משואות־יצחק, יום ד'
כ"ו ניסן, 48.V.5

רב שלום לכם יקירי!
נו, כמובן שגם התקפה זו, שהיתה הקשה ביותר בהתקפות־הגוש – נהדפה! אמש הלכנו לישון כשבאויר מהדהדים הדי־יריות והתפוצצויות אחרונים, וכשקמנו הבֹקר – והִנה שקט בלתי רגיל מרחף על פני כל: אין יריות, אין התפוצצויות, – שקט. האמנם, כבר נסתיים הקרב?
והנה קול אוירון נשמע: אכֵן –המטוס שלנו הִגיע! הוא לא ירד, אלא חג כמה פעמים מעל לגוש והוריד במצנחים חבילוֹת רבות (בדיוק מה הוריד עוד טרם ידוע לי). וגם על האוירון לא נורו יריות –כנראה שבאמת הסתלקו המתקיפים. אך אנו עומדים דרוכים ומוכנים לכל מה שעלול להתפתח הלאה.
וכעת אוכל לסַכֵּם לפניכם ולספר לכם על כל מהלך ההתקפה ועל חלקי אני בה. ובכן, נתחיל:
בעת הקרב הגדול בירושלים לכִבוש רובע־המרצחים קטמון הוּטל עלינו לחסום בכל מחיר את כביש ירושלים־חברון, כדי למנוע הבאת־תגבֹרת למקום הקרב. בימים הראשונים רק התקפנו שיירות־ערביות, אבל שלשום גם פוצצנוּ גשר־דרכים קטן, ובמקום אחר הקימונו מחסום־אבנים גדול ומלא מוקשים על הכביש. ע"י כך נותק הכביש לחלוטין. היה ברור לנו שהערבים ינסו לפרוץ את הדרך, וכשלב ראשון לכך יתקיפו את הגוש.
ההתקפה התחילה שלשום עם ערב. שיירה ערבית גדולה נעצרה לפני המחסום (שהוא מול משלט שלנו), ושני משוריינים של הלגיון פתחו באש תותחים על המשלט
המשלט הזה הוא מנזר רוּסי הנמצא מול הסִבוב לַגוּש והוא חולש מצד אחד על חלק גדול של הכביש ומִצד שני על כפר־עציון וה"מסלוּל." בימי שלום גרו במנזר שני נזירים רוּסיים, אבל אחרי ההתקפה הראשונה על הגוש נכבש המנזר על־ידינו, והוא מהוֶה עכשו את העמדה החשובה ביותר של הגוש.
ובכן – לאחר שפתחו התותחים באֵש על המנזר – השיבו החברֶא באש נמרצת, הפכו כמה מכוניות לתעלה והוציאו מכלל שמוש מכונות רבות. עם חשכה הסתלקו המשוריינים, והשתרר שקט שלפני הסערה.
למחרת עם שחר (אתמול) התחדשה ההתקפה ביתר עוז. הופיעו למערכה גם כמה טנקים (כמעט בטוח שהם של הצבא הבריטי) עם תותחים כבדים, ומשוריינים רבים של הלגיון. עם זריחת השמש נפתחה אש כבֵדה על המנזר ועל עמדה נוספת החולשת על הכביש. השיבונו באש חזקה, אבל לא יכולנו לעמֹד מול התותחים הכבֵדים. פגז אחרי פגז נפל על המנזר, וקולות הנפץ זעזעו את האויר.
עד כֹּה הִוינו אנו, אנשי הפלמח, את הרזרבה להתקפות הנגד. בשעה 9 בבֹקר בערך הגִיעה קריאה כי יש צֹרך להוציא כמה פצועים והרוג מן המנזר ולהביאם לבית־החולים של כפר עציון. יצאנו במשוריין, – הנהג, בחור כמלַוֶה ואני עם עוד עוזר בחורה עוזרת. כשהגענו לסִבוב־הדרך למנזר נפתחה עלינו פתאֹם אש כבֵדה ממכונות יריה. עשרות כדוּרים פגעו במשוריין אך לא חדרו פנימה. לבסוף חדר כדור־בוקע שִריון למנוֹע של המשוריין ופוצץ את מיכל־הבנזין. היינו בטוחים שהמשוריין מתחיל להִשרף וקפצנו מיד מתוךכוֹ המשו לשדה הפתוח. מיד לאחר שקפצנו התחיל התותח לירוֹת. פגז אחד פגע בַמשוריין וכשמונה אחרים נפלו בשדה, בינינו. נמצאנו בשדֶה גלוי לאש־הערבים, והתחלנו לזחול לעֵבר ואדי הנמצא כחצי ק"מ לכִוון כפר־עציון.
כשעתיים ארכה הזחילה מתחת לגשם־הכדורים, ולבסוף ירדנו לואדי והגענו בשלום למשואות־יצחק. הייתי כולי שרוּט ומלא קוצים, וגם נקע קטן חטפתי ברגל. שם נודע לִי שהחִי"ש נטש את המנזר לאחר שרוב אנשיו נפצעו, ואנו – הפלמח – יצאנו לשם, הוצאנו את כל הפצועים בשלום, והתבצרנו בגבעה שמול המנזר וכפר עציון, ושם אנוּ מתכוננים להתקפת־נגד כדי לכבוש בחזרה את המנזר, שהוּא המשלא החשוּב ביותר בלהגנת־הגוש. אני הוכרחתי להִשאר במשואות כחובש אחראי של הנקוּדה, היות והחובשת שלהם עברה לעבֹד בבית־החולים בכפר עציון כאחות־נִתוחים.
עִקר המערכה היתה בכפר־עציון ובסביבות־המנזר. משואות, רבדים ועין־צורים היו "בעֹרֶף" ורק ערבים בודדים מהכפרים שבסביבה שכבו על הצוּקים הרחוקים וצלפו לעבר הנקודות. אך שום כדוּר לא פגע. באותו זמן המשיכו התותחים הכבֵדים ומכונות היריה להרעיש את כפר עציון והעמדות הקדמיות. שני פגזים נכנסו לחדר־האֹכל של כפר־עציון ולבנין התרבות שלהם, אך לא פגעו באיש. בעמדות הקדמיות נאחזו החֶבְרֶא ממש בצפרנים בעמדותיהם, והדפו אחור את כל ההסתערויות של "הלגיונֶרים" באבדות כבֵדות לערבים. פגזים נפלו לעמדותינו, ארבעה נהרגו ואחדים נפצעו, אך העמדות לא נעזבוּ.
אחרי הצהרים היה הפלמח מוכן להתקפה נגדית כדי לכבוש חזרה את המנזר. זמ חִכו רק לפקודת ההסתערוּת מהמַטֶה הפלוגתי. ופתאֹם נפל פגז לתוך עמדת־הפלמח והתפוצץ: נהרגוּ: משה גולדפרב, המ"כ (היה המפַקד של אברהם בַשיירוֹת) שהתרסק לגמרי, ועוד ארבעה. אוּרי כֹהן, המ"מ (בנו של דוִד כֹהן מהנוער־העובד, היה גם־כן מפקד של אברהם) נפצע קשה ע"י רסיס בחזה, אך בינתיים יצא מכלל סכנה, ועוד 4 נפצעו קל. תארוּ לעצמכם את המצב באותם הרגעים. אך החברֶא שלנו שהוּכו מַכה כזוֹ, לא אמרוּ נואש. עכ כעבור כמה רגעים התאוששו ויצאוּ להתקפת הנגד על אף הכֹל, – והצליחו: המִנזר טוהר ונכבש בחזרה. לערבים נגרמו שוּב אבדות רבוֹת והם נסוגו בבהלה ועלו על שדות־המוקשים שלנו. על הכביש נראו אמבולנסים רַבים שהגיעו לאסֹף את ההרוגים והפצועים שלהם; אך החברֶא שהיו מרי־נפש ומרוגזים ירו באמבולנסים והניסו אותם.
בינתיים ירד החֹשך, עוד כמה יריות בודדות נשמעו ושקט השתרר בסביבה. ערפל כבֵד שירד על הארץ כִסה את הכל ואי אפשר היה לראות כלוּם. לפנות עֶרֶב הגיע הנה אחד החברֶא שלנו שסִפר מי ומי היו הנופלים, ועצב ודִכאון ירדו עלינוּ אך בכל־זאת היה המצב־רוּח מרומם בגלל כִבוש המנזר בחזרה. חברי המשק מביטים עלינו, הפלמחניקים, בהערצה, והם אומרים כי ע"י כִבוש המנזר הצלנו את הגוּש. אחרת היה כפר עציון מנוּתק משאר נקודות הגוּש, ואספקה אינה יכולה להגיע דרך המסלוּל, ואין ברֵרה, אלא לפַנות את הגוש.
לי כמעט שלא היתה עבודה. למשואות הגיעו רק שני פצועים: אחד מרסיסי־פגז ברגל, ושני מכדור שנכנס מתחת לכתף ויצא בשכם, אבל לא פגע בשום עצם. בעצם את רֹב הפצועים העבירו בלילה לכפר־עציון לבית־החולים. בעצם, שמחתי על כך, מכיון שהייתי רצוּץ מהזחילה הארוכה ורציתי לנוח. ומלבד זאת הייתי מדֻכא בגלל הקרבנות שלנו.
