אי שם 9.6.67

[עמוד 1]
לרותי והילדות, לאמא ואבא, הרבה שלומות ונשיקות.
קול התותחים נדם. המתח הנפשי פג, ועתה אפשר לשבת בשקט
ולכתוב אליכם על מאורעות הימים האחרונים אשר יתכן שהיו קשים ומתוחים
בבית לא פחות ואולי אף יותר מאשר כאן.
מסביבי שדה פתוח עמוס בטורי משאיות וכלי רכב צבאיים אחרים
מקצתן שלנו ורובן שלל. כ-200 מטר מאיתנו זורם לו הירדן בזרמו
המונוטוני כאילו מאום לא קרה. למרות שעת הבקר [הבוקר] המוקדמת החם [החום] גבוה
והשמש יוקדת מאד. מפנים ומאחור בשולי הבקעה מתרוממים הרים
הזרועים כפרים ירדניים קטנים מאובקים בנויים חושות חימר עלובות
ללא ירק ועתה גם ללא אדם.
סליחה על ההפסקה. עתה שעת צהרים, אני יושב בבנין [בבניין]
אבן בסגנון ארופאי, חדרי שרות, מים זורמים וחשמל, הוינטלטור
מנשב ברוח קלילה, והמחלקה שלי שרועה בחוץ בצל העצים.
עד לפני יומים [יומיים] היתה כאן תחנת נסיונות חקלאית
בחוץ מסביב גידולי ירקות ובעל שונים. ברדיו הודיעו זה
שבגבול הסורי עדין [עדיין] נמשכות ההפגזות. ואילו אצלנו ישנה
הרגשה שהמלחמה כבר נגמרה.
ועתה נחזור כמה ימים אחורנית, אחרי הביקור בבית
במוצאי השבת עבדנו ביום ראשון בביצורים, וכך התחלנו
גם את היום השני בשבוע. בשעה 11.45 נפתחה עלינו
אש מרגמות ותותחים מהעבר השני של הגבול, לא ענינו באש
וההפגזה נמשכה כמעט ללא הפוגה עד לשעה 18.00. משהחשיך
הוחלפנו במוצב ע"י כח אחר ויצאנו להתארגנות להתקפה.
עם שחר יצאנו כח גדול לעבר הגבול וישובי הספר באזור
שאף הם סבלו מעט בהפגזה עמדו כולם בפתחי הבתים נופפו
בהתרגשות בידיהם וברכונו לשלום ולנצחון [ולניצחון] גם חילי [חיילי] היחידות
שנשארו בעורף נופפו לנו בידיהם. ההתרגשות היתה עצומה,
ולחלוחית דקה של דמעות גיל עמדה בעינים [בעיניים] יצאנו בהרגשה
שעורף חם ואוהב עומד מאחרנו [מאחורינו]. חצינו את
קו שביתת הנשק מ1948 כשפננו מועדות דרומה,
לפננו התגלתה ארץ ישראל כמו שנשמרה מתקופת המנדט
הבריטי. כבישים מאובקים סוג ג', כפרים ערביים בנויים
חושות חימר נודפים ריח "טבונים" חקלאות מטופחת בעבודת
יד בחלקות קטנות. התקדמנו במהירות דרומה כשכוחות
[עמוד 2]
האויב נסוגים, נעצרים מפעם לפעם כאשר מוצב אשר
טרם נסוג מעמדותיו גילה התנגדות עד שנטש את המוצב
ואנו חדרנו לתוכו בעקבות השריון. בשעת הצהרים עברנו
[את] ג'נין. העיר לא השתנתה במאומה, שכונה בודדת אשר נבנתה
בשנים האחרונות ועדין עומדת בסימן הבניה בנויה אמנם בתי בטון
אך בצפיפות גדולה ללא כבישים ללא חשמל לרוב גם ללא
שרותים בתוך הבנינים [הבניינים]. סורגים בחלונות ודגלי כניעה לבנים
מתנופפים על הבתים. פה ושם ילדים בחלונות מנופפים בידיהם
לשלום. את הלילה בילינו אי שם בהרי אפרים. ביום שלישי
בבקר [בבוקר] לאחר שינה קצרה לקול רעם התותחים (בעיקר שלנו)
יצאנו לפרוץ דרך מעבר בשדה מוקשים ולחלץ טנק שלנו
אשר נקלע לתוכו ובדרך נס לא נפגע. העבודה בשמש הלוהטת
תוך כריעת ברך ופרור כל רגב אדמה לגילוי המוקשים.
עם שקיעה סומנו כל המוקשים שבמעבר והפעלנו אותם ע"י פיצוץ
מרחוק. אותו זמן התקדמו כוחותנו בצירים אחרים של האזור
דרומה. עם חשכה החלנו לנוע במטרה להשיג את הכוחות
שלנו, בדרך פגשתי את יובל גרין ומסרתי מספר מילים
על גבי מעטפה, אשר אני תקוה [תקווה] שהוא העביר אליכם.
המשכנו לנוע דרך כפרים קטנים ובסיסי הליגיון הערבי
תוך צרוף רכב נוסף וציוד צבאי זה או אחר למחלקה
בערך ב2:00 אחר חצות הגענו למקום הריכוז של
הגדוד למנוחת לילה של שעתיים שלוש.
לילה, למטה אדמה טובה למעלה שמים [שמיים] זרועי כוכבים
עתה יש זמן להרהר בשקט, להזכר [להיזכר] בבית בך בבנות ולהתגעגע
עד עתה לא היתה [הייתה] דקה למחשבה כזו, מה נשמע בבית? ואיך
ההורים? האם אמא ודינה בירושלים? אצל מי הבנות ביום?
ואיך ההרגשה שלכם בהאפלה במתיחות בעורף? אין
תשובות לשאלות, העיפות מתגברת ונרדמים.
שחר חדש הופיע הכוחות הירדנים נסוגים במהירות
החדשות ברדיו מעודדות והשירה [והשיירה] נעה קדימה הנוף
מרהיב בעיקול הדרך מעין ומפל מים צביקה פלטי
מתרחץ במעין ומנפנף לי לשלום, מספיק לצעוק אלי
לסמן את מכונית האויב שאני נוסע בה בסימון הישראלי
(כנראה לא הבחין שהיא כבר מסומנת) ואנו נוסעים הלאה
עתה לאט לאט מתגלה המלחמה בכל כיעורה [.] מכוניות
אויב מופגזות שרופות ומנופצות מונחות בצידי הדרך
[עמוד 3]
ומזכירות במשהו את המכוניות בשער הגיא בדרך ירושלימה [לירושלים].
לצידן מפוזרות שמיכות חלקי ציוד ופה ושם גוויות חילי [חיילי]
הלגיון, השריון וחיל האויר עשו מלאכה יסודית. לפני הצהרים
הגענו לשכם לאחר רביצה של כמה שעות במקום, התארגנות
תדלוק ציוד הרכב וסידורים שונים, יצאנו עם רדת החשכה לחסימת
הגשרים אשר על הירדן. הנסיעה איטית ומעיפת. שירות [שיירות] באות
שירות [שיירות] עוברות שירות [שיירות] חוזרות, ובשולי הדרך הפליטים, אלוהים
לשם מה הם בורחים ולאן? זקנים צעירים נשים וטף צרורותיהם
על גבם והם הולכים חלקם פניהם דרומה, האחרים צפונה,
מערבה ומזרחה בשעות הקטנות בטרם שחר ראינו קבוצה גדולה
מהם שוכבים ישנים לא ישנים בשולי הכביש האמהות כשתינוקות
בזרועותיהן מהן שוכבות מהם מניקות פניהם עגומים והם
שותקים ונושאים את כאבם בליבם. זהו החלק המכוער והאכזרי
ביותר של המלחמה, יתכן שהיו נוהגים אחרת אילו האמינו שאיננו
כמותם שהננו לשלום ולא להשמד, שאיננו בוזזים שודדים ואונסים
כצבאות אחרים, וביחוד אלו שקמו עלינו
הפעם. לפנות בקר [בוקר] הגענו לכאן נחים, מתרחצים ומתארגנים
לאחזקה מסודרת של השטחים הכבושים אשר
החזרנו לידינו.
כן שכחתי כמעט, החוויה המרגשת ביותר היתה אותו
ערב כאשר נצמדנו לטרנזיסטורים והאזנו לשידורי קול ישראל
המודיע על הכניסה לירושלים העתיקה ”ירושלים של זהב"
ברגעים אלו הייתי אפילו אני מוכרח להסתלק רגע הצידה
שהחברה לא יבחינו בדמעות שבעיני, משהסבתי פני בחזרה ראיתי
שעיני כולם נוצצות, קטעי השידור לוו מידי פעם במחיאות
כפים [כפיים] סוערות של החברה ומיד לאחר מכן פרצו כולם בשירת
"ירושלים של זהב…"
עתה לא נשאר לי אלא לאמר [לומר] שאני תקוה [תקווה] שכולכם בריאים
ושלמים ונתראה בקרוב, ונוכל לסוע [לנסוע] לטיל באותן דרכים
בהן עברתי בימים אלו, ואולי עם הסכם שלום, גם בארצות
השכנות? מי יודע? נקוה שכן.
ד"ש לריבי ולילדים, ולכל המכרים. רותי צלצלי
לעבודה ומסרי לקריץ ד"ש חם ממני ושימסור גם ליתר עובדי
הבנין [הבניין] של כור.
רותי הרבה נשיקות לך לסיגל ולורד, ספרי להם
קצת עד כמה שיבינו ממכתבי. ותני אותו לקריאה גם להורים
שלי ושלך.
באהבה מלאכי