[עמ' 1]
בני היקר!
מכתבך ששלחת לנו וגם ליהודה קבלנו ומודים לך בעדם.
לא כתבתי לך עד עכשיו וחושבת אני שהסיבה מובנת לך.
בזמן הזה עבר הרבה עלינו, הסבתא היקרה, עטרת ראשנו איננה.
הנס שקרה לנו, לי, לאבא ולעוד שני בחורים שהיינו כולם במקום אחד,
אני עד היום לא יכולה להבין.
הבית ניזוק מאוד. בריהוט וכלים היה לנו נזק קטן ועל זה
אנחנו בכלל לא מצטערים ובפרט שקיבלנו הטבה בעד הנזק.
חדרים שלנו הפונים לחצר נשארו שלמים. רק קיר בין משרד
וחצי קיר מחדר שינה שלנו נפל לחנות של הקומה 1 וכל דברי
חרסינה וזכוכית שעמד במזנון נשברו. אגרטל לפרחים שלך
שעמד על ארון הברזל במשרד נשאר שלם וגם דברי גבס שלך
(2 פסלים) שהיו על מזנון לא ניזוקו. עגלה שלך שעמדה על ארון
גם כן לא ניזוקה. הארון מקומה 5 העמדנו בפרוזדור
בכניסה למשרד […] גדוש לבנים ולא זז מהמקום ולא
ניזוק וגם ארוני ברזל שהיו במשרד לא זזו ממקום.
1 (החלק העליון מהמזנון מצאתי עומד על הרצפה בצורה
זו [ציור]). אני חושבת מניסיון כזה שארונות עם לבנים או
ספרים טוב להעמיד על יד ועל יד קירות הפונות
החוצה בתור מגן. את החלונות להדביק בבד כמו במלחמה קודמת
ודברי זכוכית וכל מני קישוטים להחביא לארונות או בכלל
לארגזים.
אנחנו גרים עכשיו בדירתו של בן מאיר
ברח' נאמנים 7-5 בקומה אחת אם נשאר שמה אנחנו
עוד לא יודעים יכול להיות שנעבור ללון בהדר. רהוט שלנו
והרבה דברים שלנו נמצאים עוד ברח' הבנקים. בגדים, לבנים
+ כלים ודברי כסף וזהב בדירה חדשה. הזהב אולי
ניתן לבנק. כסף הוא קטן, פמוטים, קנדלבר, כלי אוכל (כפות)
אי אפשר להכניס.

[עמוד 2]
בדרך כלל הולכת אני כל יום עם אבא בשעה 7 , 8 למשרד
ונשארים שמה עד 200 ואחרי כן חוזרים לדירה ברח'
הנאמנים, אם דבר דחוף יכולים אלינו לטלפן לד"ר כץ הגר
בקומה אחת יותר נמוכה מאתנו.
היום לא נותנים לנסוע מהדר. רק לאגד וחושבת אני שינתקו אותנו
כמו העיר עתיקה בירושלים. רח' קינג ג'ורג', הבנקים חצי מרחוב הנאמנים ויפו – חלל
ריק. תושבי המרכז מתרכזים בפסג', עומדים על יד הספסלים
ויועצים. אנחנו עוברים מחצר ל"בוביס" בריצה, ודרך
סמטה לדירה החדשה.
הנק בודנר מתחתן בשבוע הבא, בהתחלת השבוע החלטנו
לנסוע לחתונה, אבל מאתמול (גמרנו) החלטנו לא לנסוע כי מצב הנסיעה
הוא יותר מדי מסוכן, ולא יודעים אם אפשר יהיה לחזור.
אפיתי קצת עוגות, להביא לחתונה, אבל היום אין אפשרות אפילו
לשלוח. נתתי להנק סיכה עם יהלומים של סבתא
ארנק של כסף של דודה שלו שהיה אצלנו. ביום חתונה יקבל הנק עוד שעון זהב קטן של
סבתא על ידי יהודה.
כרגע קיבלנו 2 מכתבים שלך, 1 מ ג' אדר ב' ושני
בלי תאריך, עם תנחומים, ומודים לך בעד התנחומים ובעד דאגתך,
אנסה לספר לך הכל: כבר מזמן אבא רצה שנעבור אני וסבתא לגור
להדר, אבל שנינו סירבנו, סבתא לא רצתה מסיבות בריאותה, חשבה
שיגרום לה לאי נוחיות ואני פשוט לא רציתי לעזוב את המרכז, אמרתי
שאהיה אחרונה. אבל ביום של אסון היה לאבא איזה רגש
הוא היה באסיפה ודרש תגבורת, הוא לא סמך על הגנה
שלנו, היו זה פליטים הונגרים ורומנים. אבא חושי, הבטיח לו
בעוד 8 ימים, אבא צעק, "לא, אני דורש תכף ומיד בעוד
שעתיים, כי אחר כך יהיה מאוחר, אני עוזב המרכז", ומיד סלומון אמר, "יהושע
אסור לך לעשות זאת". אבא שוב חזר על זה, שנעבור
לדירה של בן מאיר ביום הזה הסכמתי, והסברתי לסבתא,
תסכימי גם את, יהיה לנו שם טוב, יהיה לנו שכנות, גברת
הלמן ופיגה והיא גם כן הסכימה. הנק בודנר היה
אצלנו ואמר, אם אתם עוברים אני אשאר אצלכם ואעזור להעביר
הדברים. אבל בינתיים מכירו של פרייער עשה פלישה לדירה
זו, והעברה שלנו התעכבה. הנק נפרד בשעה 2 מאיתנו הוא
ביקש מסבתא סה"כ למתנה בשביל לולה אבל סבתא לא רצתה לתת
לו. (באמרה "אבל אני לא מכירה אותה כמעט, מדוע אתן לה"), אבל כאשר
כבר נסע, התחרטה ואמרה אולי הייתי צריכה לתת לו או יותר
כדאי שאתן לילדים פה. אבל אני אמרתי אין דבר תוכלי עוד
לתת לו. והיינו שנינו במצב רוח טוב. על זה שעוברים

[עמוד 3]
לדירה חדשה, ושוחחנו כל אחרי צהרים על הנק.
הצטערה מאוד, שהנק מתחתן שעם לולה, כי היא לא מצאה
חן בעיניה, ואני נחמתי אותה ואמרתי שהכל יהיה טוב, לא צריך
לדאוג יותר מדי. דאגה מאוד גם לכם, ובמיוחד לך מנחם, שאתה
בעיר העתיקה.
באותו יום בצהריים ראיתי 2 ערבים שעמדו על יד
"המשביר" והסתכלו על בית שלנו, ושני ערבים מאחורי בית שמאחורי
הגרז', חופרים בור ושמים על יד זה שק חול. הזהרתי
את אבא ואת הבחור שעמד בתצפית, אמרתי בשביל מה הם
מכינים את זה? וזה היה כנראה חיפוי בשביל אלה שיזרקו
את הפצצה.
בערב ישבנו כולם במטבח היה גם בנו של קנוללר
ושוחחנו כולם יחד וסבתא הייתה במצב רוח, שמזמן לא
הייתה במצב כזה. קנוללר יצא, בעוד כמה רגעים גם אני
יצאתי, רציתי ללכת לקומה שנייה לבחורים, מאחורי דלת
התעכבתי, היה לי איזה רגש.. רציתי לחזור ולהגיד
תצאו למשרד, אבל אמרתי לי, אלך לבחורים ומיד אחזור, אבל כבר
היה מאוחר כשהגעת לכמה מדרגות לפני קומה 2 שמעתי
3 יריות חזקות מאוד ובעוד רגע בורחים מחדר 2 בחורים
אני צועקת להם, אתם יריתם! הם אומרים, לא, זה מאוטו
ואבא לקח סבתא ביד ומשך אותה מהמטבח, וסבתא
[…] ואבא עוד אנחנו כבר בורחים "איפה את", ואני
צעקתי עוד, "רוצו למשרד", ואבא צועק "עם מי? סבתא
כבר איננה!" חושך, החשמל כבה, חשבתי שאלף ערבים באו
ליד הבית ויורים אלינו אני באמצע מדרגות
המובילות למטבח רוצה ללכת לאבא וסבתא, אבל דוחף
אותי ומרביצים בי דברים, חשבתי כדורים,
הרגשתי שנפצעתי קל, בקושי נגשת אני
לפרוזדור, שואלת אני, "איפה אתם! אבא, איפה סבתא?"
אבא אומר "תנו אור", בארון בפרוזדור היו גפרורים,
מלא גרוטאות על רצפה, קשה לעבור, אבא אומר לי, תאזור [תעזרי]
להרים דלת, מתחת הדלת הייתה סבתא, הרמנו אותה על
אלונקה עוד היה בה רוח חיים. נשקתי אותה אבל כבר גוססה.
(אבא החזיק אותה ביד אבל פתאום הרגיש דפיקה
חזקה ביד, וזאת הייתה הדלת מחנות קומה שעל יד המטבח שלנו
עם הדף אוויר חזק. והדלת נפלה על הסבתא. [מחוק: קיבלה פצע קטן מאחור בראש].
ההלוויה, זה היה הייתה למחרת, ביום שישי, הנק בודנר הספיק עוד

[עמוד 4]
לבוא להלוויה ולהגיד קדיש. צבי שלנו גם
כן בא ונשאר איתנו 9 ימים.
בזמן אחרון סבתא סבלה מאוד ונוסף למחלה שלה פחדה
שתאבד את הראיה ושמיעה והתפללה תמיד שאם היה צריך מה, וביקשה מה
שצריך ליקרות חס"ו [חס וחלילה] לנכדים היקרים שלה, שיקרה לה.
כי אין לה כבר כלום מחיים. היא סבלה מאוד כי כבר לא
יכלה לעבוד. יהי זכרה ברוך.
אני דואגת בשלומך ומתפללת שנזכה עוד כל המשפחה ביחד להתראות
[מחוק: בארץ חופשיה] בריאים ושלמים במדינה העברית החופשית
אמא
נערה אני לא צריכה, כי לי לבד אין עבודה עכשיו.
היא התפללה תמיד לאלוקים: שאם ח"ו [חס וחלילה] נוצר צער במשפחה
אזי היא רוצה להיות המקבלת עליה את צער המשפחה
ורק שהנכדים היקרים של יינצלו על ידי זה.
יהי רצון תפילתה הזכה תתקבל לרצון ולא
תדעו יותר מצער כזה. יהי זכרה ברוך.