[עמוד 1]
לכל יקירי הרבה שלומות ונשיקות פילדלפיה 9.2.69
אם איני טועה לא כתבתי הביתה מאז יום רביעי, ומאז פשוט
לא היה לי זמן, כי הייתי עסוק קצת בביקורים.
ביום חמישי בערב נסעתי לאלנטאון לבקר אצל משפ' אביצור. הגעתי
לשם בשעה 7 בערב, בצלאל לא היה בבית כי היתה לו פגישה בניו יורק.
ראיתי את כל ארבעת הילדים אחד יותר נחמד מהשני, הקטן ממש מקסים.
יש להם בית נהדר בקצה הירוק של העיר, חדר מגורים, חדר אורחים 4 חדרי
שינה, ובמרתף חדר משחקים ענקי חדר עבודה וחדר כביסה. 4 חדרי אמבטיה
הכוללים את כל הנוחיות והבית מפואר מאד. אני מבין ששרגא היה אצלם
כאשר הם עברו לבית זה. בשעה 8:30 הגיעו בועז אשתו והתינוק שלהם
(מייקל-דיוויד), לבועז יש אישה נחמדה וחביבה מאד. (בועז עצמו לא נשתנה
מאומה) שתינו קפה, שוחחנו על המצב בארץ, על היהודים באמריקה וישראלים
באמריקה, השארתי להם כמה כתובות של ישראלים בפנסילבניה שהם מכירים
מהארץ, ב11 בלילה הגיע בצלאל, בדיוק כשעמדנו לסוע, גם אני וגם בועז
ומשפחתו, כך שהחלפנו רק כמה מילים וחזרתי לפורט וושינגטון למפעל ואחר
כך לדירה. מסרו איפא לשרגא דרישת שלום חמה מכל בני משפחתו בארה"ב,
כולם בריאים ובסדר גמור, בועז בדיוק גמר את עבודת הדוקטורת [הדוקטורט] שלו, הם
מאד מודאגים בקשר למצבו של שרגא.
ביום שישי בבקר לקחתי את שני הבחורים ונסעתי לניו יורק. בשעות
הצהריים הורדתי אותם במרכז מנהטן והם המשיכו ברכבת התחתית לקרוביהם.
אני נסעתי למוזיאום [למוזיאון] ההיסטורי הלאומי ולאחר מכן לצנטרל [לסנטרל] פארק. בשעה 4 אחה"צ בערך
נסעתי לאתר את הדירה של משפ' רומן, אמנם קבעתי איתם שאהיה אצלם אחרי
שבע בערב, אך לא רציתי לחפש את הדירה בחושך.
פניתי בשדרות אמריקה צפונה ונסעתי דרך הרלם, המעבר ממרכז העיר
להרלם, ומהרלם לאפ טאון מנהטן, הוא ממש מדהים. נוסעים לאורך אותו
רחוב אותן מדרכות אותן חנויות וחלונות ראוה אך קודם רואים אנשים
לבנים ופתאום אך ורק שחורים, לא נראה אדם לבן על המדרכה או
במכוניות כשחוצים את רחוב ה- 175 שוב נאלמים [נעלמים] השחורים וכולם לבנים, מעט
מאד כושים מסתובבים ברובעים הלבנים. ממש גטו כושי, ללא חומה ללא
גדר אך מעין גבול שקוף ובלתי נראה לעין ועם זאת בלתי חדיר מקיף
את כל האזור. הרלם איננה סלמס [שכונת מצוקה] כמו שאנו מכירים, אמנם אין בה מגרדי [גורדי]
שחקים אך הבתים טובים, חנויות יפות, לא חורבות, אך גטו. זה עושה רושם
לא נעים, ובייחוד שבפילדלפיה (העיר היחידה שהעירייה עושה ממש לשכנות טובה
בין כושים ולבנים) אין גטו כזה, כמעט כל העיר מעורבת, יש אזורים ישנים
שבהם יותר כושים אך גרים בהם גם לבנים מחוסרי אמצעים, ולהפך גם
בשכונות היקרות ביותר והעשירות יש גם כושים.
עברתי את הרלם והגעתי לרחוב ה- 181 פניתי מערבה
ונסעתי עד מתחת לג'ורג וושינגטון ברידג', זהו אחד הגשרים המחבר[ים את]
[עמוד 2]
2
מנהטן עם ניו ג'רזי בקצה הצפוני של מנהטן. היתה לי הרגשה שהגעתי
לבני ברק. אמנם הבניה מלבנים אדומות ובתים של 6 – 8 קומות, אך למטה
ברחוב יהודים בקפוטות ושטרימלך, חנויות עם כתובות בעברית "כשר למהדרין"
"סופר סת"ם" וכו' אפילו חנויות הירקות כמו בארץ כשכל הארגזים מוצגים
על המדרכות. נכנסתי לחנות יינות וקניתי בקבוק שמפניה "הנשיא" (5.20$) להביא
למשפחת רומן, איטרתי [איתרתי] את הבית שלהם, החניתי את המכונית ליד פרקומטר ושוטטי [ושוטטתי] ברגל
בשכונה יהודית זו. בפילדלפיה כל בתי הכנסת הם מפוארים מאוד ובחוץ בנויים
אבן וחקוקות בה כתובות עבריות. כאן דלת ברזל כבדה בבנין מגורים רגיל
ובחוץ שום סימן המעיד על בית כנסת. לולא המוני היהודים שנהרו [לתפילה ?]
של יום שישי בערב, לא הייתי מאתר את המקום. שאלתי שני נערים ארוכי פאות
מדוע אין בחוץ מגן דוד או כתובת כל שהיא. והם אמרו שהיה פעם, אבל הורידו
את זה כי מפחדים שהכושים יגרמו נזק למקום.
בשעה 7 עליתי למשפ' רומן. בניין מגורים ענקי. הם גרים בקומה 6 בדירה
I, בדלת מצאתי פתק מהינדה שהיא היתה מוכרחה לסוע [לנסוע] לגדי ותחזור ב 7:30
ובינתיים שארד למשפ' גרבר בקומה 3 דירה J. בעוד אני קורא את
הפתק בדיוק הגיע ארנסט רומן. נכנסנו לדירה, הוא שוב איננו אותו אדם
קולני ובטוח בעצמו כמו שעשה רושם כשביקר בארץ, הוא הזדקן קצת ונראה
עיף. הוא עובד קשה 6 ימים בשבוע 10–18 שעות ביום. שוחחנו קצת על מכרים
משותפים בארץ, על החתונה של גדעון, על גדי, הוא חזר על אותם סיפורים כמה וכמה
פעמים, יש לו טענות רבות למשפ' מאיר על שאינם כותבים. הוא אמר לי שיחסיהם
עם גדי השתפרו, אך היה מודאג מכך שהינדה נסעה אליו באופן דחוף למרות שידעה
שאני צריך להגיע.
ברבע לשמונה היגיעו הינדה וגדי. הינדה נראית מצוין שופעת
מרץ וחביבות, נראתה הרבה יותר טוב מאשר בביקורה בארץ. גדי בחור
גבוה גבוה ממני בחצי ראש, לבוש בצורה אנושית אך מגדל שער [שיער] יותר ארוך
מאשר שלך רותי, רעמה עצומה, מרכיב משקפים במסגרת זהב.
בקושי מבין מעט עברית, לא מדבר אף מילה עברית. מסתבר שהיתה לו התקפה
של כאבים פתאומית והינדה רצה לקרוא לרופא ולאחר זריקות וטיפול הביאה אותו
איתה. בתחילה הוא הסתגר בחדר השני, אמר שאינו רוצה לאכל, אך כשישבנו
לשולחן לארוחת ערב (סטייק ללא תבלינים וסלט ת"א) [תפוחי אדמה] הוא בכל זאת בא לשולחן ואכל
ואז הצלחתי לדובב אותו קצת.
הוא בחור מוכשר מאוד ורציני מאוד, יש לו הרבה שכל בראש, הוא עובד
כפרסומאי ומרוויח טוב. מתמצא בכל הנעשה בארץ אם כי מנקודת ראות של
הטלויזיה האמריקאית. עבר משברים נפשיים קשים מאד גם בגלל ההגירה
לארה"ב וגם עקב "הנוקשות הפרוסית" כפי שהוא מגדיר זאת של האבא שלו.
הוא עזב את הבית וגר עם עוד שני בחורים אמריקאים, לא מדבר עברית או
גרמנית כדי להיפטר מבליל השפות של הוריו ומשתדל להיות אמריקאי ככל
האמריקאים. לכן הוא מגדל שער ארוך, אינו רוצה להיות זר או יוצא דופן ועושה
מאמצים גדולים להשתרש בחברה האמריקאית. בסיכומו של דבר בחור די מסכן.
[עמוד 3]
3
לאחר ארוחת הערב, הגיע[ה] החברה שלו, נערה יפה מאד, מסורקת ולבושה
כישראלית שער ארוך אסוף מאחור, גובה בינוני ודי רזה. נוצרייה. כריסטין
שמה, שתינו קפה ושוחחנו בעיקר על הארץ, היא מתמצאת מצוין, והלואי והרבה יהודים
בארה"ב היתה להם גישה כזו לעיני ישראל כמו שלה. לאחר הקפה השארנו את
הצמד הצעיר בבית ובמדרגות אספנו את מר גרבר אשתו קצת חולה (דלקת אוזניים)
ורומן לקח אותי לסיבוב לילה בניו יורק. (לא סיפרתי להם שכבר הייתי בניו
יורק ורציתי לראות מה החמצתי בסיורי אני) הסתובבנו במכונית כ 3 שעות
במרכזי חיי הלילה של ניו יורק, אך מלבד איך להגיע ממרכז העיר אליהם על
דרך האכספס לא הצליחו להראותי לי מקום שלא חרשתי אותו ברגל בביקורי
הקודם, (בדיוק רותי כמו שקרה לנו בסיור הלילה המודרך ברומא).
בשבת קמתי ב-6 בבוקר וירדתי עם ארנסט רומן למטה כדי להעביר את
המכונית ממקומה ליד הפרקומטר למקום שהוא חנה (לפעמים הוא מחנה 1/2 ק"מ
מהבית מחוסר מקום) ועליתי בחזרה לישון. קמתי שוב ב-10 ירדתי למשפ'
גרבר לקחתי את דוד (הוא היחידי מכל הילדים כאן שמדבר קורא וכותב
עברית כמו צבר) ונסעתי איתו ברכבת התחתית לבנייני האום ול – NBC.
כנראה שיש תקופות שהוא קצת יותר נורמלי מאשר כשהיה בארץ.
הוא מכיר כל סימטא [סמטה] וכל פינה בניו יורק, מדבר די לעניין, יודע מה כדאי
לקנות והיכן, (הוביל אותי לחנות שיש בה פילים קודק במחיר של 60% מהרגיל)
הגענו לבנייני האום. לאחר סיבוב מבחוץ שעתה אינו עושה רושם כי
הגנים קפואים לגמרי, נכנסנו לסיור מודרך בפנים. מאחר שהבחורה שמסבירה
בעברית איננה עושה רושם סימפטי הלכתי בקבוצה מעורבת עם מדריכה מאירלנד
יפהפיה בצמה בלונדינית ארוכה, ומדברת אנגלית אנגלית ובלי שגיאות
(כמו כל האמריקאים). עברנו בבניני האום באולמות הישיבות של מועצת הביטחון, של
העצרת הכללית ושל אונסקו, קבלנו הסבר יוצא מהכלל על כל הפעולות השונות
של האום. ולולא הייתי מכיר מבחינה ישראלית את כל הפוליטיקה והלכלוך שמאחורי הקלעים
הייתי מתרשם מההסבר שנתן שזהו המוסד היעיל ביותר לתרום לשלום בעולם
לעזור לעמים נכשלים ולילדים רעבים. במסדרונות ישנם דברי אמנות שנתרמו ע"י
ממשלות של ארצות שונות, ישראל תרמה את רצפת הגן בחזית מאבן ירושלמית,
הבנינים התמונות ופאר אולמות הישיבות מרשימים מאוד, אך חשוכים מכדי
לצלם. קניתי כמה שקופיות. בדוכן המזכרות עמדו שתי בחורות ישראליות ומדדו
מחרוזות מכסיקניות [מקסיקניות] בזו אחר זו, כאחת שאלה את השניה עם [אם] זה יפה ומתאים לה עניתי
שזה שזה יפה מאד, אך אני לא משלם את המחיר, היא הסתכלה בתוית (40$) ולא
התרשמה במיוחד מהמחיר, החלפנו כמה מילים והלכתי עם דוד לבניין ה – NBC.
ה-NBC זוהי חברת שידורי טלוויזיה ורדיו מהגדולות בעולם. לבניין כ 60
קומות וחלק גדול מהן תפוס ע"י חברת השידור. גם כאן ישנם סיורים מודרכים
הייתי בקבוצה מספר 41 וכשהגיע הדַיל שמדריך את הקבוצה נדמה היה לי שאני
מכיר אותו, נמוך בלונדיני שער ישר מסורק הצידה, פנים עגולים וחייכנים.
כשהציג עצמו הבנתי, זה היה הבן של מיקי-רוני, שחקן קולנוע מפורסם
[עמוד 4]
4
מהתקופה שאני הייתי נער, והוא דומה לאביו כשתי טיפות מים. ליצן וחביב
ומסתבר גם שחקן לא רע ל(פי שיפוטי בלבד). במשך כל הסיור לא חדלנו מלצחוק
על כל דבר היתה לו בדיחה או הערה. עלינו במעליות בין הקומות השונות
והאולפנים השונים, כאשר המסדרונות מכוסים בתמונות יותר נכון שיקופיות
בגודל טבעי של כל שחקני הקולנוע והבדרנים שהופיעו בשידורי ה- NBC.
האולפנים, חדרים ענקיים עם 2/3 מהאולם במה נמוכה, ושליש ספסלים בשיפוע
לקהל. אין מסכים וכמעט שאין תפאורה יש לוחות רקע ומספר רהיטים
מצומצם כל התיקרה קורות ברזל ומאות פרוג'טורים [פרוז'קטורים], חוטים מפסיקים
תלויים, עשרות מצלמות טלוויזיה תלויות ונוסעות לאורך הקורות ומכשירי
טלוויזיה לבקרה. במבט ראשון זה נראה כמו מחסני גרוטאות הפוכים
כל פעם מסדרים דקורציה בפינה אחרת והמעבר מתמונה לתמונה נעשה
ע"י החלפת המצלמות. יכולתי לראות את עצמי בטלוויזיה, במעגל סגור כמובן,
באולפנים שלא עבדו נכנסנו פנימה, ואילו באולפנים שעבדו השקפנו מאחורי
קיר זכוכית אטום. ראיתי את, בישופ, זהו אחד המראיינים המפורסמים ביותר
בארה"ב, הדיל הצביע עליו מאחורי קיר הזכוכית ואמר תראו איך נראה
אדם שעושה מיליון וחצי דולר בשנה.
נכנסנו לחדר הבקרה וההקלטה, היום כמעט ואין שידור ישיר (אחרת
אי אפשר להכניס את הפרסומות בזמן) ולכן הכל מוקלט על סרטים
מגנטיים שרוחבם כ 3 ס"מ, כאשר פס הקול מוקלט לאורך הסרט והתמונה
בפסים צפופים לרוחב הסרט. ראינו את חדר השידור, מהנדסים יושבים
ליד לוחות בקרה עצומים עם המון שעונים כפתורים ומסכי טלוויזיה
ושעונים ומתאמים את חדות התמונה התאמת הצבעים הזמנים וכו'
נכנסו לאולפן מיוחד לפעלולים, כלומר ליצירת אשליות של גשם, שלג
שמש, קולות ורעשים. הדיל כיבה את האור והציג בחושך קטע של הצגה
בהמשכים המשודרת מידי אחה"צ לילדים, אחר כך הדליק את האור והראה
באיזה אמצעים פשוטים הוא יוצר קולות של רוח סערה, גשם, גלי ים,
מכוניות, אווירונים, דהירת סוסים חריקת דלתות וכו'. מכיוון שהוא חיקה
יפה מאוד גם את קולות השחקנים הילדים שהקבוצה ממש התמוגגו מהנאה.
חזרנו למשפ' גרבר, ואכלתי איתם ארוחת ערב, הם קיבלו אותי יוצא מהכלל
יפה, אגב הם נראים כמו שנראו בארץ כשקנינו מהם את הבית, ממש לא
הזדקנו. ישבנו ושוחחנו קצת, ובדיוק שידרו את מזג האוויר בטלוויזיה, משעה
זו בלילה ירד שלג במשך כל הלילה כ-2 אינץ' עד הבוקר וימשיך מחר. אין לי
צמיגי שלג טובים במכונית, והשעה היתה 8 בערב. עשיתי חשבון שאגיע לפילדלפיה
בכביש יבש אם אצא מיד. בתכניתי היה להישאר עוד יום ולבקר ביום
ראשון אצל משפ' שפירא ולראות גם את ג'ורג'. ואולי את ההורים של בטי, אך איני
יכול להרשות לעצמי להיתקע עם המכונית בניו יורק, ובוודאי שלא לסוע בשלג כבד. השארתי
פתק למשפ' רומן, אמרתי שלום לגרברים, לקחתי את המכונית ודהרתי לפילדלפיה. כ1/4 שעה
אחרי שהגעתי החל לרדת שלג, והוא יורד ללא הפוגה גם עתה כשאני כותב אליכם. כב[ר] למעלה
מ-15 שעות שפתיתי שלג נוחתים על הקרקע. נשיקות לכולם להתראות בקרוב, מלאכי.