אוֹצָרוֹת
1948 24 באפריל

סוניה כותבת לברץ על חגיגת הפסח בקרב המעפילים בקפריסין

סוניה בריימן קפריסין פורסם על ידי מערכת אוצרות
מחנה מעצר בקפריסין

כתב היד

7 דפי המכתב

סיפור רקע

סוניה בריימן עלתה לארץ בדרך בלתי חוקית, ולאחר טלטולי דרך קשים הגיעה למחוז חפצה. כחלוצה בעלייה השלישית חייתה לאור העיקרון של הגשמה עצמית, כפי שהבינוה היא וחבריה. היא הצטרפה לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, עבדה בפלוגה שסללה את כביש טבריה-מגדל; במטבחי פועלים ברחבי הארץ, ובהם מטבח הפועלים בנהריים; בניהול משק הבית בארזה שבמוצא ועוד. בשנת 1929 הגיעה לדגניה. בעבודה ראתה את תכלית החיים ואת טעמם.
פעילי הציבור, שהכירו והעריכו את תבונתה של סוניה, את אחריותה ואת מסירותה לכל תפקיד שעסקה בו, קראו לה למלא שליחויות שונות. היא נשלחה לקפריסין לטפל במעפילים ששהו שם במחנות ארעיים. את גולת הכותרת של שליחותה ושל פעילותה הציבורית ראתה בעבודתה עם פליטי השואה בקפריסין, והכינוי "האישה הקטנה עם המטפחת האדומה" שהודבק לה, היה יקר לה מכול.

סוניה בריימן עלתה לארץ בדרך בלתי חוקית, ולאחר טלטולי דרך קשים הגיעה למחוז חפצה. כחלוצה בעלייה השלישית חייתה לאור העיקרון של הגשמה עצמית, כפי שהבינוה היא וחבריה. היא הצטרפה לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, עבדה בפלוגה שסללה את כביש טבריה-מגדל; במטבחי פועלים ברחבי הארץ, ובהם מטבח הפועלים בנהריים; בניהול משק הבית בארזה שבמוצא ועוד. בשנת 1929 הגיעה לדגניה. בעבודה ראתה את תכלית החיים ואת טעמם.
פעילי הציבור, שהכירו והעריכו את תבונתה של סוניה, את אחריותה ואת מסירותה לכל תפקיד שעסקה בו, קראו לה למלא שליחויות שונות. היא נשלחה לקפריסין לטפל במעפילים ששהו שם במחנות ארעיים. את גולת הכותרת של שליחותה ושל פעילותה הציבורית ראתה בעבודתה עם פליטי השואה בקפריסין, והכינוי "האישה הקטנה עם המטפחת האדומה" שהודבק לה, היה יקר לה מכול.

