בכל שנה נבחרו כמה משפחות בקיבוץ לצאת לחופשה באירופה. בשנת 1961 הגיע תורם של צביה ובעלה שלמה, והם הפליגו עם עוד חברים מהקיבוץ לטיול של חודש ימים.
מכתב זה נכתב במרסיי, צרפת ונשלח אל הילדים שנותרו בארץ: אליה הלל ואורלי, והאחיינית מיכל.
צביה מתארת במכתב את הגעגועים שלה ושולחת להם נשיקות. היא מתארת בהומור חוויות מן ההפלגה באונייה. אחת מהן הייתה ארוחה מפוארת שהם השתתפו בה, עם כלים רבים, שונה מאוד מן הארוחות בקיבוץ. היא מזכירה את המשפחות האחרות שיצאו איתם לטיול ומספרת כיצד הם קיימו מעין אספת חברים כמו בקיבוץ על שאלת הנסיעה לחו"ל.
צביה שורץ נולדה ב־10 ביוני 1928 בירושלים. אביה, אליהו קאופמן, היה חולה מאוד ונפטר מדום לב כשהייתה בת שנה. האם חנה נותרה לגדל לבדה את צביה, ואת אחותה עדה שהייתה גדולה ממנה בעשור. רוב ילדותה גדלה צביה לבד, שכן אימה נאלצה לצאת לעבוד. כשצביה הייתה בת שמונה, עברה אחותה לקיבוץ נען, וצביה החלה לבקר בקיבוץ לעיתים תכופות.
בהיותה בת עשרים נישאה צביה לבעלה הראשון יעקב ארליך וילדה את בתה הבכורה – אליה. כעבור שנה, נפרדו בני הזוג, וצביה ובתה עברו לקיבוץ נען. לאחר שנה היא הכירה את בעלה השני שלמה שורץ ונולדו להם שלושה ילדים: הלל, אורלי ועידו.
במשך השנים צביה עבדה בתחומים שונים בקיבוץ. היא הייתה מטפלת, הקימה את המספרה הראשונה בקיבוץ, הייתה מורה למלאכה במשך שמונה־עשרה שנים, ואחר כך עבדה במתפרה. תחום האומנות בער בה, והיה מוקד מרכזי בחייה גם בשנות הפנסיה שלה.
לצביה היו 11 נכדים ושלושה נינים. המשפחה הייתה מרכז חייה, והיא הייתה עמוד תווך לקרוביה. היא נפטרה ב־8 ביוני 2017.
המכתבים שכתבה צביה נשמרו בידי הבת אורלי פרבר. הם הועלו לאתר במסגרת מלגת מעורבות חברתית במועצה אזורית גזר, קיבוץ נען, תשפ"ב (2022)