בלילה ישנתי קצת, והבֹקר התעוררתי, והנה – יום שקֵט. דבר ראשון – הלכתי לשמוע את החדשות (אני מתאֵר לעצמי איזו דאגה היתה בביִת לשֵמע הידיעות על ההתקפה על הגוּש, אבל כנראה נרגעתֶם לאחר ששמעתם הבֹקר שההתקפה נהדפה. האִם סִפרתם לסבתא כי הגוש הותקף, או ששמרתם בסוֹד על כך, והיא חקרה וחקרה מה ההתרגשות הזאת בבית?).
בינתיים הגיעו עוד שני אוִירוֹנים שהביאו נשק ותחמֹשת לרוֹב, – בדיוק מה הביאו אין באפשרותי למסור לכם, כיון שזהו "סוד־צבאי".
בסִכום ראשון ראשון התברר שבהתקפה זו נפלו עשרה חֶבְרֶא, מהם חמִשה מהפלמח, ונפצעו כ 15, מהם ארבעה מהפלמח.
ואלה אנשי הפלמח שנפלו:
משה גולדפרב – מ"כ. בחור נהדר, שקֵט ואמיץ־רוח להפליא, טוב לב ומתיחס נהדר לאנשים. הִכרתי אותו לראשונה כשנסעתי לירושלים באותו יום שברחתי מהבית, כשנפלו השִבעה ביעזור. נסעתי עם מֹשה, שהיה מפקד השיירה, בַטַכְּסי שנסע בראש. אז ידעתי להעריך אותו, – באיזה כִשרון ארגן את השיירה, וכשמול סָאריס היה פנצֶ'ר לאחת המכוניות, – איך לא התבלבל ושלח מיד כִתת הבטחה שהקיפה את השיירה, עד שתִקנו את המכונה. אבל רק כאן, בגוּש, ידעתי להעריך את מֹשה כאדם ולא כמפקד. – איזה יחס נהדר היה לו לאנשים. כולם אהבו אותו, ואפילו חברי־המשק. דְבר־נפלו פגע בנו קשוֹת, ודִכא אותנו מאֹד.
יחד אִתו נפל שמעון שכטמן (כנראה גם אותו מכיר אברהם). בחור מבוגר, כבן 28 שהיה חייל בבריגדה, היה בטוברוק ואח"כ באיטליה. בזמן האחרון עבד כנהג בשיירוֹת, אבל בגלל איזה סכסוך עשו אותו למלַוֶה רגיל, לרובאי. היה בחור עליז, ותמיד רצה שמצב־הרוח יהיה שמֵח. היה מציג לפנינו בדרך הִתולית הצגות, בַלֶט, היה שר "קומט איין פאָגעל געפֿלאָגען", היה מספֵר כיצד למד איטלקית מהבחורות באיטליה, – העִקר שיהיה שמֵח! יומיים לפני ההתקפה נודע לנו שנפל אחד מחברינו ע"י ירושלים. אני אמרתי: "הוא היה בחור טוב." ושמעון ענה לי: "על כל אחד, אחרי שהוא מת, אתם אומרים: הוא היה בחור טוב. תראו, גם אחרי שאני אמוּת תגידו עלי: שמעון היה בחור טוֹב…" אז הוא אמר זאת בדרך צחוֹק, ולא ידע כי אחרי יומיים באמת יגידו עליו: "שמעון הָ יָ ה …"
ועוד דבר: שמעון ישן במִטה אחת מוּלי. תמיד בעת כתיבה היה בא אלי, מתישב על המִטה ומסתכל בי. אחר־כך היה תופש בשערות מהזקָן שלי, מושך בדרך צחוק, ושואל: אפשר לראות שיר שלך? אני מראה לו איזה שיר, והוא לוקח, נעמד כמו שחקן על הבמה, יד אחת על הלֵב, וקורא את השיר האתוֹס מלאכותי בדרך קוֹמית. אחר שסיים, הוא מחזיר לי את הדף ושואל: "יפֶה קראתי?"– – –
שלישי שנפל מאִתנו היה נתן הַיי. בחור שקט ונחבא אל הכלים. כמעט שלא היה לו עסק עם החברֶא. אני באתי אל אתו במגע בגלל פרונקל שהיה לו על הלֶחי. הטִפול ארך כשבועיים, ולבסוף הצליח, הודות לי, להִפָּטֵר מהפרונקל, ומאז התידדנו קצת, אך לא באֹפֶן מיוחד.
רביעי הוא – חיים דָרְעִי. בחור לא רע, ספורטאי מצוין, והיה אחד ממארגני קבוצת־הכדור רגל שלנו בַגוּש. עבד במכונת־יריה, שקצרה בערבים כהֹגן.
ואחרון אחרון – רָפִי יעקֹבסון, חברו למקצוע של אברהם – אלחוּטאי. כל אלה נפלוּ מאותו פגז ארוּר שנפל לתוך העֶמְדה שלנו.
עכשו נמצאים החברֶא בַמִנזר ומתכוננים לכל צרה שלא תבוא. אני ושני הפצוּעים נמצאים בַחדר הגדול שלנו. הם קוראים ואני כותב את המכתב. הנה ממוּל – מִטתו של שמעון, עליה הסֵפר שעזבוֹ באמצע הקריאה: "בן הארץ," והוא מכתבים של מנחם ברגמן, פלמחניק שנפל באחת־הפעוּלות. אני פותח את הסֵפר, והנה שיר שכתב מנחם זה:
"אִמִי, אַל נא תֵּעָצְבִי באשר הלכתי,
אַל תבכי נא על המרוֹתִי אֶת פִיךְ. – – –
הִתְגָאִי, על נא תֵעצבי, כי לא שכחתִי:
בנֵךְ, שֶכּך הלַך –
אֶת אִמא לא יִשְכַּח!"…
זֶהו, מה שהיה לי לכתֹב על ההתקפה. ובינתיים ירדו אלינו כמה "צִפרים" שלקחוּ לתל־אביב את הפצוּעים שלנו. הִגיעה הידיעה שאִם שוב ישרֹר שֶקט בַגוּש נגיע עוד השבוע כולנו לתל־אביב.
ועכשו כמה פרטים עלַי ועל דברִים צדדיים. אני מרגיש כרגיל טוב. כמוּבן שההתקפה השפיעה עלי לא במעט. זו הפעם הראשונה שאני משתתף בהתקפה ממש, ונמצא שעתיים תחת אֵש של תותחים שפגזיהם נופלים קרוב־קרוב, וכדורי מכונת־היריה שורקים מעל לראש בלי הרף. אך עכשו נרגעתי במקצת והמשבֵר חלף. בדרך כלל אחת התכוּנות שלי היא לעבֹר משבֵרים בקלוּת, אף־על־פי שרִשומם נחרת עמוק בתוֹכִי.
שלשום קִבלתי מכתב שני ממֹשה מוסנזון. הוא כתב לי ששלח אלַי הנה במתנה את הסֵפר "הטור השביעי" של אלתרמן. עוד לא קִבלתי אותו, אבל אני מקוֶה כי היום או מחר הוא יגיע הֵנה. כמו כן בִשֵר לי כי בגליון שיצא מחרתיים ידפיס פיליטון שלי על גוש־עציון, וכך תהיה לכם ההזדמנוּת להציץ לתוך ההוי שלנו בַגוּש. באותו גליון תהיה גם רשימה שלי לזכר שלֹשה חברים טובים שלי שנפלו: שנים בנֶבי־דניאל ובחורה אחת, בשיירה מתל־אביב לירושלים. כמו כן בִקש ממני מֹשה שאכתֹב משהו ל"במעלה" שיוקדש לשבע־שנות הפלמח, וכבר שׁלחתי אליו את הספור־בחרוזים על "מחלקת־ההר" וכמו כן פיליטון־זכרונות על הימים הראשונים של החטיבה.
בקֹצר רוח אני מצפֶה כבר ליום בו אגיע הביתה. המתיחוּת של התקפת־אתמֹל היתה גדולה מאֹד, והכרחי בשביל כולנו לצאת קצת לחֹפש. אני מתאֶר לעצמי כי בבית ובכל סביבת תל־אביב שקט עכשו מאֹד. סלמה שלנו. יעזור שלנו ויהודיה שלנו. מנשיה ומסגד חסן־בק נמצאים בידינו, ובקרוב, כשהאנגלים יֵצאו מיפוֹ, – תעבֹר כל העיר הערבית, לרשותֵנו.
וּבכן, יקירי, להתראות בקרוב בבית!
לשוּלה. בוַדאי גם אַת דאגתְ לי כשנודע לָך על הקרב בַגוּש. אל דאגה, – אני בריא ושלֵם, ומִלֵאתי אחרי הזהרוֹתַיִך שכתבתְ לי באחד ממכתביך: להיות זָהִיר אבל לא להיות משתמט. ובינתים פגשתי בעוד בחוּר שמכיר אותך ושולח לך ד"ש: הוא מעפיל ממשוחררי עתלית שהיו בדפנה ושמו
הוא נמצא עכשו כאן בחי"ש.
ויש לי בקשה אליך, לכתֹב ל"במעלה" רשימה קצרה על דוּדוּ ולזִכרו. משהו קצר ופשוט. טוב? את הכתֹבת תוכלי למצוא בעמוד האחרון של כל "במעלה".

ובזאת אסיים. שלום רב לכם, ולהתראות. שלכם
אורי.

א הייסן גרוס דעם זיידען און דער באבען. א סַב וונשע דער באבען צום איר 63 געבורטסטאג.