כתב היד

עמוד 1/7

קפריסין .24.4

שלום רב לך, יוסף.
רב תודות לך בעד התשורה הנאה ששלחת לי, ובעיקר בעד תשומת לבך, על אף הקשיים והטרדות בהם אתה נתון בימים אלה. אני הלא בפעם הראשונה בחיי מנותקת מהארץ ובימים אלה במיוחד זה לא מן הדברים הקלים, ואולי זה ישמש לי לקח להבא לנהג אחרת מאשר הייתי נוהגת כלפי חברים מרוחקים מהבית. ביום שאני מקבלת משהו מארץ עו עבודתי פרודוקטיבית פי כמה וגם ברוחי אני מתאוששת.
עברו כשלשה שבועות שלא קבלתי שום ידיעה מהארץ ונדמה היה לי שקץ העולם בא.
אני רוצה בהתחלת דברי לציין, שעם שיודע בתנאי קפריסין ואחרי כל מה שקדם לקפריסין לקבל ככה כמו שקבל את פני החג, ועם שיש לו לוחמים כאלה כמו שיש לנו בארץ, שום […] האלה לא יוכלו לו.
כמו שאי־אפשר להקנות כאן מושגים נכונים ומדויקים על מציאות הארץ, ככה אי־אפשר למסר על ההוי הקפריסאי באופן בלתי אמצעי. לו ראית איך שנקו ואִוְרְרוּ והכשירו את וקשטו בפרחים (מלאכותיים) את האהלים והצריפים הדלים והמיושבים בצפיפות גדולה, איך שמלאו את ערב הסדר תכן רוחני רב, כמה חן וחסד שהיה שרוי על הכל!
לזה מסוגל רק עם כעמנו. ובאיזו תנאים!
במחנה אחד בעיקר, מחנה 55, עומדים בתור למים 6–8 שעות. תבא למחנה תראה שורות של מאות פחים ועל ידם אנשים יושבים וקוראים או בחורות סורגות מתלוצצים, ופרט למקרים בודדים של קטטות, כולם מתעלים על המציאות האכזרית וחיים […] העתיד. דרך אגב, זה אחד המחנות הסמפטיים ביותר.
בליל הסדר הייתי עם חברי "חרות". ומה להגיד לך?
עצב בלתי רגיל שרר אצלם. האוירה היתה כה דחוסה שאני הרגשתי את עצמי כאילו אשמה, גם בזה שעד היום לא נתקבלה שום ידיעה מחבריהם וגם בזה שדגניה לא הראתה להם שום תשומת לב.
ויש כאן קבוצות שקשורות עם קבוצים וקבוצות בארץ והן מקבלות מכתבים וגם תמיכה כספית. כבר כתבתי באחד ממכתבי שהאנשים האלה מאד אוסגהאלטענע ומחונכים, הם אינם מדברים על זאת, אך זה כל כך מורגש באויר שאפשר למשש בידים את המועקה השורה עליהם. הם גם מקובלים כאן "כיחסנים" ופתאום מצב כזה…
גם אתה במכתבך אליהם לא הזכרת במילה אחת את חבריהם, אם יצאו לדגניה ומתי, אם ראית אותם או לא או שמעת משהו עליהם. וכאן כל יום – נצח. גם אני כבר חיה בצפיה בלתי רגילה לידיעה מהם.
באותה אניה יצאו אנשים לאפיקים ולמשמר־השרון. מאפיקים היגעה טלגרמה וממשמר־השרון נתקבלו מכתבים מצוינים ורק שלנו יושבים כאילו מבוישים ונעלבים ומצפים.
אני משתדלת כל הזמן להסביר להם את מצב הענינים בארץ ובדגניה, אך זה לא מספיק.
את מכתבך קבלו (כנראה גם נכתב ככה –אל תגיד לי שאני "מרביצה") כמכתב פרטי שלך, אף כי גם כאן נאלצתי להיות ממליצת־ישר על הקבוצה.
לפסח נתתי לשתי הקבוצות מעט כסף. 8 לירות. אך יצא קצת לא נעים: דוקא ביום שהבאתי אתי את הכסף פנה אלי חבר "חרות" בענין זה. הצטערתי שהוא הקדים אותי בשעה־שעתים.
אני יודעת, או יותר נכון מתארת לי את המצב בדגניה, כי מצב כזה עוד לא היה אף פעם, ויכלה להבין ואולי גם להצדיק הרבה, אך האנשים כאן, יש להם הבנה ובעיקר הרגשה […] ואנו תמיד מצווים להתחשב בזה.
קראתי את דברי יונה ביננשטין בעלון, הבנתי לרוחה ומתארת לי איזו שטויות דברה רות.
אני רוצה גם לכתב לך מלים מספר על עניני תנועה אם אפשר לקרא לזה ככה, אך מבקשת מאד, מאד לא לספר על זאת, כי אולי יהיה לדברים אופי של רכילות. אף כי אמרתי פעם את אותם הדברים בישיבת שליחי התנועה לפני נסיעתו של ברטמן, זו הפעם השניה שהשתתפתי בישיבה כזאת, כי היות ואני עובדת כללית מטעם הז'וינט, אין נוהגים לשתף אותי בענינים, אך אני משתפת את עצמי בעצמי במידת היכלת והצרך.
והענין הוא בזה שכאן נשארו בכל המחנות מטעם חברי הקבוצות שני בחורים צעירים: מיכה פס וישראל ברוק. ואין זה מספיק, לי היו אפילו שני אנשים יותר קשישים […] ומוכשרים מהם, ישראל ברוק עסוק כל הזמן אצל הבולגרים ומיכה אינו […] ומוכשר מתאים למלא את התפקיד שהוטל עליו. הוא גם לא כל כך אהוד אצל על המעפילים.
בנחם התהוה מצב קשה. ישנם כאן שני שליחים מהקבוץ המאוחד אילעזר לפיצקי שליח נחם ומאיר מגבעת־־־ברנר.
ופה שניהם עובדים בנחם שהגדיר את עצמו לקבוץ. הוצאנו הגדה לפסח מטעם הקבוץ ונחם, אך חלקו אותה רק בין חברי נחם–הקבוץ המאוחד, כמו כן למד חבר גבעת ברנר שירים פסח רק את חברי הקבוץ.
ומשום זה לא הסכימו חברי נחם, השיכים לחבר לסַדֵר סדר משותף. כל זמן היותו של ברטמן כאן, ז.א. עד בקורו בארץ, בכל אופן, התנהלה עבודה משותפת בנחם. כיום במידה שעושים משהו זה נעשה, מובן, רק אצל חברי הקבוץ. ודברים פעוטים קובעים כאן גורל של ענינים חשובים מאד.
לא פעם אני משתוממת על אליעזר – חבר אפיקים איך הוא יכל ככה להתנהג עם האנשים שבמשך זמן ארך היו לו גם קשרים אישיים, ופתאם מתנכר להם. אבל ככה זה.
מעכשיו אם ישלחו חמר ממזכירות החבר אבקש לשלח אכסמפלרים נוספים שיספיקו גם לחברי נחם, גם לקבוצות הקנטנטות, שאמוני בהם לא גדול ביותר, אך אנחנו צריכים לעשות את שלנו.
יש הכרח לשלֹח הנה איש בעל יכלת והשפעה, כי המצב עלוב מאד. סוף, סוף לקיים עבודה תנועתית ע"י שני נערים – לא יתכן. וכאמור לעיל העבודה מחולקת ככה שישראל מטפל בבולגרים בשני המחנות וכל יצר הענינים מבוצעים ע"י מיכה. וזה מאד לא טוב וגם למיכה לא קל.
לפי המצב בארץ אינני מאמינה שיוכל מישהו לצאת הנה, אבל אני רוצה שתדעו, לפחות, שהענינים כאן אינם בסדר. יצא גם לי הפעם לקלקל את שמי הטוב בתור עובדת כללית, כי קשה לי לראות הרבה דברים ולא לנקף אצבע, וזה מאד קשה לי ואי־נעים, כי אני תמיד נאמנה לעצמי משתדלת להיות נאמנה וישרה לתפקיד שמקבלת על עצמי, והפעם זאת תהיה סטיה, שגורמת לי לא מעט חטוטיה והרגשת בגידה: אני מבדילה בין מעפילים למעפילים.
יוסף, אינך יכל לתאר לעצמך איך הנצחונות המזהירים של נערינו משפיעים כאן על המעפילים. רב־רובם מוכן למסר את חיו במלחמת קדש יהוד זו.
וכשאני מזכירה את הנופלים שלעיני גדלו, היקרים והנפלאים האלה, שקשה לתאר שבשובי לא אפגשם יותר, את הזקופים מחוסרי־הדאגה ומלאי־החיים. הם עונים לי – כמעט בכל מקום אותה התשובה – ואם אחינו המליונים כרו לעצמם קברים והשמידום כמו זבובים היה יותר טעם למותם?
כל אחד מדגיש שאין לנו כל ברירה. וכל אחד רוצה בכל נפשו ומאודו להיות בין הלוחמים.
הפסקתי את הכתיבה ובינתים שמענו על התקפות בצמח
על המצב המזהיר בחיפה, על ירושלים ועל 29 שנפלו….
כל שעה – נצח.
איני מתארת לי בשום אופן איך חיים עכשיו בדגניה, ונדמה לי שאנו כאן בקיטנה; על אף כל הדאגות האי־שקט אנחנו ישנים כאן בלילות, אם לא בכולם, הרי אחרי שמתעיפים מאד אחרי התרוצצויות מרובות ביום ולילות של נדודי־שנה אין הפרעות חיצוניות ז.א. אין יריות והתפוצצויות ונרדמים סוף, סוף. ובאמת יש מוסר־כליות על שאין חלקי כיום עם כולכם שם בארץ.
בערב החג היתה לי עבודה מרובה מאד וזה כפר קצת על המצאי כאן, וגם היה קצת ספוק. אך איך אחזיק מעמד בעוד ימים מספר איני יודעת. לפי הצדק – אם אני מציעה לאחרים שיבאו הנה –הרי הייתי צריכה להיות עקבית ולהמשיך, אך הפעם קשה מאד להיות עקבית, וגם אחרי ששוהים כאן שבעה חדשים פג הלֵיח, אפילו בימים כתקונם.
אני אשתדל בכל יכלתי להאריך את שהותי כאן מתוך הכרה.
אולי אקבל על עצמי עוד איזה שהוא תפקיד בכדי להצדיק את קיומי כאן. ואולי בכל זאת אחזר בקרוב, כי נדמה לי שבאיזה מתח שלא אעבד כאן, אין זה דומה למתח ולאי־שקט בה נתון כל אחד בארץ.
היום נתקבלה טלגרמה משני הבחורים מ"חרות" שיצאו מכאן ביום ד'.
אני רוצה לקוות שלפסח הגעת הביתה ותעשה כמיטב יכלתך לכתב על המצב בבית, איך היה הסדר, איך חיים ועובדים ובעיקר על החברים החדשים ועל מצבם והרגשתם בדגניה.
הרבה שלומות לברנשטיין
ברב ברכות לכולם

חזקו ואמצו!
שלך
סוניה

26.4.48

עמוד 2/7
עמוד 3/7
עמוד 4/7
עמוד 5/7
עמוד 6/7
עמוד 7/7

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: סוניה בריימן
מיקום: קפריסין
תאריך: 24.04.1948

מקבל/ת המכתב

שם: יוסף ברץ
מיקום: תל אביב

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/7

קפריסין .24.4

שלום רב לך, יוסף.
רב תודות לך בעד התשורה הנאה ששלחת לי, ובעיקר בעד תשומת לבך, על אף הקשיים והטרדות בהם אתה נתון בימים אלה. אני הלא בפעם הראשונה בחיי מנותקת מהארץ ובימים אלה במיוחד זה לא מן הדברים הקלים, ואולי זה ישמש לי לקח להבא לנהג אחרת מאשר הייתי נוהגת כלפי חברים מרוחקים מהבית. ביום שאני מקבלת משהו מארץ עו עבודתי פרודוקטיבית פי כמה וגם ברוחי אני מתאוששת.
עברו כשלשה שבועות שלא קבלתי שום ידיעה מהארץ ונדמה היה לי שקץ העולם בא.
אני רוצה בהתחלת דברי לציין, שעם שיודע בתנאי קפריסין ואחרי כל מה שקדם לקפריסין לקבל ככה כמו שקבל את פני החג, ועם שיש לו לוחמים כאלה כמו שיש לנו בארץ, שום […] האלה לא יוכלו לו.
כמו שאי־אפשר להקנות כאן מושגים נכונים ומדויקים על מציאות הארץ, ככה אי־אפשר למסר על ההוי הקפריסאי באופן בלתי אמצעי. לו ראית איך שנקו ואִוְרְרוּ והכשירו את וקשטו בפרחים (מלאכותיים) את האהלים והצריפים הדלים והמיושבים בצפיפות גדולה, איך שמלאו את ערב הסדר תכן רוחני רב, כמה חן וחסד שהיה שרוי על הכל!
לזה מסוגל רק עם כעמנו. ובאיזו תנאים!
במחנה אחד בעיקר, מחנה 55, עומדים בתור למים 6–8 שעות. תבא למחנה תראה שורות של מאות פחים ועל ידם אנשים יושבים וקוראים או בחורות סורגות מתלוצצים, ופרט למקרים בודדים של קטטות, כולם מתעלים על המציאות האכזרית וחיים […] העתיד. דרך אגב, זה אחד המחנות הסמפטיים ביותר.
בליל הסדר הייתי עם חברי "חרות". ומה להגיד לך?
עצב בלתי רגיל שרר אצלם. האוירה היתה כה דחוסה שאני הרגשתי את עצמי כאילו אשמה, גם בזה שעד היום לא נתקבלה שום ידיעה מחבריהם וגם בזה שדגניה לא הראתה להם שום תשומת לב.
ויש כאן קבוצות שקשורות עם קבוצים וקבוצות בארץ והן מקבלות מכתבים וגם תמיכה כספית. כבר כתבתי באחד ממכתבי שהאנשים האלה מאד אוסגהאלטענע ומחונכים, הם אינם מדברים על זאת, אך זה כל כך מורגש באויר שאפשר למשש בידים את המועקה השורה עליהם. הם גם מקובלים כאן "כיחסנים" ופתאום מצב כזה…
גם אתה במכתבך אליהם לא הזכרת במילה אחת את חבריהם, אם יצאו לדגניה ומתי, אם ראית אותם או לא או שמעת משהו עליהם. וכאן כל יום – נצח. גם אני כבר חיה בצפיה בלתי רגילה לידיעה מהם.
באותה אניה יצאו אנשים לאפיקים ולמשמר־השרון. מאפיקים היגעה טלגרמה וממשמר־השרון נתקבלו מכתבים מצוינים ורק שלנו יושבים כאילו מבוישים ונעלבים ומצפים.
אני משתדלת כל הזמן להסביר להם את מצב הענינים בארץ ובדגניה, אך זה לא מספיק.
את מכתבך קבלו (כנראה גם נכתב ככה –אל תגיד לי שאני "מרביצה") כמכתב פרטי שלך, אף כי גם כאן נאלצתי להיות ממליצת־ישר על הקבוצה.
לפסח נתתי לשתי הקבוצות מעט כסף. 8 לירות. אך יצא קצת לא נעים: דוקא ביום שהבאתי אתי את הכסף פנה אלי חבר "חרות" בענין זה. הצטערתי שהוא הקדים אותי בשעה־שעתים.
אני יודעת, או יותר נכון מתארת לי את המצב בדגניה, כי מצב כזה עוד לא היה אף פעם, ויכלה להבין ואולי גם להצדיק הרבה, אך האנשים כאן, יש להם הבנה ובעיקר הרגשה […] ואנו תמיד מצווים להתחשב בזה.
קראתי את דברי יונה ביננשטין בעלון, הבנתי לרוחה ומתארת לי איזו שטויות דברה רות.
אני רוצה גם לכתב לך מלים מספר על עניני תנועה אם אפשר לקרא לזה ככה, אך מבקשת מאד, מאד לא לספר על זאת, כי אולי יהיה לדברים אופי של רכילות. אף כי אמרתי פעם את אותם הדברים בישיבת שליחי התנועה לפני נסיעתו של ברטמן, זו הפעם השניה שהשתתפתי בישיבה כזאת, כי היות ואני עובדת כללית מטעם הז'וינט, אין נוהגים לשתף אותי בענינים, אך אני משתפת את עצמי בעצמי במידת היכלת והצרך.
והענין הוא בזה שכאן נשארו בכל המחנות מטעם חברי הקבוצות שני בחורים צעירים: מיכה פס וישראל ברוק. ואין זה מספיק, לי היו אפילו שני אנשים יותר קשישים […] ומוכשרים מהם, ישראל ברוק עסוק כל הזמן אצל הבולגרים ומיכה אינו […] ומוכשר מתאים למלא את התפקיד שהוטל עליו. הוא גם לא כל כך אהוד אצל על המעפילים.
בנחם התהוה מצב קשה. ישנם כאן שני שליחים מהקבוץ המאוחד אילעזר לפיצקי שליח נחם ומאיר מגבעת־־־ברנר.
ופה שניהם עובדים בנחם שהגדיר את עצמו לקבוץ. הוצאנו הגדה לפסח מטעם הקבוץ ונחם, אך חלקו אותה רק בין חברי נחם–הקבוץ המאוחד, כמו כן למד חבר גבעת ברנר שירים פסח רק את חברי הקבוץ.
ומשום זה לא הסכימו חברי נחם, השיכים לחבר לסַדֵר סדר משותף. כל זמן היותו של ברטמן כאן, ז.א. עד בקורו בארץ, בכל אופן, התנהלה עבודה משותפת בנחם. כיום במידה שעושים משהו זה נעשה, מובן, רק אצל חברי הקבוץ. ודברים פעוטים קובעים כאן גורל של ענינים חשובים מאד.
לא פעם אני משתוממת על אליעזר – חבר אפיקים איך הוא יכל ככה להתנהג עם האנשים שבמשך זמן ארך היו לו גם קשרים אישיים, ופתאם מתנכר להם. אבל ככה זה.
מעכשיו אם ישלחו חמר ממזכירות החבר אבקש לשלח אכסמפלרים נוספים שיספיקו גם לחברי נחם, גם לקבוצות הקנטנטות, שאמוני בהם לא גדול ביותר, אך אנחנו צריכים לעשות את שלנו.
יש הכרח לשלֹח הנה איש בעל יכלת והשפעה, כי המצב עלוב מאד. סוף, סוף לקיים עבודה תנועתית ע"י שני נערים – לא יתכן. וכאמור לעיל העבודה מחולקת ככה שישראל מטפל בבולגרים בשני המחנות וכל יצר הענינים מבוצעים ע"י מיכה. וזה מאד לא טוב וגם למיכה לא קל.
לפי המצב בארץ אינני מאמינה שיוכל מישהו לצאת הנה, אבל אני רוצה שתדעו, לפחות, שהענינים כאן אינם בסדר. יצא גם לי הפעם לקלקל את שמי הטוב בתור עובדת כללית, כי קשה לי לראות הרבה דברים ולא לנקף אצבע, וזה מאד קשה לי ואי־נעים, כי אני תמיד נאמנה לעצמי משתדלת להיות נאמנה וישרה לתפקיד שמקבלת על עצמי, והפעם זאת תהיה סטיה, שגורמת לי לא מעט חטוטיה והרגשת בגידה: אני מבדילה בין מעפילים למעפילים.
יוסף, אינך יכל לתאר לעצמך איך הנצחונות המזהירים של נערינו משפיעים כאן על המעפילים. רב־רובם מוכן למסר את חיו במלחמת קדש יהוד זו.
וכשאני מזכירה את הנופלים שלעיני גדלו, היקרים והנפלאים האלה, שקשה לתאר שבשובי לא אפגשם יותר, את הזקופים מחוסרי־הדאגה ומלאי־החיים. הם עונים לי – כמעט בכל מקום אותה התשובה – ואם אחינו המליונים כרו לעצמם קברים והשמידום כמו זבובים היה יותר טעם למותם?
כל אחד מדגיש שאין לנו כל ברירה. וכל אחד רוצה בכל נפשו ומאודו להיות בין הלוחמים.
הפסקתי את הכתיבה ובינתים שמענו על התקפות בצמח
על המצב המזהיר בחיפה, על ירושלים ועל 29 שנפלו….
כל שעה – נצח.
איני מתארת לי בשום אופן איך חיים עכשיו בדגניה, ונדמה לי שאנו כאן בקיטנה; על אף כל הדאגות האי־שקט אנחנו ישנים כאן בלילות, אם לא בכולם, הרי אחרי שמתעיפים מאד אחרי התרוצצויות מרובות ביום ולילות של נדודי־שנה אין הפרעות חיצוניות ז.א. אין יריות והתפוצצויות ונרדמים סוף, סוף. ובאמת יש מוסר־כליות על שאין חלקי כיום עם כולכם שם בארץ.
בערב החג היתה לי עבודה מרובה מאד וזה כפר קצת על המצאי כאן, וגם היה קצת ספוק. אך איך אחזיק מעמד בעוד ימים מספר איני יודעת. לפי הצדק – אם אני מציעה לאחרים שיבאו הנה –הרי הייתי צריכה להיות עקבית ולהמשיך, אך הפעם קשה מאד להיות עקבית, וגם אחרי ששוהים כאן שבעה חדשים פג הלֵיח, אפילו בימים כתקונם.
אני אשתדל בכל יכלתי להאריך את שהותי כאן מתוך הכרה.
אולי אקבל על עצמי עוד איזה שהוא תפקיד בכדי להצדיק את קיומי כאן. ואולי בכל זאת אחזר בקרוב, כי נדמה לי שבאיזה מתח שלא אעבד כאן, אין זה דומה למתח ולאי־שקט בה נתון כל אחד בארץ.
היום נתקבלה טלגרמה משני הבחורים מ"חרות" שיצאו מכאן ביום ד'.
אני רוצה לקוות שלפסח הגעת הביתה ותעשה כמיטב יכלתך לכתב על המצב בבית, איך היה הסדר, איך חיים ועובדים ובעיקר על החברים החדשים ועל מצבם והרגשתם בדגניה.
הרבה שלומות לברנשטיין
ברב ברכות לכולם

חזקו ואמצו!
שלך
סוניה

26.4.48

עמוד 2/7
עמוד 3/7
עמוד 4/7
עמוד 5/7
עמוד 6/7
עמוד 7/7

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם:
מיקום: פוג לזו
תאריך: 1949-05-15

מקבל/ת המכתב

שם: יוסף ברץ
מיקום: תל אביב

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות