אוֹצָרוֹת
1946 15 בדצמבר

עדית כותבת ממחנה העקורים בגרמניה לאחותה שבהונגריה, ומנסה לעודד אותה ולהרים את רוחה

עדית וייס באד ריכנהל, גרמניה פורסם על ידי מערכת אוצרות
תרודה אלט

כתב היד

4 דפי המכתב

סיפור רקע

עדית כותבת ממחנה עקורים בגרמניה לאחותה שבהונגריה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת מסעם לארץ ישראל, שהו בני הזוג מונצו ועדית במחנה באד ריכנהל שבגרמניה. ממחנה זה, ולאחר חודשים ארוכים, עלו לאונייה 'אקסודוס'. במכתב מביעה עדית דאגה לשלומה של אחותה, מזכירה את געגועיה לעיירת ילדותן שבהונגריה - שופרון, ותוהה על ההחלטה לצאת למסע המפרך לעבר ארץ ישראל. המכתב והתרגום באדיבות המשפחה.

עדית כותבת ממחנה עקורים בגרמניה לאחותה שבהונגריה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת מסעם לארץ ישראל, שהו בני הזוג מונצו ועדית במחנה באד ריכנהל שבגרמניה. ממחנה זה, ולאחר חודשים ארוכים, עלו לאונייה 'אקסודוס'. במכתב מביעה עדית דאגה לשלומה של אחותה, מזכירה את געגועיה לעיירת ילדותן שבהונגריה - שופרון, ותוהה על ההחלטה לצאת למסע המפרך לעבר ארץ ישראל. המכתב והתרגום באדיבות המשפחה.

כתב היד

עמוד 1/4

15/12/46

תרודה יקרה
קיבלתי את המכתב שלך מה 26/11/46 התוכן לא שימח אותי, אני רואה שאת במצב רוח לא טוב, תרימי את הראש גם בשבילך השמש תזרח. תשמרי על הבריאות שלך מאוד חשוב. בשביל מישהי מסכנה כמוך… ובכלל אם את לבד בעולם. אני חושבת על זה למה אנחנו כולנו כל כך מפוזרים. אנשים דווקא מחפשים להיות ביחד זה מנחם. אבל לנו לא היה כנראה את המזל לזה. מפיני אני לא שומעת כלום…בכל זאת אני דואגת מרחוק. הייתי רוצה לעלות על רכבת בשופרון כמו פעם ולנסוע אליהם אבל עכשיו זה בלתי אפשרי ואני חושבת שהיא כל ערב שוכבת במיטה וחושבת עלינו אבל היא לא כותבת.
השבוע בובי היה לביקור. הוא נהיה גבר צעיר 175 מ' אני כתבתי לו כמה פעמים שיבוא וסוף סוף הוא הזיז את עצמו לפה, הוא לא כותב לאף אחד. כנראה יסע בקרוב לאח שלו לארץ, הוא בחור נאה וחכם. הוא כתב כמה גלויות לפלסתינה ולא קיבל תשובה כנראה שלא הגיע. באים אנשים לזמן קצר מהארץ, מאוד מצער שלך עוד אין פספורט.
כמה זמן אנחנו נחיה כאן בלאגר רק הקב"ה יודע. אני כבר שבעה מזה, מכל הלב הייתי רוצה שיהיה לי בית קטן. אבל באירופה זה לא אותו דבר, אם כבר היינו נשארים בשופרון, שם לפחות הכרנו את השפה, כאן אנחנו לא יודעים את השפה על בוריה אין לנו כסף.
בשופרון היה לנו יותר קל להיבנות. אם לא נצליח להגיע לארץ נחזור לשופרון. יותר חכם מאשר לחכות פה לנס. אני מחכה כל יום ללידה. כשהתינוק יוולד ממילא לא נוכל לנסוע, רק באביב נוכל לעשות תכניות.
לא צריך לדאוג כי פה לא חסר לנו כלום. חסכנו קצת ושומרים שלא יהיה לנו יותר מידי. בינתיים אני עוד סורגת והיית מתפלא כמה אני חרוצה. כבר עשיתי לעצמי כפפות, טורבן וגרביים. סרגתי כבר קילו צמר. קניתי קילו בשביל שמלה. אסרוג לעצמי וגם למונצו. עשיתי כפפות וכבר הכנתי צמר בשביל פולאוור למונצו.
תרודה יקרה, אל תתני לראש שלך להתבלבל, נקווה לזמנים יותר טובים. כשאת כותבת לארץ תבקשי מארנה שידאג לסרטיפיקט. מדברים על זה שלמי שיש קרובים בארץ יכול לקבל סרטיפיקט. הוא לא צריך לפחד שאנחנו נצטרך ממנו משהו חומרי. אני מקווה שיש לנו מה שאנחנו צריכים…
עדית ומונצו

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: עדית וייס
מיקום: באד ריכנהל, גרמניה
תאריך: 15.12.1946

מקבל/ת המכתב

שם: תרודה אלט (אחותה)
מיקום: הונגריה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/4

15/12/46

תרודה יקרה
קיבלתי את המכתב שלך מה 26/11/46 התוכן לא שימח אותי, אני רואה שאת במצב רוח לא טוב, תרימי את הראש גם בשבילך השמש תזרח. תשמרי על הבריאות שלך מאוד חשוב. בשביל מישהי מסכנה כמוך… ובכלל אם את לבד בעולם. אני חושבת על זה למה אנחנו כולנו כל כך מפוזרים. אנשים דווקא מחפשים להיות ביחד זה מנחם. אבל לנו לא היה כנראה את המזל לזה. מפיני אני לא שומעת כלום…בכל זאת אני דואגת מרחוק. הייתי רוצה לעלות על רכבת בשופרון כמו פעם ולנסוע אליהם אבל עכשיו זה בלתי אפשרי ואני חושבת שהיא כל ערב שוכבת במיטה וחושבת עלינו אבל היא לא כותבת.
השבוע בובי היה לביקור. הוא נהיה גבר צעיר 175 מ' אני כתבתי לו כמה פעמים שיבוא וסוף סוף הוא הזיז את עצמו לפה, הוא לא כותב לאף אחד. כנראה יסע בקרוב לאח שלו לארץ, הוא בחור נאה וחכם. הוא כתב כמה גלויות לפלסתינה ולא קיבל תשובה כנראה שלא הגיע. באים אנשים לזמן קצר מהארץ, מאוד מצער שלך עוד אין פספורט.
כמה זמן אנחנו נחיה כאן בלאגר רק הקב"ה יודע. אני כבר שבעה מזה, מכל הלב הייתי רוצה שיהיה לי בית קטן. אבל באירופה זה לא אותו דבר, אם כבר היינו נשארים בשופרון, שם לפחות הכרנו את השפה, כאן אנחנו לא יודעים את השפה על בוריה אין לנו כסף.
בשופרון היה לנו יותר קל להיבנות. אם לא נצליח להגיע לארץ נחזור לשופרון. יותר חכם מאשר לחכות פה לנס. אני מחכה כל יום ללידה. כשהתינוק יוולד ממילא לא נוכל לנסוע, רק באביב נוכל לעשות תכניות.
לא צריך לדאוג כי פה לא חסר לנו כלום. חסכנו קצת ושומרים שלא יהיה לנו יותר מידי. בינתיים אני עוד סורגת והיית מתפלא כמה אני חרוצה. כבר עשיתי לעצמי כפפות, טורבן וגרביים. סרגתי כבר קילו צמר. קניתי קילו בשביל שמלה. אסרוג לעצמי וגם למונצו. עשיתי כפפות וכבר הכנתי צמר בשביל פולאוור למונצו.
תרודה יקרה, אל תתני לראש שלך להתבלבל, נקווה לזמנים יותר טובים. כשאת כותבת לארץ תבקשי מארנה שידאג לסרטיפיקט. מדברים על זה שלמי שיש קרובים בארץ יכול לקבל סרטיפיקט. הוא לא צריך לפחד שאנחנו נצטרך ממנו משהו חומרי. אני מקווה שיש לנו מה שאנחנו צריכים…
עדית ומונצו

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 1947-12-15

מקבל/ת המכתב

שם: תרודה אלט (אחותה)
מיקום: הונגריה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות