אוֹצָרוֹת
1942 23 ביוני

פויו מאושפז בבית החולים בירושלים ומספר למתי חברתו כי נתן את הכסף שנשאר לו לאדם אחר וכי הוא נעלב מאוד מכך שהיא לא מתכוונת להגיע לבקר אותו

חנן (פויו) ריחיים ירושלים פורסם על ידי מערכת אוצרות
פויו מפגין כישורים ספורטיביים ורוח טובה למרות נכותו ותלאות הבריאות שחווה, 1967

כתב היד

3 דפי המכתב

סיפור רקע

מכתב קורע לב שכותב פויו בשנת 1942, לפני כניסתו לניתוח בבית החולים "הדסה" שעל הר הצופים בירושלים. במכתבו למטי חברתו הוא מספר על הנסיעה לירושלים באוטובוס, וכיצד החליט לתת את עשרת האגורות האחרונות שבכיסו כדי לשלם את כרטיסו של אחר שלא היה לו, ושנהג האוטובוס סירב לוותר לו על תשלום הכרטיס, ושכעת, משהגיע לירושלים, נותר רעב. עוד במכתב נחשפת פגיעותו הרבה של פויו וציפייתו כי מטי שלו תבוא אליו במהרה. המכתב והתמונה באדיבות אוסף עפרה ריחיים. התמונה מתוך "סיפורי סבתא: מטי ריחיים, 1920--2009", מאת תמי הפטל, עמ' 146.

מכתב קורע לב שכותב פויו בשנת 1942, לפני כניסתו לניתוח בבית החולים "הדסה" שעל הר הצופים בירושלים. במכתבו למטי חברתו הוא מספר על הנסיעה לירושלים באוטובוס, וכיצד החליט לתת את עשרת האגורות האחרונות שבכיסו כדי לשלם את כרטיסו של אחר שלא היה לו, ושנהג האוטובוס סירב לוותר לו על תשלום הכרטיס, ושכעת, משהגיע לירושלים, נותר רעב. עוד במכתב נחשפת פגיעותו הרבה של פויו וציפייתו כי מטי שלו תבוא אליו במהרה. המכתב והתמונה באדיבות אוסף עפרה ריחיים. התמונה מתוך "סיפורי סבתא: מטי ריחיים, 1920--2009", מאת תמי הפטל, עמ' 146.

כתב היד

עמוד 1/3

ירושלים 23.6.42

בוביק יקר שלי!
לאמרות שאת לא בת [באת] כדי לאומר לי שלום – דבר שרצית [שרציתי] מאד – לפני
כנסעתי [כניסתי] לבית החולים, אני כתב לך שוב והפם מירושלים היפה שאזנו [שהגענו אליה]
בשעה 12:30 (לבית החולים).
האיו לי כמה אכובים [עיכובים] בגלל הכסף הארור. כך שלא יכולתי לינסוע לפני 10.
ב 10 בבוקר יאצתי אם אמא מהבית וב 10:20 ניפרדתי מאליה והאותו [והאוטובוס] זז
ממקומו בתירתור הגלגלים שאסקיר [שהזכיר] לי התירתור של הרכבת שבא [שבה]
נסעת את. הנסיה [הנסיעה] עברה בסדר עד שהאותות נהצר [נעצר] וגפיר [וגבר] יהודי נכנס
לאותו [לאוטו] ומבקש מי הנעג [מהנהג] שאכח אותו לירושלים בלי כסף מיפני שאין לא [לו]
פרותה בכיס. הנעג [הנהג] מסרב לכחת אותו כך שאני לא יכולתי ליסבול
איך שהבחור אתחנן בפני הנעג ואוצתי [והוצאתי] האשרה [עשרה] גרושים האחרונים
ושילמתי בעדו. וכך אגתי [הגעתי] ירושלימה ב12:15 אלחתי [הלכתי] אלי אותו [אל אוטובוס] מס' 9
ועליתי אל הר הצופים ל"הדסה" היפה שאני יושב אכשב [עכשיו] על ספסל
וכתב עד שאקבלוני ויתנו לי מיטה. זה רק בשעה 2. כך שאלי לחכות
שעה וחצי ואני רעב וכסף אין. מה להשות רציתי ליות [להיות] נדבן ולא
חשבת אלי [חשבתי על] כלום. אחרי הכל אני מעוד אצבני ומצוברך. מה בסופי
יהיה אין לי כל מוסג [מושג].
הנני כבר סגור בין קירות בית החולים ומתגיגי [ומתגעגע] אלך [אלייך] כל כך
רחוק. אני עוד חושב ומחפס התשובה לשהלתי [לשאלתי] זוּ ששאלתיך
במיכתבי אתמול. ניגכרתי [נזכרתי] באותו זמן שהייתי צריך לאכנס [להיכנס] לבית חולים
תל-אביב והיית מבקשת אותי שלפני כנסעתי [כניסתי] לביה"ח שאבוא בריצה אלך [אלייך]
ולהודיה [ולהודיע] לך וכן שאני נכנס לבית חולים ירושלים שלא כל יום
תוכלי לירותני [לראותני] והני אודיה [ואני אודיע] לך אל כן שבוע ימים כודם [קודם], את שולחת
לי את אחוליך הטובות להצלחת הנתוח ואומרת שמי יודע מתי
תוכלי לירותני [לראותני] ואם אסה הנתוח כי אני שאצליח.
למה כל זה בוביק העם את לא מרגישה כמה שאכבת [שהכאבת] לי בדברך [בדברייך]
אלה? אנני יכול לאבינך [להבינך] איך שיכולת להכשוב [לחשוב] כך, ולא ליכתוב
כל זה? אני בוביק בכל אופן לא תיארתי לאצמי שאני אבקשך
לאבוא אלי ועוד במיקרה כזה ואת תיכתבי שהדבר בלתי אפשרי?
למה בוביק שלי למה? העם אנני כֹא יקר לך כמא [כמו] […] וכל
והפרותות [והפרוטות] וקלר שילמה עבורך? ארי את באצמך כתבת
לי שקלר מבתרת [מוותרת] כבר אל הכסף. רק עם את תיצתרחי לניסוע
לעבודה (עם לג' ברלין יהיה עבודה) העם אינני שובה [שווה] (עם לא יותר)
אותו הדבר מה שהעבודה של גב' ברלין? אבל לא אני מקשה [מתקשה] לאבין [להבין]
הדבר. ובפרת [ובפרט] במצבי אני של אכשב [עכשיו], בשום אופן לא אוכל להבין.
אולי כשאת תאזבירי לי כי אז גם יהיה לי יותר קל וגם אוכל להבין
יותר. באנתים אני מלה [מלא] כאב ואצבנות. למה לא בת לאומר לפויוּ
שלך שלום ולתת לא [לו] קצת אומץ דבר שכל כך זקוק לא [לו]. בוביק שלי
אל נא, אל תיתני לשכב בגעגועים האלה הני מבקשך
תישתדלי ליות מה שיותר מהר אצלי. אחשב [עכשיו] אני אפסיק עד שאכנס
כבר לחדר. לא יותר טוב אשלך לך אכשב [עכשיו] את המכתב הזה. ומחר אני
אכתוב לך אחר אובכן [ובכן] בוביק שלי בוי אלי ואל תיכסי אלי כל כך. אם
את כועסת. אפילו מי מיכתבי [ממכתבי] זה.
אני מחקה לך בקוצר רוח אל תישכחי אני נימצה אכשב [עכשיו] בבית החולים ולא בבית.
כך שהסבל הוא כפול. תימסרי בבקשה לקלר
ודוד ארבה דרישת שלום ולשהר [ולשאר] המשפחה ולך בוביק חביב,
אני אומר לך שלום ומבקשך לאבוא אלי מה שיותר מהר.
אל נא. אל תיתני לי יותר ליסבול
בנשיקות ובדמהות [ובדמעות] אני מחבק לך
באהבה וגעגעוים נורעים
שלך
פויו

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: חנן (פויו) ריחיים
מיקום: ירושלים
תאריך: 23.06.1942

