קפריסין 14.3.48

שלום לך, יוסף יקר.
אחרי האסון המחריד שקרה לנו במוסדות הלאומיים, כשהלב התמלא על גדותיו כאב, זעם וגם בושה – כן בושה גדולה – לא היתה לי כל אפשרות יכלת נפשית לכתב לך על הענינים קלי־הערך, כפי שהבטחתי לך. אח, באיזו קלות בוצע הפשע. לאור היום!…
באותו יום שוחחתי עם הבחור של רות. והענין הוא כזה. הוא מלא כעס על רות שבעטיה וִתֵר על נסיעתו לאמריקה לקרוביות העשירים. ומתענה בקפריסין זה תשעה חדשים ומעלה, כי לולא רות לא היה חושב אפילו על עליה ארצה. בכלל הוא אינו סמפטי ביותר. זה נודע לי מפי אחד מידידי ובשיחה שהיתה בינינו גם כן, נוכחתי בזאת. עיקר הכעס הוא על זה שהיא כתבה מכתבים לעתים קרובות וגם על זה שהתאוננה כנראה שקשה לה. לי יש הרשם שלרגלי המצב בארץ הוא רוצה במיוחד להתחמק מכל הענין הזה.
בסוף אמר לי: "כשאעלה ארצה אבא אליה, אך לכתב לא אכתב לה". השתדלתי להסביר לו את מצבה של רות בין אנשים חדשים, בודדת וכו' וכו' אך הוא בשלו, כי סובל יותר ממנה ובגללה.
לרות אין לי האמץ לכתב ואתה עשה כטוב בעיניך. הוא החזיר לה את מכתבה האחרון ובשום פנים אינו רוצה לקבל ממנה יותר שום דבר. אדם משונה ולא נעים.
ואתה בודאי רוצה לדעת מהנעשה כאן "בתנועה". אני יכולה לכתב לך רק מהנעשה במחנות־הקיץ. בין הרומנים נמצא אחוז קטן שילך לקבוצה וכמעט כולם אינם יודעים אלפא־ביתא במובן הפשוט ביותר.
לך בודאי ידוע ענין הקבוצה השביעית שלרגליו שבגללו נשרו מהם הרבה חברים. אחרי ענינים מרובים עלה בידי מדריכים ושליחים לאחד שלש קבוצות שיחד מונות חמישים חבר. מלבדם נמצאת עוד קבוצה בת 17 חבר, שאינה רוצה להצטרף לקבוצה השבעית, נוסף לזה נמצאת כאן עוד קבוצה – שצורפה משאריות שונות – בת 31 חבר.
לפני שלשה שבועות הגיעה קבוצה בת 24 חבר גם כן מרומניה וששיכת לנחם, אך מוגדרת למשמר־השרון. אני מתארת לי שההגדרה פיקטיבית, כי איני מתארת לי שמשמר־השרון תקלט קבוצה בת או קבוצות, שמונות 100 איש. קבוצה זו עושה רשם לא רע. גם כן אינם יודעים צורת־אות עברית, אך בחורים סמפטיים. בקבוצה זו נמצא קרובה של ברכה היודע אידש ומלמד את יתר החברים אלף־בית.
פאר קפריסין – הבולגרים. בין אלה שהגיעו קדם לא היו בחברי הקבוצות, אך באניה שהגיעה בשבוע העבר ישנם לגורדוניה–המכבי־הצעיר 300 חבר בין אלף.
הם מאד נחמדים. כולם צעירים ומלאי־חיים. מוכנים לכל, צמוקים באו מהבית כולם, עוד לא טעמו טעם חיי ???ות וכל הקלקול הכרוך בחיים אלה. בזו בזקיפות קומתם – לא רק הפיזית – קלותם ונכונותם מזכירים בהרבה את הצברים.
נפגשתי היום עם אשה צעירה שילדה באניה. היא נמצאת כבר כאן שבוע עם התנקת שלה ועוד לא פנתה לז'וינט לבקש את תוספת המזון המגיעה לה. ובאיזו פשטות אמר בריאה אמרה לי שהיא רעבה, אין הלחם מספיק לה
לא ידעה כלל שצריך לפנות לאן־שהוא לבקש. ואתה יודע באיזו אניה איומה הם הגיעו? ואחרי זה עגנו 5 ימים בנמל פמגוסטה, גם התנאים בקפריסין אינם אידיאליים ואת הכל קבלה בפשטות ובשמחה ובת צחוק טובה.
גם היא וגם בעלה מאושרים שנמצאה משפחה שגרו רק 3 באהל וקבלה אותם לכל המוכן. ז.א. היה בתוך האהל פרימוס שאפשר להרתיח מעט מים וגם מין אבוס מפח שאפשר לרחץ בו את התינקת.
ואני מכירה משפחות במצבים דומים שהתביעות הן בלי גבול והרגז והכעס גם כן. מובן שלאלה שלכל זה ישנם גורמים.
אך העובדה שהגיע אלף נער כזה מעודדת ומשמחת ואם נדע לכונו לאפיק הרצוי נראה בהם ברכה רבה. אלמנט כזה עוד לא היה בקפריסין.
אך השליחים עסוקים, כפי שכתבתי לך בפעם הקודמת, בכל מיני ענינים ואין זמן להתמסר לעניני חנוך. וחבל מאד.
יוסף, אולי אפשרי לשלח שני מלונים עברית־אידש? אחד לקרובה של ברכה ועוד אחד לקבוצה אחרת.
גם בסביבתנו כבר הופרע השקט. מי הם שני היהודים שנפלו בצמח? גם בטבריה המצב אינו מזהיר. קשה להיות מרחוק. מרחוק במצבים כאלה.
החברים שהגדירו עצמם לדגמה מחכים באי־סבלנות לידיעה.
מסר ד"ש לכולם בבית
בברכות
סוניה.

נ.ב. קבלתי היום את 5 הלירות עבור קוינט וגם שוקולדה. בימים אלה לקבל דברי לוקסוס כאלה מארץ מתמלא הלב הרגשות טובות. ברוכה תהיה יהודית בעד זה. לא בעד השוקולדה, כי אם בעד תשומת הלב בעיקר ובימים שאהרוניק תמיד בדרכים.