19.1.45
רב שלום לך בתי יקרה,

זה שבועיים עברו, מאז שנפרדנו. אומנם רק שבוע היום שהגעת בחזרה, ועדיין לא קיבלתי שום דבר, שום מכתב ממך. חשבתי שלשרוליק כתבת. גם לא לשרוליק גם לא לי. אני מחכה יום יום – אולי היום אולי היום אולי מחר. אומר לך את האמת שהייתי לא שקטה, לא ידעתי מה לחשוב.
אתמול הגיע מכתב של אבא ונרגעתי. אבא כותב לי שקיבל את המכתב המשותף, אבל נשלח מבית השיטה. לכן רואה אני שתודה לאל הכל בסדר. מה היא הסיבה לאה'לה שלא כותבת? אין לך פנאי? כל כך עסוקה או הבוץ לא נותן לכתוב? גם זה נכון שיכול כבר להיות מצב רוח לא טוב – תמיד בבוץ. אז פחות ימים בוץ או יותר ימים זה הן או הך, אבל בני שרון! שלא יודעים מה זה רפש!? זה אבל יעבור יותר מהר מאשר המלחמה.
לאה'לה היום נסעו שתי בנות לידך ואני מצטערת שלא ידעתי הייתי מוסרת איתן דבר מה. אתמול אחת מאלה, שרה, הייתה בחדר שלנו , ואחרת שאלה אותה אם תהיה בגבע?
אז ענתה שלא. לכן לא חשבתי שהן תהיינה בסביבתכם. היום נסעתי עם האוטו ראיתי את שרה גם את לאה נחמני. ברגע הראשון לא זכרתי, אבל חיש מהר נזכר לי ששמה יש לה אחות. סבבתי את האוטו, והשגתי אותן. אולם לא הספקתי יותר למסור לה מאשר למסור לך ד'ש, מפני שבא בינתיים אוטו אשר הן בו נסעו.
אני חושבת לאה'לה שאת המכתב הראשון שלי קיבלת ורציתי לכתוב לך עוד בו את המידות של הסריגה, מפני שלא רשמת לך אזי שכחתי. ואני חושבת בכל פעם שאכתוב מכתב אז גם את זה אכתוב. היום כבר החלטתי לא יותר לחכות על מכתב, וכותבת.
ואיפה שוב? בשדה. זה קרוב לכביש, בכל זאת בוץ נקודה והמכונה בידיך כקרוסלה. להגיד את האמת לא רציתי לרדת מהכביש גם בבוקר הייתי כאן, ונשארתי לעמוד בצד הכביש. הקצין שאני עובדת איתו התעקש שכן לנסוע, אם המכונה לא תמשוך יש די אנשים לדחוף. מה יש ברירה? הוא עכשיו מאד נהנה מהנצחון שלו, כי הרבה מכונות עומדות בכביש, רק המכונות שלו נכנסו: מלבדי עוד אחת שאיטלקי נוהג בו. גם הוא לא רצה להיכנס וכאשר נכנסנו בלי קושי אז נהנה. ניצח .
לאה'לה אני שוב מתכוננת לבקר את אבא. הוא מאוד מתגעגע, ביחוד לך. כל כך הרבה ממך כותב, במכתבים היפים – מלאי תוכן.
חשבתי לנסוע ביום רביעי בערב ולחזור ביום ראשון בערב. בינתיים שמעתי שיש נסיעה למצרים אז אולי אסע איתה.
לפני שבוע הייתי רק כמה רגעים בבית, זאת אומרת שהגעתי לתל אביב אחרי הצהריים מאוחר, אז עוד הספקתי להגיע לראות את שרוליק. השבוע בילהה מקיבוץ השומר הצעיר מסרה לי ד'ש. היא הייתה בחיפה. אז ניגש אליה ושאל אותה אם היא מכירה אותי? הוא מסכן מתגעגע. אלה שאת לא כותבת לו אז איך אני יודעת: הנסיעה באוטו למצרים זה ביום שני. עד מתי אין אני עוד יודעת. נראה. אם לא אצליח ככה אז יש ברירה.
ממני אין לי מה לכתוב לך, מרגישה טוב ועובדת ומה זאת עבודה? שאפשר לכתוב לקרוא בשעת עבודה זה כמובן עבודות בשדות.
לפני שבוע הייתי בקרבת עיינות שלך. שמחתי כי חשבתי שזה לשמה. נסעתי עם ההודים. הזמינו אוטו לטיול. מטרה מדעית כמובן, אבל מה שהם למדו מזה לא יודעת. נסע איתם אחד מרחובות יהודי, שהבטיח להם להראות את תחנות ניסיונות. אז נסעתי לעיינות תחנת הניסיונות. אני כן ראיתי דבר חדש, כלומר מכשיר החליבה. הרבה שמעתי על זה אבל לא ראיתיו. עוד דבר מה חדש – שלא אקטואלי לנו לפי שעה – מסור לחתוך תפוזים באותו העת נהניתי כי זה דבר חדש לי. ואני כפי שאת מכירה אותי אוהבת בכל פעם דבר חדש.
המזג אוויר שוב לא ברור, שוב כפי הנראה יהיה גשם. לפני הצהריים התבהר, כל העננים הלכו לכיוון צפון והמראה היה יפה. השמש הספיקה בינתיים קצת לחמם. אולם עכשיו מתחיל לטפטף ורואה אני שהגשם בא מצד לא רגיל כלומר מצפון דווקא. עולם הפוך. לפני הצהריים קראתי ספר טוב ומושך נפילת- צורפת.
מחר אני מקווה שאוכל לנסוע הביתה. רוצה אני לדעת מה נשמע אצל קילה, אז לא ביקרתיה. יוכבד כותבת לך? ושוב הייתי שוכחת את הסריגה.
לאה'לה המידה שאורבאך נתנה לנו היא לא מוצאת חן בעיניי. אני ראיתי פולובר סרוג, כבר מוכן, אבל לא ראיתי שהוסיפו עיניים אחרי החגורה. לכן אם את לא התחלת אז תתחילי ככה- 150 עיניים, עם המסרגות מספר שלוש ואת סורגת חזק! ככה שהחגורה תהיה במלא יותר שורה מאשר הפולובר. לא להוסיף כלום. רק להמשיך במסרגות העבות.
אני מקווה לבקרך אחרי שאחזור מאבא. אין מקום עלי לסיים.
מאחלת לך כל טוב ואושר רב. נשיקות את לא אוהבת אז לא אשלח.
דש לכל החברה
שלך אמא