מקבל/ת המכתב

שם: מטי (מטילדה) טרגן
מיקום: תל-אביב יפו

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/3

ירושלים 23.6.42

בוביק יקר שלי!
לאמרות שאת לא בת [באת] כדי לאומר לי שלום – דבר שרצית [שרציתי] מאד – לפני
כנסעתי [כניסתי] לבית החולים, אני כתב לך שוב והפם מירושלים היפה שאזנו [שהגענו אליה]
בשעה 12:30 (לבית החולים).
האיו לי כמה אכובים [עיכובים] בגלל הכסף הארור. כך שלא יכולתי לינסוע לפני 10.
ב 10 בבוקר יאצתי אם אמא מהבית וב 10:20 ניפרדתי מאליה והאותו [והאוטובוס] זז
ממקומו בתירתור הגלגלים שאסקיר [שהזכיר] לי התירתור של הרכבת שבא [שבה]
נסעת את. הנסיה [הנסיעה] עברה בסדר עד שהאותות נהצר [נעצר] וגפיר [וגבר] יהודי נכנס
לאותו [לאוטו] ומבקש מי הנעג [מהנהג] שאכח אותו לירושלים בלי כסף מיפני שאין לא [לו]
פרותה בכיס. הנעג [הנהג] מסרב לכחת אותו כך שאני לא יכולתי ליסבול
איך שהבחור אתחנן בפני הנעג ואוצתי [והוצאתי] האשרה [עשרה] גרושים האחרונים
ושילמתי בעדו. וכך אגתי [הגעתי] ירושלימה ב12:15 אלחתי [הלכתי] אלי אותו [אל אוטובוס] מס' 9
ועליתי אל הר הצופים ל"הדסה" היפה שאני יושב אכשב [עכשיו] על ספסל
וכתב עד שאקבלוני ויתנו לי מיטה. זה רק בשעה 2. כך שאלי לחכות
שעה וחצי ואני רעב וכסף אין. מה להשות רציתי ליות [להיות] נדבן ולא
חשבת אלי [חשבתי על] כלום. אחרי הכל אני מעוד אצבני ומצוברך. מה בסופי
יהיה אין לי כל מוסג [מושג].
הנני כבר סגור בין קירות בית החולים ומתגיגי [ומתגעגע] אלך [אלייך] כל כך
רחוק. אני עוד חושב ומחפס התשובה לשהלתי [לשאלתי] זוּ ששאלתיך
במיכתבי אתמול. ניגכרתי [נזכרתי] באותו זמן שהייתי צריך לאכנס [להיכנס] לבית חולים
תל-אביב והיית מבקשת אותי שלפני כנסעתי [כניסתי] לביה"ח שאבוא בריצה אלך [אלייך]
ולהודיה [ולהודיע] לך וכן שאני נכנס לבית חולים ירושלים שלא כל יום
תוכלי לירותני [לראותני] והני אודיה [ואני אודיע] לך אל כן שבוע ימים כודם [קודם], את שולחת
לי את אחוליך הטובות להצלחת הנתוח ואומרת שמי יודע מתי
תוכלי לירותני [לראותני] ואם אסה הנתוח כי אני שאצליח.
למה כל זה בוביק העם את לא מרגישה כמה שאכבת [שהכאבת] לי בדברך [בדברייך]
אלה? אנני יכול לאבינך [להבינך] איך שיכולת להכשוב [לחשוב] כך, ולא ליכתוב
כל זה? אני בוביק בכל אופן לא תיארתי לאצמי שאני אבקשך
לאבוא אלי ועוד במיקרה כזה ואת תיכתבי שהדבר בלתי אפשרי?
למה בוביק שלי למה? העם אנני כֹא יקר לך כמא [כמו] […] וכל
והפרותות [והפרוטות] וקלר שילמה עבורך? ארי את באצמך כתבת
לי שקלר מבתרת [מוותרת] כבר אל הכסף. רק עם את תיצתרחי לניסוע
לעבודה (עם לג' ברלין יהיה עבודה) העם אינני שובה [שווה] (עם לא יותר)
אותו הדבר מה שהעבודה של גב' ברלין? אבל לא אני מקשה [מתקשה] לאבין [להבין]
הדבר. ובפרת [ובפרט] במצבי אני של אכשב [עכשיו], בשום אופן לא אוכל להבין.
אולי כשאת תאזבירי לי כי אז גם יהיה לי יותר קל וגם אוכל להבין
יותר. באנתים אני מלה [מלא] כאב ואצבנות. למה לא בת לאומר לפויוּ
שלך שלום ולתת לא [לו] קצת אומץ דבר שכל כך זקוק לא [לו]. בוביק שלי
אל נא, אל תיתני לשכב בגעגועים האלה הני מבקשך
תישתדלי ליות מה שיותר מהר אצלי. אחשב [עכשיו] אני אפסיק עד שאכנס
כבר לחדר. לא יותר טוב אשלך לך אכשב [עכשיו] את המכתב הזה. ומחר אני
אכתוב לך אחר אובכן [ובכן] בוביק שלי בוי אלי ואל תיכסי אלי כל כך. אם
את כועסת. אפילו מי מיכתבי [ממכתבי] זה.
אני מחקה לך בקוצר רוח אל תישכחי אני נימצה אכשב [עכשיו] בבית החולים ולא בבית.
כך שהסבל הוא כפול. תימסרי בבקשה לקלר
ודוד ארבה דרישת שלום ולשהר [ולשאר] המשפחה ולך בוביק חביב,
אני אומר לך שלום ומבקשך לאבוא אלי מה שיותר מהר.
אל נא. אל תיתני לי יותר ליסבול
בנשיקות ובדמהות [ובדמעות] אני מחבק לך
באהבה וגעגעוים נורעים
שלך
פויו

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: יצחק פדרמן
מיקום: גבול מצרים
תאריך: 1973-11-04

מקבל/ת המכתב

שם: מטי (מטילדה) טרגן
מיקום: תל-אביב יפו

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות