מרחביה 28/7/1942

שלומית יקירתי!
בשמחה רבה שקבלנו את מכתבך ובענין רב
קראנו את תכנו. דוקא בהיותך בבית ואורחת
קבועה בחדרנו לא הגענו לכלל שיחה. אין אני
גורס, כי פגישותינו נועדו רק לשיחות, אבל היתה
לי הרגשה- וגם לאמא- כי משהו העיק עליך ולא
בא לכלל ביטוי.
…הדבר היחיד שאני מבקש לעצמי, לאחר שעברת
את סף השנה החמש-עשרה הוא להדק אתך
את המגע הרוחני והנפשי. במדה שאת מתבגרת
והולכת מפנה את מקומו המגע הפיסי- הלטיפה,
הנשיקה, בילוי הזמן ההדדי הממושך. הדאגה להופעות
חיצוניות לתלבשתך, למזונותיך, לארח חייך בהכרח
פוסקת. במקום זה מוכרח להעמיק המגע הרוחני
בנינו. אנו חיבים לשקוד על חילוף דעות, על
הבנת הרגשות, על הצצה מעמיקה לתוך נבכי
הנפש.
העובדה שהנך מנותקת מאתנו בגוף

[עמוד 2]
הנערות המבשילה, כאשר המחשבה תוססת והנפגש
רוגשת ואין אנו חפשים להפגש כאות נפשנו
כשהלב והמוח עורגים לניב, לביטוי, עובדת ההינתקות
מחיבת אותנו למאמץ יתר לפתיחת אשנב
למערכי המחשבה והרגש. ובמידה שאת מתבגרת
היחס יחדל להיות חד צדדי, כלומר שאת תהיי
תמיד המושפעת והמודרכת, אף אני לא אמנע
ממך מן החויות והמחשבות התוססות בקרבי
והמעסיקות את דעתי.
החלטתך להתרכז השנה בתוך הקבוצה
ולא להתפזר לשבעה ימים נראית לי
כנבונה. יש בה בעסקנות המרפרפת צד
מענין ולעתים גם מושך. אבל זאת היא דרך
קלה. לעומתה לא תסולא בפז ההתבוננות
והחדירה המעמיקה בענין אחד. הקבוצה שאת
חיה בתוכה איננה עוד עצם החיים, היא רק
פרוזדור לחיים העתידים בקבוץ. אבל אין ספק,
כי היא משקפת כבראי בזעיר-אנפין את
חייה החברה המבוגרים. כבר עתה תתקלי אם

[עמוד 3]
תתבונני יפה- בחולשות וביצרים מצד אחד וגם
בתבונה ובאצולות מצד שני ותראי את נפש
האדם המורכבת. העמיקי להתבונן, היטיבי לפעול,
חפשי את הטוב בנפשך פנימה ובקרב חבריך הקרובים
כי עוד נכון לנו מאבק על על שלטון הטוב
בחברתנו הקבוצית הקטנה ובחברה האנושית
הגדולה.
שלומית החביבה, תגיעי לגיל של בחרות
עם תום המלחמה. תפקידים עצומים יוטלו על
שכמיכם- החזקות, על דורכם ודורנו גם יחד. נצטרך
לפתח כל פינה בארצנו במלוא יכלתנו לשם
קליטה וגאולה. של עמנו הנרדף. אני מאמין כי
תסערנה גם תנועות גדולות לשחרור העולם, תנועות
סוציאליסטיות כבירות. כדאי יהיה לחיות ולפעול.
לשם כך צריך ללמוד ולהתכונן בצניעות, בקול
דממה דקה. טוב איפוא שאת מתרכזת בפעולתך
החברתית בענין אחד. טוב, כי עיניך בראשך.
את כותבת בנימה של צער על שנה

[עמוד 4]
שעברה. לא כדאי, יקירתי. הנה אני בן שלושים
ושבע ולא הצטערתי על אף שנה חולפת, אילו
הייתי מתחיל את חיי מבראשית, הייתי בוחר באותה
דרך החיים והייתי עובר את אותו המסלול שעברתי.
העיקר להרגיש, כי השנה שחלפה היתה שנת
עבודה, שנת מחשבה ושנת פעולה, כי היא לא
חלפה לשוא. את כותבת, כי את מרגישה התבגרות,
כי רכשת לך נסיון-חיים נוסף. טוב כך. אין זה
אפיני [אופייני] רק לגיל ההתבגרות. אף אני מרגיש עתה
את התבגרות המחשבה, את התבהרות הביטוי
ועודני מקוה להוסיף ולהתפתח.
היי רעננה, בתי, ודרכי בעוז לתוך השנה
החמש-עשרה. אגב, אל תתאמצי להיות "רצינית".
אל תשכחי את האספורט, קריאה מלבבת, נגינה,
שירה, דברים המוסיפים חדוה לחיים.
קבלי נשיקה מאבא, הקשור אליך בעבותות
אהבה ותקוה.
חזק ואמץ
צבי

בצד:
יקירתי! מכתבך עורר בנו ענין ורצון להמשיך בחליף המחשבות. הפעם עשה את זה אבא
גם אני אשתדל לכתוב לך בימים הקרובים. רב שלום לך לינה