48.VIII.8
ליויה רב שלום!

רציתי להמשיך את שיחתנו שנפסקה, אולם נראה שלא אוכל להיות בבית על כל פנים בזמן הקרוב מפני הטפול בידי.
בעית המשך הקבוץ דרך התישבות הקיבוצית דורשת עיון רחב ומקיף אחת ולתמיד. ונראה לי שלא רק דגניה עומדת בסימן שאלה אלא כל ההתיישבות הקיבוצית בארץ נשאלת: "ומה עכשיו?"
מתוך שיחות עם פצועים שנמצאים איתי בצריף אחת למדתי הרבה דברים שכדאי היה לדעת. למשל: אנשים מתיחסים בהערצה כמעט לקבוץ וחיי קבוצה בכלל. רבים ביחוד אנשי פלמ"ח חושבים להכנס לקבוצה או להמשיך בחיים קבוציים. רוח הקבוצה הוכיחה את יכלתה בכל השטחים וגם במלחמה של היום. אם בכך אפשר לסכם שתנועת הקבוצה בכלל ורוחה לא רק שלא פשטו את הרגל אלא שהן עוד מתבססות והולכות בכל השטחים והקבוצה חשובה לחברה למעמד הפועלים ובכלל להקמת המדינה, אלא שהפרט לא מוצא את סיפוקו ובלי הפרט אין קבוצה. למה הפרט בקבוצה אינו בא על סיפוקו?
שאלה זו נשאלת וחוזרת שוב ועד היום לא מצאה לה פתרון מתאים. הקמת הקבוצה נעשתה ע"ח חבריה, דרשה מהם ויתור על רצונות פרטיים כמו כן ויתור על רכוש פרטי והכל במטרה להקים מבנה חיים לדוגמא. מבחינה חמרית רמת חיי חבר שלנו היא הנמוכה מכל השכבות, חבר שלנו בקבוצה שעובד יותר שעות, עבודה מפרכת במשך עשרות שנים לא הגיע אפילו לדרגת חיים של פועל פשוט באיזה שהוא ענף. נכון שאנחנו בונים משק וכל רפת בית מגורים וגן הם ע"ח החבר. לזה נמצא אני מקוה פתרון בעזרת הממשלה, כמו כל התישבות חדשה שנהנית מהון לאומי כך גם אנחנו נקבל את חלקנו הראוי. מצד שני נצטרך לדרוש שכר מתאים בעד תוצרתנו.
לבעית הנוער. עכשו כשהזמנים הם ותנאים לא נורמליים אין לדון בכלל על כל הצעה שהיא. אבל כשיחזרו החיים לנורמליות אסור לקבל את הבנים באופן אוטומטי חברים. חבר חדש בין אם הוא מהחוץ או בן צריך להגיע למסקנה שחיי קבוצה מתאימים לו ועליו לשקול היטב אם הוא מקבל את צורת החיים הזו על זכויותיה והחובות שלה או לא אבל העובדה של מעמד בנים "מיוחסים" היא אסון לקבוצה ולפרט.
כל הסממנים שמניתי כאן הם אולי טובים בחלקם אבל אין זה פתרון. לו יכולנו להתאסף ולשמוע כל פרט וחבר מה הוא רוצה ומה אינו רוצה יכולנו למצוא משהוא ממוצע, ואז יש מקום לפתרון צודק ומשכנע. אבל האנשים הם סגורים וחסרי יכולת בטוי מצד אחד וצד אחר אינם מגלים את האמת לעצמם ולאחרים בקצור מסתגלים וסובלים.
מה דעתך על חליפת רעיונות בצורה זו?

כל טוב,
רוניק.