אוֹצָרוֹת
1946 12 באוגוסט

נפתלי יוסף כותב שהשליחות באירופה נתנה לו פרופורציה לחיים, והוא מקווה שבעתיד יוכל לספר את סיפורם של העקורים

נפתלי יוסף אייגרמן ולאה לבית ראנד

כתב היד

7 דפי המכתב

סיפור רקע

שוב ושוב פנצ'רים בנסיעה של יוסף לרומא כדי להשתתף בוועידת הג'וינט בשנת 1946. במכתב ארוך, שעליו הוא חתום בשמו הבדוי צבי, יוסף מסכם את השליחות שלו באירופה. הוא מרגיש שהפגישה עם הניצולים והאירועים והסיפורים ששמע עליהם נתנו לו קצת פרופורציה, והוא מקווה שיום אחד יוכל לספר על כך לילדים. המכתב נכתב בהמשכים, כי בכל פעם יש עוד פנ'צר ועיכובים בדרך. יוסף מקווה שלפני עזיבתו את איטליה הוא יספיק לסדר עוד כמה דברים, וברור לו שאם יצא שוב לשליחות זה רק עם לאה והילדים. כשהוא חושב על כל הדברים שראה, קשה לו להאמין שהיה צריך לעבור את כל זה. לצערו הוא איננו אופטימי ודואג מה יהיה עם מחנות העקורים ואיך החיים שלהם יהיו מעכשיו. הוא מסיים את המכתב בגעגועים. המכתב תורגם בידי המשפחה (בלי החרוזים). לאה ויוסף הכירו בהכשרה בברלין ובשנת 1939 עלו

שוב ושוב פנצ'רים בנסיעה של יוסף לרומא כדי להשתתף בוועידת הג'וינט בשנת 1946. במכתב ארוך, שעליו הוא חתום בשמו הבדוי צבי, יוסף מסכם את השליחות שלו באירופה. הוא מרגיש שהפגישה עם הניצולים והאירועים והסיפורים ששמע עליהם נתנו לו קצת פרופורציה, והוא מקווה שיום אחד יוכל לספר על כך לילדים. המכתב נכתב בהמשכים, כי בכל פעם יש עוד פנ'צר ועיכובים בדרך. יוסף מקווה שלפני עזיבתו את איטליה הוא יספיק לסדר עוד כמה דברים, וברור לו שאם יצא שוב לשליחות זה רק עם לאה והילדים. כשהוא חושב על כל הדברים שראה, קשה לו להאמין שהיה צריך לעבור את כל זה. לצערו הוא איננו אופטימי ודואג מה יהיה עם מחנות העקורים ואיך החיים שלהם יהיו מעכשיו. הוא מסיים את המכתב בגעגועים. המכתב תורגם בידי המשפחה (בלי החרוזים). לאה ויוסף הכירו בהכשרה בברלין ובשנת 1939 עלו לארץ. הם התיישבו בקיבוץ של "הנוער האגודתי" – קיבוץ חפץ חיים ושם נישאו. לנפתלי יוסף וללאה נולדו שבעה ילדים. אחרי המלחמה יצא יוסף לשליחות באירופה. הוא נסע עם שני דרכונים, אחד על שמו יוסף אייגרמן, אחד בשם בן פורת, ודרכון שלישי על שם צבי גאבל, שאיתו הוא יצא לסיורים ברחבי איטליה. הוא הקפיד לבקר במקומות שהיו בהם פליטים חרדיים. הוא סייר במחנות אונר"א, בכפרי נוער, בבתי יתומים, בהכשרות ובישיבות. ממסעותיו הקפיד לכתוב למשפחתו בישראל. בספטמבר 1946 הסתיימה השליחות של יוסל באירופה והוא שב לקיבוץ חפץ חיים. לאה ראנד הייתה אישה רבת פעלים, חברותית וחרוצה, שנפטרה בטרם עת בגיל 35. היא הותירה אחריה שבעה יתומים ובעל. זו הייתה טרגדיה נוראה למשפחתה ולקיבוץ בכלל. לימים נשא נפתלי יוסף את חברת המשפחה בובי רחל פרנקל לאישה, ונולדו להם עוד שני ילדים. נוסף על חשיבותם ההיסטורית, יש למכתבים של משפחת אייגרמן משמעות רבה עבור המשפחה, שכן רוב הילדים לא זכו להכיר לעומק את אופייה של אימם. את המכתבים תרמה לפרויקט אוצרות בתם של נפתלי יוסף ולאה- רחל שנרב.

כתב היד

עמוד 1/7

12.8.46
פלורנס

לאה יקירתי
אתמול אחה"צ בבולוניה התחלתי לכתוב לך מכתב. בשעה 11:00 אתמול יום ראשון בבוקר נסעתי עם אדון והגברת ציפל ממילאנו במכונית פרטית על מנת להיות היום בשעה כך וכך בישיבה של הג'וינט ברומא. עד בולוניה בשעה טובה היו לנו שלושה פנצ'רים והיינו צריכים לחכות שלוש שעות לתיקונים ואנחנו נתקענו כאן באמצע הדרך בפלורנס בהרים והיה צריך לפרק גומי של אחד הגלגלים והיה לנו מזל ממש שאיזה משאית גררה אותנו, אחרת עדיין היינו תקועים שם באיזה שהוא מקום בהרים.
כך אני יושב במלון בפלורנס בלילה, בשעה ארבע הגענו לשם ואנחנו צריכים לחכות עד שיגמרו עם התיקון כי אין דרך אחרת להגיע לרומא, ועדיין אין אנחנו יודעים מתי נגיע לרומא, והפעם זו באמת ישיבה חשובה, והייתי רוצה במצפון נקי לעזוב כאן שכ"כ השתדלנו ושלא הכול יהיה לשווא.
את מכתבך מן ה28/7 קיבלתי אתמול ואני מבטיחה לך שמידי שבוע כתבתי לך, מאוד שמחתי עם מכתבך, שלומי בדיוק כמו שלומך, על כן מוחלט אצלי מייד במקרה ואני אמשיך פה בעבודתי מה שאני מקווה אזי רק בתנאי איתך ועם הילדים, כי את יכולת גם לעזור הרבה, ומאחר שהשיר האחרון ששלחתי לך כ"כ מצא חן בעינייך אני גם רוצה לכתוב עכשיו חרוזים שנזכרתי בהם כאשר קראתי את מכתבך.
[התרגום ללא חרוזים]
את ילדינו אני רואה יושבים בצדך ואני מנשק אותך
וחמש זוגות עיניים זוהרות, האם אבא לא צריך להגיע?
סרט אדום של דם מקשר אותנו, את נשמותינו
בכל מקום שידברו על אושר יספרו גם עלינו
האהבה שלנו, הילדים שלנו,
לאחר כל הסבל, לאחר כל הבהלה בחיים
הם תמיד יתנו לנו מחדש שהקב"ה ייתן ונראה בעינינו
איך עמו בונה את ארצו
וכולנו מאוחדים בשמחה
נחזה בעתיד גדול.
את רואה אני יותר בבית מאשר במקום אחר, כאשר מסיימים כבר אי אפשר לסבול, אין כבר הרבה אגודאים באיטליה וזה היה בעצם הסיום היפה ביותר של עבודתי ולולא הייתי רואה עד כמה שיש עוד עבודה רבה באירופה, אם בכלל אפשר לראות את זה אז אני בעצם יכול להיות די שבע רצון מעבודתי, אבל על כך אנחנו נשוחח בינינו.
מה שאת כתבת לי על בינה זה נוגע לי בצורה מוזרה ביותר. זה נראה רחוק, אני יכול להבין רבות אבל האם היית חייבת להיות בקיבוץ, האם אי אפשר להסביר לה שהיא צריכה לעזוב את הקיבוץ? האדם הוא ברייה מוזרה ואף פעם לא יודעים מי בעצם עומד מולך, אדם לא יודע זאת על עצמו ובוודאי לא כשמדובר באחרים.
הרבה פעמים חשבתי לעצמי גם בקיבוץ, אתה חי פה יחד עם הרבה אנשים, פחות או יותר קרוב אליהם וכאשר הדלת נסגרת בעדם כאשר הם נכנסים לחדרם, אינך יודע בעצם עליהם כלום. את זאת הבנתי כבר מזמן. מה פירוש הדבר, שאתה מחזיק מאדם מי יודע מה, ומשהו כזה יכול לקרות לכל בן אדם, אולי לפעמים דווקא לאלה שמהם החזקת הכי הרבה.
יקירתי, עכשיו יש לך סיכוי לרומן, זהו, אנחנו בשעה טובה בשעה שתיים עשרה ורבע עזבנו כאן יש לנו עכשיו עוד שלוש מאות קילומטר עד רומא אבל זמן קצר אחרי העיר פלורנס שוב היה לנו פנצ'ר, מי יודע מתי נגיע לרומא? אבל מה לעשות צריך להתאזר בסבלנות, סוף סוף אנחנו אוריינטליים.
קניתי כמה גלויות מצוירות יפות, אני מקווה שבקרוב אוכל להראות לך אותם. בעצם לא ראיתי כמעט כלום מאיטליה, לפעמים אני מצר על כך, אבל אם חושבים על כל הדברים היפים וכל החוויות במירכאות וכל מה שקורה, אז פתאום אדם מקבל בגלל כל הדברים האלה גישה שונה, על כל פנים אני חושב על כך אם זה אפשרי את המחשבות האלה לקרב אותם לילדים שהם ירגישו כמו שאני מרגיש ואז אולי נוכל לחנך אותם יותר טוב מאשר אנחנו חונכנו.
השעה כעת היא שתיים ורבע ושוב יש פנצ'ר מס' אחת עשרה, אבל ציפל נסע עם מכונית אחרת לכפר הקרוב על מנת לתקן שני צמיגים ואני יושב כאן וכותב לך בעצם לא מנומס שאני עכשיו כותב כי הייתי צריך בנתיים לשוחח קצת עם הגברת ציפל, אוי אוי אוי, אם כך הדבר יימשך אז תוכלי לחכות לי הרבה זמן…
יבנתיים לפחות הגענו לאיזשהו כפר ובקרוב אנחנו נוכל להמשיך בדרכנו.
כל השבת הייתי יחד עם אובין אופנהייטר ועם מאיר גולדשטיין, שניהם חבר'ה נחמדים, ואני משער שלמאיר גולדשטיין תהייה הצלחה. אם לארבין תהייה הצלחה אינני יודע, יש כמה אנשים שהוא לא מצא חן בעיניהם, אולי כי הם חושבים שהוא יותר מדי חרוץ.
הם מעבודתם כרגע לא שבעי רצון, כי הם קשורים לאיזה מקום שאין בכלל נוער וכך שאין להם אפשרות לעבוד. ארבין נמצא באיזשהו מחנה מעבר במילנו וכנראה ישלחו אותו לדרום איטליה, כרגע הוא גר בטלון קונטיננטל במקום שהיינו יחד כל השבת. מאיר נמצא ב[מילה לא ברורה] ומפקד המחנה מאוד אוהב אותו.
בינתיים שוב פנצ'ר אחרי פנצ'ר, ואחרי שישים ושבעה קילומטר אנחנו שוב יושבים באיזשהו מלון בסיינה אחד המקומות היפים ביותר באיטליה בחדר עם שירותים ואמבטיה, הו, משהו, משהו.
אבל צינור המים של העירייה לא בסדר, באמבטיה עצמה יש מים, אבל בכיור המים לא מגיעים. והנה איזה פלא, הנה יש סיר לילה עשוי פורצלן, אצלנו מפחדים לשתות ממנו קפה, הוא משרת אותנו היטב.
השעה עכשיו עשר וחצי, הייתי רוצה ללכת לישון אבל למזלי לא רחוק מכאן טיול טאנל [ביטוי לרעש של רוקדים] ושרים ושרים וכל התושבים נמצאים ברחובות, בלילה קצת יותר קריר ואז מתחילים החיים. גלידה וקפה ומלונים ועמוק לתוך הלילה, אפילו את התינוקות הם לוקחים איתם, אנשים שם יושבים ברחובות, אנשים מתחבקים והם מתנשקים, ואפילו בפריז לא ראיתי דברים כאלה, אנטוורפן זה ממש כפר בסוף העולם ביחס.
וכעת לילה טוב קטנה, מחר נמשיך, ועוד מעט בע"ה אהיה אצלך.
אתמול בצהרים בשעה שתיים עשרה הגענו בשעה טובה לרומא בלי פנצ'ר, עכשיו אני כבר מרגיש עומד מעל הדברים ובע"ה בקרוב אוכל לספר לך הכול, אתמול היינו בישיבה, והיום אני מוכרח עוד לגשת למשרדי הג'וינט ואני גם רוצה לבקר בקיבוץ [קיבוץ ההכשרה] באוסטריה. כנראה שאשאר שם עד יום שישי ולאחר מכן למילאנו וביום שלישי או רביעי אעזוב את איטליה באופן סופי.
שמענו את החדשות הנוראיות בגלל [לא ניתן לתרגם] ומוזר שאנחנו בכלל עוד יכולים להגיב, אבל פה אפשר גם לראות כמה אנחנו כבר אטומים, עד כמה חושינו כהים.
ומה שאנחנו עברנו הכול, זה פשוט אי אפשר להאמין מה אנחנו הכול צריכים לעבור. מה יהיה?
האכזבה הגדולה הזאת, האמצעי האחרון להחיות את כל העניין נלקח מאתנו ובכלל לא רואים מוצא מה יהיה עם מחנות העקורים באירופה?
טוב, כעת אני רוצה לסיים את המכתב. נשקי את הילדים, תני לי לנשק אותך, וחכי לי אהובה.
שלך, צבי

עמוד 2/7
עמוד 3/7
עמוד 4/7
עמוד 5/7
עמוד 6/7
עמוד 7/7

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נפתלי יוסף אייגרמן
מיקום: פלורנס
תאריך: 12.08.1946

מקבל/ת המכתב

שם: לאה אייגרמן (ראנד)
מיקום: קיבוץ חפץ חיים

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/7

12.8.46
פלורנס

לאה יקירתי
אתמול אחה"צ בבולוניה התחלתי לכתוב לך מכתב. בשעה 11:00 אתמול יום ראשון בבוקר נסעתי עם אדון והגברת ציפל ממילאנו במכונית פרטית על מנת להיות היום בשעה כך וכך בישיבה של הג'וינט ברומא. עד בולוניה בשעה טובה היו לנו שלושה פנצ'רים והיינו צריכים לחכות שלוש שעות לתיקונים ואנחנו נתקענו כאן באמצע הדרך בפלורנס בהרים והיה צריך לפרק גומי של אחד הגלגלים והיה לנו מזל ממש שאיזה משאית גררה אותנו, אחרת עדיין היינו תקועים שם באיזה שהוא מקום בהרים.
כך אני יושב במלון בפלורנס בלילה, בשעה ארבע הגענו לשם ואנחנו צריכים לחכות עד שיגמרו עם התיקון כי אין דרך אחרת להגיע לרומא, ועדיין אין אנחנו יודעים מתי נגיע לרומא, והפעם זו באמת ישיבה חשובה, והייתי רוצה במצפון נקי לעזוב כאן שכ"כ השתדלנו ושלא הכול יהיה לשווא.
את מכתבך מן ה28/7 קיבלתי אתמול ואני מבטיחה לך שמידי שבוע כתבתי לך, מאוד שמחתי עם מכתבך, שלומי בדיוק כמו שלומך, על כן מוחלט אצלי מייד במקרה ואני אמשיך פה בעבודתי מה שאני מקווה אזי רק בתנאי איתך ועם הילדים, כי את יכולת גם לעזור הרבה, ומאחר שהשיר האחרון ששלחתי לך כ"כ מצא חן בעינייך אני גם רוצה לכתוב עכשיו חרוזים שנזכרתי בהם כאשר קראתי את מכתבך.
[התרגום ללא חרוזים]
את ילדינו אני רואה יושבים בצדך ואני מנשק אותך
וחמש זוגות עיניים זוהרות, האם אבא לא צריך להגיע?
סרט אדום של דם מקשר אותנו, את נשמותינו
בכל מקום שידברו על אושר יספרו גם עלינו
האהבה שלנו, הילדים שלנו,
לאחר כל הסבל, לאחר כל הבהלה בחיים
הם תמיד יתנו לנו מחדש שהקב"ה ייתן ונראה בעינינו
איך עמו בונה את ארצו
וכולנו מאוחדים בשמחה
נחזה בעתיד גדול.
את רואה אני יותר בבית מאשר במקום אחר, כאשר מסיימים כבר אי אפשר לסבול, אין כבר הרבה אגודאים באיטליה וזה היה בעצם הסיום היפה ביותר של עבודתי ולולא הייתי רואה עד כמה שיש עוד עבודה רבה באירופה, אם בכלל אפשר לראות את זה אז אני בעצם יכול להיות די שבע רצון מעבודתי, אבל על כך אנחנו נשוחח בינינו.
מה שאת כתבת לי על בינה זה נוגע לי בצורה מוזרה ביותר. זה נראה רחוק, אני יכול להבין רבות אבל האם היית חייבת להיות בקיבוץ, האם אי אפשר להסביר לה שהיא צריכה לעזוב את הקיבוץ? האדם הוא ברייה מוזרה ואף פעם לא יודעים מי בעצם עומד מולך, אדם לא יודע זאת על עצמו ובוודאי לא כשמדובר באחרים.
הרבה פעמים חשבתי לעצמי גם בקיבוץ, אתה חי פה יחד עם הרבה אנשים, פחות או יותר קרוב אליהם וכאשר הדלת נסגרת בעדם כאשר הם נכנסים לחדרם, אינך יודע בעצם עליהם כלום. את זאת הבנתי כבר מזמן. מה פירוש הדבר, שאתה מחזיק מאדם מי יודע מה, ומשהו כזה יכול לקרות לכל בן אדם, אולי לפעמים דווקא לאלה שמהם החזקת הכי הרבה.
יקירתי, עכשיו יש לך סיכוי לרומן, זהו, אנחנו בשעה טובה בשעה שתיים עשרה ורבע עזבנו כאן יש לנו עכשיו עוד שלוש מאות קילומטר עד רומא אבל זמן קצר אחרי העיר פלורנס שוב היה לנו פנצ'ר, מי יודע מתי נגיע לרומא? אבל מה לעשות צריך להתאזר בסבלנות, סוף סוף אנחנו אוריינטליים.
קניתי כמה גלויות מצוירות יפות, אני מקווה שבקרוב אוכל להראות לך אותם. בעצם לא ראיתי כמעט כלום מאיטליה, לפעמים אני מצר על כך, אבל אם חושבים על כל הדברים היפים וכל החוויות במירכאות וכל מה שקורה, אז פתאום אדם מקבל בגלל כל הדברים האלה גישה שונה, על כל פנים אני חושב על כך אם זה אפשרי את המחשבות האלה לקרב אותם לילדים שהם ירגישו כמו שאני מרגיש ואז אולי נוכל לחנך אותם יותר טוב מאשר אנחנו חונכנו.
השעה כעת היא שתיים ורבע ושוב יש פנצ'ר מס' אחת עשרה, אבל ציפל נסע עם מכונית אחרת לכפר הקרוב על מנת לתקן שני צמיגים ואני יושב כאן וכותב לך בעצם לא מנומס שאני עכשיו כותב כי הייתי צריך בנתיים לשוחח קצת עם הגברת ציפל, אוי אוי אוי, אם כך הדבר יימשך אז תוכלי לחכות לי הרבה זמן…
יבנתיים לפחות הגענו לאיזשהו כפר ובקרוב אנחנו נוכל להמשיך בדרכנו.
כל השבת הייתי יחד עם אובין אופנהייטר ועם מאיר גולדשטיין, שניהם חבר'ה נחמדים, ואני משער שלמאיר גולדשטיין תהייה הצלחה. אם לארבין תהייה הצלחה אינני יודע, יש כמה אנשים שהוא לא מצא חן בעיניהם, אולי כי הם חושבים שהוא יותר מדי חרוץ.
הם מעבודתם כרגע לא שבעי רצון, כי הם קשורים לאיזה מקום שאין בכלל נוער וכך שאין להם אפשרות לעבוד. ארבין נמצא באיזשהו מחנה מעבר במילנו וכנראה ישלחו אותו לדרום איטליה, כרגע הוא גר בטלון קונטיננטל במקום שהיינו יחד כל השבת. מאיר נמצא ב[מילה לא ברורה] ומפקד המחנה מאוד אוהב אותו.
בינתיים שוב פנצ'ר אחרי פנצ'ר, ואחרי שישים ושבעה קילומטר אנחנו שוב יושבים באיזשהו מלון בסיינה אחד המקומות היפים ביותר באיטליה בחדר עם שירותים ואמבטיה, הו, משהו, משהו.
אבל צינור המים של העירייה לא בסדר, באמבטיה עצמה יש מים, אבל בכיור המים לא מגיעים. והנה איזה פלא, הנה יש סיר לילה עשוי פורצלן, אצלנו מפחדים לשתות ממנו קפה, הוא משרת אותנו היטב.
השעה עכשיו עשר וחצי, הייתי רוצה ללכת לישון אבל למזלי לא רחוק מכאן טיול טאנל [ביטוי לרעש של רוקדים] ושרים ושרים וכל התושבים נמצאים ברחובות, בלילה קצת יותר קריר ואז מתחילים החיים. גלידה וקפה ומלונים ועמוק לתוך הלילה, אפילו את התינוקות הם לוקחים איתם, אנשים שם יושבים ברחובות, אנשים מתחבקים והם מתנשקים, ואפילו בפריז לא ראיתי דברים כאלה, אנטוורפן זה ממש כפר בסוף העולם ביחס.
וכעת לילה טוב קטנה, מחר נמשיך, ועוד מעט בע"ה אהיה אצלך.
אתמול בצהרים בשעה שתיים עשרה הגענו בשעה טובה לרומא בלי פנצ'ר, עכשיו אני כבר מרגיש עומד מעל הדברים ובע"ה בקרוב אוכל לספר לך הכול, אתמול היינו בישיבה, והיום אני מוכרח עוד לגשת למשרדי הג'וינט ואני גם רוצה לבקר בקיבוץ [קיבוץ ההכשרה] באוסטריה. כנראה שאשאר שם עד יום שישי ולאחר מכן למילאנו וביום שלישי או רביעי אעזוב את איטליה באופן סופי.
שמענו את החדשות הנוראיות בגלל [לא ניתן לתרגם] ומוזר שאנחנו בכלל עוד יכולים להגיב, אבל פה אפשר גם לראות כמה אנחנו כבר אטומים, עד כמה חושינו כהים.
ומה שאנחנו עברנו הכול, זה פשוט אי אפשר להאמין מה אנחנו הכול צריכים לעבור. מה יהיה?
האכזבה הגדולה הזאת, האמצעי האחרון להחיות את כל העניין נלקח מאתנו ובכלל לא רואים מוצא מה יהיה עם מחנות העקורים באירופה?
טוב, כעת אני רוצה לסיים את המכתב. נשקי את הילדים, תני לי לנשק אותך, וחכי לי אהובה.
שלך, צבי

עמוד 2/7
עמוד 3/7
עמוד 4/7
עמוד 5/7
עמוד 6/7
עמוד 7/7

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נפתלי יוסף אייגרמן
מיקום: קיבוץ חפץ חיים
תאריך: 1964-10-16

מקבל/ת המכתב

שם: לאה אייגרמן (ראנד)
מיקום: קיבוץ חפץ חיים

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות