במלחמת ששת הימים היה בנימין אלגלי לוחם בחיל שריון בחטיבה 7 והוצב בסיני. הוא מספר שלאחר סיום הקרבות נחת מטוס קטן מטעם עיריית תל אביב סמוך לגדוד, כדי שהחיילים יוכלו לשלוח כמה מילים למשפחותיהם. רק לאחר שבנימין כתב את המכתב לאימו, הוא שם לב שזה היה יום שבת. כחייל דתי בתחילה הצטער על כך, "אך לאחר דין ודברים עם עצמי החלטתי שמשיקולי 'פיקוח נפש דוחה שבת' מצווה לעשות כן, ומייד מסרתי גלויה זו למשלוח באמצעות המטוס המוזכר".
את הגלויה שלח בנימין לדודו שלום אלגלי ולרעייתו חנה שגרו בנהריה. מאחר שהיה בן יחיד לאם חדֲ־הורית, היו לו הדודים כמו הורים. כמו כן אימו של בנימין לא ידעה לקרוא, ולכן שלח את המכתב לדודיו כדי שיקראו בפניה. בנימין מספר כי במהלך המלחמה נפוצה ידיעה שגויה כי הוא נהרג. תושבי דלתון שריחמו על אימו הסתירו זאת ממנה, והיא הייתה היחידה שלא ידעה. כשחזר לנהריה בתום המלחמה הפתיע את כולם.
במלאת ארבעים שנה למלחמה, הראו לו דודיו של בנימין את הגלויה ששמרו, דבר שריגש אותו מאוד. כיום, בנימין הוא סבא לנכדים, והוא מציג את הגלויה הזו בגאווה לנכדיו "בכל הזדמנות שנקראת לידי".
הגלויה הועלתה לאתר במסגרת שיתוף פעולה של פרויקט אוצרות עם המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, לרגל 55 שנים למלחמה.