[עמ' 1]
שבועות.

יום הולדתך, עמנואל, ובלעדיך.
… ותחלופנה עוד שנים, ובני אדם ישכחו כי היתה אי פעם מלחמה בארץ,
וישכחו את הצער האלם, הכאב הנוקב של משפחות שכולות, ויצחצחו נשקם וימרטוהו ששים
אלי קרב. ישכח הלקח הכבד, השכול והאלמון, ובפה מתרונן ישעטו אל מערכות
שדה.
בני אדם! בני אדם??? אויבי אדם. יבזו את צלמו, בכבדם את
גום, יתנוהו למרמס, למען יתעלה ויתרומם גופם. הבדלי עמים, הבדלי דמים,
"נעלים" ו"שפלים", דמם של אלו סומק יותר, ונחלתם צרה, וידם רב להם ומה מהם
יחלוק?
נשכח השעור ויהי כלא היה. מלל ממולל על פיות-שרים מתוככים,
על "שלום", עת יחדדו בסתר נשקים חמוץ הדם, ולא יתחמץ לבם, ולא יעכבם
הגיונם: הם הצודקים. (צודק בעולמנו הכח)
אחוות עמים, אמללה! אחד מעיר ושנים ממדינה יחשבו מחשבות איך
להיטיב ולשפר למען כולם, אף למען אדם לא מוכר. יקדישו כח ומח לעבודת הקדש.
המעטים! יצליח האל בידם!
ומי מתרומם מעל מונחי שיגרה של מלון מדיני עב כרס וצר מושגים?
ומי אמיץ הלב לקרוא ללוטשי נשקם: הרפו, הרפו! אף הם – אחד מעיר
ושנים ממדינה. ואל בשמים – רואה ומחריש.
מוצאי שבועות, תש"י