש
מעט סחורה. ביצים ובשר אינם בנמצא. המחירים מרקיעי שחקים. העיר צפופה יותר מדי, אין
מקומות מגורים, עם פליטים משכונות הספר, זאת אומרת מהשכונות בגבול תל אביב–יפו, שם יש
תקריות ירי. אנשים מתגוררים בכל בתי הכנסת, בכניסות לבניינים. וסדינים משמשים מחיצות
בין משפחה למשפחה.
האבטלה והמחסור במקומות עבודה יוצרים מצב איום ונורא. כמובן, ירושלים וחיפה, מצבן גרוע
עוד יותר, משום ששם יש ירי מתמיד ברחובות. שישה עריקים מהצבא הבריטי הרגו היום 58
יהודים ופצעו עוד כמה עשרות בפיצוץ מכונית תופת בירושלים. למרות זאת, יש בי תקווה שנמצא
שמחה שבאה מתוכנו, ולא מבחוץ. כרגע אני עדיין בקיבוץ. יהודה עובד בעיר, "בניסיון". פירוש
הדבר הוא שהוא מקבל הוצאות ולא משכורת. בינתיים הוא מחפש חדר. יש לו סיכוי לחצי חדר
היכן שהוא אצל אישה שאנחנו מכירים (חברה של חברה), אם זה עדיין בתוקף. החדר אמור להיות
נאה (לא ראיתי אותו), אלא שהאישה צריכה לעבור דרכו כדי להגיע למטבח שלה, כך שיש בו וילון
בקצה המסדרון. אני אחפש עבודה, אם כי אין לי מושג מה אוכל למצוא. אני לא מרשימה.
בימים אלו ניתן צו לרישום גברים עד גיל 35 לצבא יהודי. יהודה יצטרך להירשם אבל אני מקווה
שאם יגויס הוא יישאר באותו מקום עבודה לא רחוק מהעיר. איכשהו, אחרי שעברנו את
המלחמה, אנחנו לא מוכנים פסיכולוגית לעוד אחת. למרות זאת, הוטלנו לעיצומה של אחת והיא
נעשית גרועה יותר. ובכל זאת, אנחנו לא במצב כה גרוע. יהודה עובד, ואף על פי שאני לא כל כך
מוצלחת, אני יכולה לנסות. אני בריאה. החברים שלי, רותי ומורדי (רותי מוריס, ילדה בלונדינית
קטנה. זוכרים אותה?), עזבו את הקיבוץ והם במצב עגום. לאף אחד מהם אין עבודה, הם אינם
דוברים את השפה ואין להם מקום לגור בו. הם שוהים במלון, עדיין לא שילמו את החוב במלון
וכבר הם כמעט חסרי פרוטה. בחורה שעובדת בבית קפה נותנת להם ארוחות. אל תפיצו את זה,
אך זה נכון לגבי הרבה אנשים. יהודה אמר שהיה מדכא להיות איתם. ייתכן שרותי בהריון ולא
מרגישה כל כך טוב. אני מספרת לך זאת משום שאין אלו אנשים מאירופה, שלא הייתה להם
הזדמנות ללמוד וכו', אלא אנשים שחיו טוב מאוד בארצות הברית, ועדיין יכולים לחיות בה, אך
מחזיקים מעמד בעקשנות ומקווים שמזלם יתהפך מכיוון שאינם רוצים לחזור.
אורה, את כנראה עומדת לעזוב להכשרה, ואני לא רוצה לדכא את רוחך. אני חושבת שאת יכולה
ללמוד הרבה בהכשרה. כמו כן, זו חוויה נפלאה ואני לעולם לא אתחרט על ימי ההכשרה שלי. עד
כה היו אלה הימים הטובים ביותר בחיי. לעבוד עבודת כפיים, להרגיש קרוב לאדמה, לטבע,
לציפורים, לבעלי החיים ולדברים ממשיים. מאוד ממריץ ומלהיב. בארץ, לא עשיתי פה עשירית
מהעבודה הפיזית והחקלאית שעשיתי בהכשרה. לו עשיתי, הייתי מרגישה אחרת, יותר מושרשת.
אבל בחורות, במיוחד בשנים הראשונות בקיבוץ, מוגבלות לעבודות שירות. אורה, אני חושבת
שאת ויצחק לא צריכים למהר להגיע לארץ. אני חושבת שלאחר תקופת הכשרה של שנה או שנה
וחצי (אני מקווה שהמצב בארץ יהיה אז מסודר יותר) מוטב שתחזרו לעיר ותשלימו דברים
שנשארו בלתי גמורים. אולי תסיימו לימודים. כדאי לצבור ניסיון רב יותר בהוראה, או אם יהיה
לכם ענף חקלאי תלמדו עוד בנושא. אני לא יודעת אם הקיבוץ שלך יספק אותך יותר מאשר סיפק
אותי הקיבוץ שלי. אני מאמינה שמבחינה רוחנית הוא יספק אותך. לא מצאתי כאן דבר בתחום
הרוחני. מבחינה מעשית, הקיבוצים של הקיבוץ הדתי הם בפיגור. הם פרימיטיביים יותר
ומתקדמים פחות. בואו כבעלי מקצוע, כדי שתוכלו לעזוב אם תרצו בכך ולחיות במקום אחר,
במושב, מושבה או עיר, כבעלי מקצוע שאפשר לנצלם בכל מקום. אינכם רוצים להתלהב, למהר
לארץ, להתגייס לצבא ואחר כך, כשיגיע הזמן להתבסס, תישארו בלי כלום. אינכם רוצים להיות
כמו רבים כל כך שממהרים לחזור לארצות הברית, לאמא או למקום בטוח אחר. בואו במצב שבו
תוכלו להיות עצמאיים. זו ארץ קשה, ואם אנו רואים את עתידנו בה, עלינו להיות מוכנים למאמץ,
עבודה קשה ועוני. מסרי את אהבתי למאמא ולאחים. ליצחק, שני וג'יני. תודה על הסוכריות!
טובה
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
גלריה
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת