מכתב שובר לב שפותח צוהר לנפשה של טובה, אשר שכלה את בתה ושעומדת חסרת אונים מול המציאות העגומה

21 בינואר 1949
יום שישי. אנחנו עדיין מתאבלים על ילדתנו הקטנה. עדיין כל כך קשה להאמין. זה קרה כל כך
מהר ועם זאת זה קרה במשך כל הזמן. עכשיו שאנחנו משחזרים זאת שוב ושוב, את הדברים
שקרו, אנחנו מוצאים כל כך הרבה דברים שיכלו להציל אותה. כל כך הרבה אפשרויות שיכלו
לשנות את מהלך האירועים. זה לא היה חייב לקרות כפי שקרה. זה היה בעיקר מחמת רשלנות
שהתינוקת שלנו מתה. רשלנות של אחיות ורופאים, ורשלנות שלנו. לא ידענו מספיק,
ולא דחפנו מספיק, ולא הרעשנו עולמות. אני הייתי צריכה לראות שהיא לא מחלימה ולדרוש בתוקף
שהם יעשו יותר בשבילה כשהלכתי לקופת החולים. הייתי צריכה להתלונן יותר ולהקים מהומה.
במקום זאת נתתי להם להפחיד אותי, אפשרתי להם לגרום לי לחוש כאילו לא התייחסתי נכון לתינוקת שלי
מפני שלא היו לה מספיק בגדים, שלא היו לי תריסר החלפות בשבילה והיה לי פחות מדי זמן לגהץ את הבגדים שלה
כפי שהם הורו לי. במשך זמן ממושך לא הייתה לנו עגלה, ואני ודבורה היינו באות כל יום לטיפת חלב כשהיא עטופה
בשמיכה גדולה (בצבע כחול אפור) ואני הרגשתי רע שלא יכולתי לתת לה כל מה שהיא הייתה צריכה לקבל.
נתתי להם לגרום לי תחושת אשמה, כאשר למעשה הם, הרופאים, הם שהיו צריכים לטפל בבריאות שלה.
יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לחוש אשמה בגללם. היא הייתה תינוקת קטנה, כל כך טובה,
ולא בכתה אף שהגוף שלה הקטן בוודאי כאב לה בכל מקום, ואני הייתי אמא שלה ולא התלוננתי למענה.
אילו ידעתי אפילו מעט ממה שאני יודעת עתה הדברים יכלו להיות אחרת. היא הייתה תינוקת מושלמת,
עם לב בריא וריאות חזקות, תיאבון בריא ועור מבהיק. היא הייתה יצור מושלם כשנולדה,
ולא הייתה שום סיבה שהיא לא תתפתח להיות גדולה, חזקה ויפה. היא הגיעה מבית החולים עם קול צרוד,
ואחרי ימים ספורים היו לה שני פצעים מוגלתיים מתחת לכל זרוע. מיהרנו איתה אל הרופא. הרופא נתן לנו משחה.
הנקתי אותה, אך היה ברור לנו שהיא לא מקבלת מספיק מזון. הפצעים פרצו במקומות נוספים.
הרופא הפרטי הזה ידע שיהודה חייל והמשיך לשלוח אותנו למרפאת קופת חולים כדי לחסוך לנו כסף.
התחלתי לתת לה תוספת לחלב אם, והיא קיבלה עוד דלקות, והיה לה פצע אחד בקדמת האוזן.
השקדים שלה התנפחו ושוב נכנסנו לפניקה ורצנו לרופאה הפרטית. הרופאה אמרה שיש לה פורונקולוזיס ושעליה לקבל פנצילין.
אבל היה שבת, והיא לא יכלה לעזור לנו ושלחה אותנו לקופת החולים בהנחה שהם ייתנו לנו פנצילין ביום ראשון.
ביום ראשון הם החליטו שהיא לא צריכה את זה. נתנו לה סולפה לזמן מה. היו לה פצעים על החזה.
מזוהמים ועמוקים. היא ירדה במשקל והפצעים נותרו כשהיו. היא לא אכלה טוב והקיאה.
הרופא נתן תוספת חלב אם וגם משחה שחורה, לא סולפה ולא תרופה פנימית אחרת.
אני התאמצתי וניסיתי לגרום לה לאכול, וראיתי שהיא לא עולה במשקל. הלכתי לקופת החולים כל יומיים,
וכל מה שהם עשו היה להחליף לה תחבושות עד שהרגשתי שאט נפש. קרה שאחרי שחיכיתי לתור שלי במשך נצח יצאתי.
לבסוף התעקשתי לראות את רופא הילדים הראשי. (הוא הבעל של הרופאה שראינו קודם לכן,
והוא לכאורה היה הרופא המטפל אך בפועל ראה אותה רק פעם אחת). הוא שוב צעק עלי שאני טפלת בה באופן גרוע.
אמר לי להפסיק להניק אותה (כבר לא הנקתי אותה במשך שבועיים) ורשם משחות חדשות, החליף את פורמולת המזון ורץ החוצה.
הוא דיבר אל האחות ולא אלי, ולא נתן לי הזדמנות לומר מילה או לשאול שאלה. בשלב זה התינוקת כבר הייתה חולה.
על פי מה שהם ראו מאוחר יותר כבר הייתה לה דלקת ראות, אך הוא לא בדק אותה.
הוא רק התבונן חיצונית ולא עשה בדיקה פנימית וצעד בגאווה החוצה במהירות. ביום ראשון היא כבר הייתה צהובה.
חזרתי לקופת חולים והם נדהמו. בבוקר יום ראשון, מוקדם יותר, השכנה שלי שראתה כמה התינוקת חולה
(היא הקיאה כל הזמן וסירבה לאכול) הלכה לקרוא לרופאה המומחית. היא אמרה שבקופת חולים מטפלים בי וסירבה לבוא.
בשעה 16:30 רצנו איתה לקופת חולים וראינו את הרופאים. את הרופא המטפל ואת המומחה הגדול, זה שראה אותה ביום שישי.
הוא שוב שאל אותי ממתי היא לא אוכלת ומקיאה. עניתי שמהיום הקודם. הוא צעק עלי שלא הבאתי אותה בבוקר.
(אשתו סירבה לבוא באותו הבוקר). אמרתי שחשבתי שהיא הגיבה כך לשינוי בפורמולה והוא ענה שאני לא צריכה בכלל לחשוב.
(היא הקיאה גם בעבר והרופא הקודם לא התייחס לכך ברצינות כך שלא דאגתי בתחילה). הם נתנו לי מכתב לבית חולים הדסה בתל
אביב ואמרו לי למהר. השכנה שלי הייתה איתי. רצנו לאמבולנס של מגן דוד אדום ועשינו סידורים.
הם עברו על יד הבית שלי, שם לקחתי סכום כסף לתשלום. השכנה שלי לקחה את העגלה הביתה.
החזקתי אותה על הברכיים שלי ונסענו באמבולנס לתל אביב. לעולם לא אשכח את זה. היה חושך ודהרנו.
התינוקת ישנה. התפללתי שנגיע בזמן. הזרות של בית החולים. מרפאת לילה. הרופא שירד לבדוק אותה.
הילדה שלי, קטנה, רזה, מסכנה. כמה נורא היא נראתה. היא פרצה בבכי כשהפשטתי אותה וצעקה.
החזה שלה היה דלוק בדלקת ראות, הגוף שלה מכוסה פצעים. הרופא, חמור סבר, הביט בה במורת רוח,
כאילו לא שווה להילחם למען דבר קטנטן כזה, שעבורנו היה היקר והנפלא בעולם. שאלתי אותו אם יש לה תקווה.
הוא סירב להרגיע אותי. אמר שהמצב נראה רע מאוד ושאל מדוע לא הבאתי אותה קודם. אמרתי שהיא רק חלתה יום קודם,
והוא אמר שבוודאות אין זה כך. הרמתי אותה ועליתי למעלה. עניתי על הרבה שאלות ולבסוף מסרתי את התינוקת שלי.
חיכיתי עד שיחזירו לי את הבגדים המושחתים שלה, המכוסים בכתמים המכוערים של משחות ויריקות,
והלכתי הביתה לרחובות ללא תקווה שאראה אותה שוב. ביום שני נסעתי להדסה. הרופא אמר שיש שינוי קטן.
היא אוכלת אבל היא מאוד חלשה. שאלתי אם יעזור אם אשיג לה חלב אם. אמר לי שכן. יהודה ואני מיהרנו לרחובות.
בדרך חזרה שאלנו בקיבוץ ובקופת החולים על חלב אם. לבסוף מצאנו אחות בקופת החולים שהכירה יולדת שיש לה הרבה חלב ושלחה אותנו אליה. חזרנו לבית החולים לדיווח של שעה 18:00 – אין חדש. היינו מלאי תקווה. דיברנו בינינו מה נעשה כשהיא תחלים.
היא תלך לבית החלמה ותקבל את הטיפול הטוב ביותר. הלכנו אל האישה שהסכימה לתת חלב. השארתי לה בקבוק וחזרתי למחרת בבוקר.
היה לה חלב בשבילי. נסעתי לתל אביב ולקחתי אותו לבית החולים. הרופא אמר שאין שינוי ושהם רוצים לתת לה מנת דם למחרת.
האחות האחראית למעלה אמרה שמצבה ירוד מאוד. היא שלחה אותי לרופא להציע עירוי דם אך הרופא כנראה לא חש שהדבר דחוף.
היא אמרה לי לחזור למחרת. זה היה בשעה 11:00 . חזרתי הביתה לרחובות, תוהה האם באמת יש תקווה רבה. הגעתי הביתה בשעה 13:00.
קראו לי לטלפון בקרבת מקום ונאמר לי להגיע להדסה דחוף, התינוקת נפטרה. ניסיתי להשיג את יהודה. הוא היה בדרך הביתה,
וכשהגיע נסענו לתל אביב אך הגענו מאוחר מדי כי כל המשרדים היו סגורים. ניסינו להשיג את גברת קנטור.
לא הצלחנו. אכלנו ארוחת ערב. הסתובבנו והעברנו את הזמן. הלכנו עד הים ושוב ניסינו להשיג את גברת קנטור ללא הצלחה, ולבסוף הלכנו הביתה. הגשם ירד וירד. ביום רביעי קברנו את ילדתנו הקטנה. הלכנו לחדר המתים וראינו אותה. הסתכלנו במקרר. היא הייתה מעוותת.
קברו אותה בבית הקברות של הילדים. הם נשאו כמה תינוקות בקופסא. איש אחד נשא את הקופסא על שכמו.
שני תינוקות שנולדו מתים ואחד שחי אך לא היה מי שבא להיפרד ממנו. דבורהל'ה שלנו הייתה כל כך קטנה.
יהודה ואני, סלין, רותי, פיליס ואבא סולטר, עמדנו וראינו אותם קוברים אותה. הרגליים שלה הקטנות מכווצות מתחת לתכריכים.
יהודה כיסה את הקבר. השמש זרחה. אף אחד לא נשא תפילה. תינוקות קטנטנים אינם בני אדם. חזרנו הביתה ואמרנו קדיש.
כל הבגדים שלה נערמו על המיטה, העגלה, החיתולים המלוכלכים שעדיין לא כובסו, הבקבוקים והתרופות…
כל הבית אמר שילדה קטנה גרה כאן פעם. המסננת הייתה עדיין מלוכלכת מהארוחה האחרונה. נהגנו לקרוא לה בובה,
כי היא הייתה בובה קטנה. היא הייתה הבובהל'ה שלנו והייתה לה אישיות ואופי כל כך ערניים ומלאי חיים.
קשה היה לחשוב שהיא רק בת חמישה שבועות. המבט שלה היה מרוכז מאוד ויציב מאוד. העיניים שלה, השחורות והגדולות,
עקבו אחרי כל פעולה שנעשתה סביבה, בולעות את העולם. תווי הפנים שלה היו כה ברורים ויפהפיים.
היו לה המון המון תלתלים מתחת לצוואר. כיוונתי אותם הצידה ועיגלתי אותם מאחורי האוזן. היא פיהקה כמו חתולה קטנה,
סוגרת את פיה אחרי פיהוק גדול ופוקחת עיניים לראות מה חושבים עליה. היא אהבה לאכול וחיפשה אוכל כשפיה מוצץ אוויר,
והייתה בוכה כאשר לא מצאה דבר.
היא שנאה אמבטיות, כי היה לה כל כך קר כי לא היה לנו דרך לחמם את המקום. היא רעדה מקור, ולקח הרבה זמן לקלח אותה,
לשמן אותה ולמרוח את המשחות והתרופות. מי יודע אם היא לא חלתה בדלקת ראות בזמן הזה?
כאשר סוף־סוף הייתה לבושה ועטופה בשמיכה, הייתה מכורבלת ושמחה ושכבה ללא תנועה, נרדמת ושוכחת שעליה לאכול.
כמו חתלתולה קטנה, היא אהבה את השמש. הייתי מזיזה אותה מפינה לפינה בעקבות כתם השמש, דבר שעשה אותה שקטה ושמחה.
בלילה היא אכלה כמה פעמים. היא הייתה צריכה לאכול אוכל טרי כל הזמן. כשהיא התעוררה ובכתה ובכתה ואני הלכתי להכין לה אוכל,
יהודה היה לוקח אותה לתוך המיטה, מכסה אותה בשמיכת הפוך, שוכב על ידה ומספר לה סיפור או שר לה, והיא הייתה שוכבת בשקט ומקשיבה.
היא אהבה לשכב במיטה הגדולה. כאשר יהודה היה משחק איתה, אף אל אף או ראש אל ראש, היא הרגישה שמתייחסים אליה,
הייתה מתכרבלת ומקשיבה או נרדמת. היא הייתה תינוקת נהדרת שמילאה את הבית בקסם. הייתי שרה לה והיא הייתה פונה להקשיב.
היא הייתה תינוקת כל כך טובה!

קיבלנו את המברק שלך. היינו רוצים לחזור הביתה אך אני לא יודעת מה נעשה. יהודה עדיין בתפקיד חשוב. אני לא יודעת מה נעשה כאשר נחזור לארצות הברית. אין לי תוכניות ואני מרגישה די שבורה. איזו שנה אומללה וארוכה הייתה זו בתל אביב. יהודה נעדר כל כך הרבה, מחסור במזון, הרגשתי חולה רוב הזמן, הרגשתי כל כך בודדה בחצי החדר שבו גרנו. הכול כל כך חסר ערך עכשיו, כל כך מבוזבז. הכול היה למען התינוקת, ועכשיו איבדנו אותה כל כך מהר. לעבור שנה נוספת כזו נראה לי סיוט. יותר מדי קשה לגדל ילדים בארץ הזו, אלא אם כן אתה בקיבוץ או מיליונר או שיש לך משפחה גדולה ותומכת. עוברים זמנים קשים ואחר כך בקלות מאבדים ילד.
הרבה דברים יכולתי לעשות ולא ידעתי. היו לה הרבה דברים לא בריאים שיש גם לילדים אחרים, ורק רופא או מישהו בעל ניסיון יודע להבחין אם הקאה היא נורמלית או לא, אם דלקת היא נורמלית או לא, האם המצב רציני או מסוכן. האם השיעול הוא צינון או דלקת ראות. המצער ביותר הוא שהיינו כל הזמן בטיפול רפואי ואף אחד לא עזר לה. באופן מסוים, הייתה לי צפייה לחזור הביתה, אך לחזור בלי התינוקת שלנו זו כזו ריקנות. לא להביא הביתה נכדה קטנה זו טרגדיה, ואני לא יודעת מה לתכנן ומה לעשות. הייתי בבית שנה שלמה, לא עבדתי, ואני מרגישה כל כך רחוקה מעבודה בחוץ. אין לי חשק לעשות דבר ולא לבוא בחברת אנשים זרים. עם זאת, אני לא יכולה להישאר בבית, משועממת, כך שאני לא יודעת מה לעשות. עברנו תקופה שבה לא אכלנו ולא ישנו. אחרי שיהודה חזר לעבודה, לא היה לי זמן לשבת במשך כל היום ולו לחמש דקות. אם יהודה הכין ארוחת ערב, אכלנו, ואם לא, היינו הולכים לישון בין זמני האכילה של התינוקת.
עכשיו עלי להתרגל לאכול ולישון. להוריד בגדים בלילה, להקדיש תשומת לב לבגדים נקיים, להיראות כמו בן אדם. זה רחוק ממני וזר.
במהלך ההיריון היו לי מעט מאוד בגדים. לא היה לי לאן ללכת, ולא היה אכפת לי כי הייתי בהריון לכן הכול נסלח לי. כל הדברים שלנו, כל מה
שצברנו, מה נעשה איתם? לאן ללכת? כיצד לחיות? הכול בסימן שאלה. להישאר או ללכת הביתה?
היכן להישאר, כאן? כיצד לחיות או מתי לעזוב ומה לתכנן ומה לעשות שם. חשבנו שזה רעיון טוב לחזור הביתה בחודש מאי, אך מה נעשה עד אז אני לא יודעת. האם יהודה יכול לתכנן להתחיל ללמוד ולקבל משרה חלקית? האם אני יכולה לחשוב על משרה באם אנו מתכננים להביא ילד לעולם בעוד זמן מה? הכול מוטל בספק. אין לנו הרבה כסף ואנחנו כל כך מוגבלים. באיזו אונייה מגיע המקרר? מה נעשה בו? מה נעשה עם כל הבגדים ששלחת לתינוקת שלנו? עם האמבטיה? עד כה לא קיבלנו דבר מהם. היה לה רק את החבילה הנהדרת שהיא קיבלה מדוד יונתן שלה. וזה היה נהדר. חולצות חמות וסוודר יפה, כובע שהיא חבשה וכותנות לילה. כמה כסף בוודאי הוצאת! אולי נאסוף את הדברים ונשמור אותם, אך אינני יודעת מתי והיכן יהיה לנו ילד נוסף, ומה לתכנן בינתיים. השבוע אנחנו בבית, מתאבלים, מעבר לזה אני פוחדת לחשוב. בבקשה כתבי לנו מה את חושבת. (אגב, התנצלי בשמי בפני דוד ולייני. כאשר החבילה שלהם הגיעה הייתי כל כך מאושרת עם הבגדים הנהדרים והתכוונתי לכתוב ולהודות להם, אך התחלתי לרוץ לרופאים ולא היה לי זמן לנשום. ללייני יש טעם מצוין). הייתי כל כך מאושרת שזו הייתה ילדה קטנה.
באהבה, טובה.