קשה לתאר במכתב את כל הקשיים שעברו על הניצולים אחרי השואה: אין אוכל, אין בגדים ותנאי המגורים קשים. יוסף כותב ללאה אשתו שאין בלוף גדול יותר מאשר החיים עצמם, וכי רק מעטים נשארו דתיים. על המכתב הוא חתם בשם בדוי והוא נכתב מנקודת מבט של אחד הניצולים הכותב לבת דודתו, כנראה מטעמי צנזורה.
המכתב תורגם בידי בני המשפחה.
לאה ויוסף הכירו בהכשרה בברלין ובשנת 1939 עלו לארץ. הם התיישבו בקיבוץ של "הנוער האגודתי" – קיבוץ חפץ חיים ושם נישאו. לנפתלי יוסף וללאה נולדו שבעה ילדים.
אחרי המלחמה יצא יוסף לשליחות באירופה. הוא נסע עם שני דרכונים, אחד על שמו יוסף אייגרמן, אחד בשם בן פורת, ודרכון שלישי על שם צבי גאבל, שאיתו הוא יצא לסיורים ברחבי איטליה. הוא הקפיד לבקר במקומות שהיו בהם פליטים חרדיים. הוא סייר במחנות אונר"א, בכפרי נוער, בבתי יתומים, בהכשרות ובישיבות. ממסעותיו הקפיד לכתוב למשפחתו בישראל. בספטמבר 1946 הסתיימה השליחות של יוסל באירופה והוא שב לקיבוץ חפץ חיים.
לאה ראנד הייתה אישה רבת פעלים, חברותית וחרוצה, שנפטרה בטרם עת בגיל 35. היא הותירה אחריה שבעה יתומים ובעל. זו הייתה טרגדיה נוראה למשפחתה ולקיבוץ בכלל. לימים נשא נפתלי יוסף את חברת המשפחה בובי רחל פרנקל לאישה, ונולדו להם עוד שני ילדים.
נוסף על חשיבותם ההיסטורית, יש למכתבים של משפחת אייגרמן משמעות רבה עבור המשפחה, שכן רוב הילדים לא זכו להכיר לעומק את אופייה של אימם.
את המכתבים תרמה לפרויקט אוצרות אחותה רחל שנרב.