Aus einem erst heute nach 8 Monaten eingetroffenen Briefe einer polnischen Sprachlehrerin.

Warschau, den 19. Januar 1945

Mit welchen gefuehlen ich Dir diesen Brief sende, kannst Du Dir leicht vorstellen. Endlich ist Warschau frei. Befreit von den schrecklichsten Scheusalen der welt. Was man der Stadt angetan hat, das kann keine Feder beschreiben und kein Geist kann es fassen. Man muss alles selbst gesehen haben um fuer das ganze Leben eine Erschuetterung zu behalten.– Die Vernichtung, die durch die Hitler'schen Banditen angerichtet wurde, ueberstiegt alle Grenzen, selbst die der schlimmsten Barbarei. Solche Erschuetterungen hatten wir wahrend 5 Jahren im Ueberfluss. Persoenlich war ich waehrend der ganzen kriegszeit in einem staendigen Zustand der Agonie. Immer dachte ich, dass die letzte Stunde geschlagen habe, um dann doch wieder uebermenschlichen Anstregungen und einem an Wunder grenzenden Zusammentreffen von Umstanden mein Leben zu verdanken. Mein Gott, wie bin ich muede, elend und voellig bar aller mateiellen Gueter. Meine ganze Habe ist verbrannt, alles liegt in Schutt. Ich besitze nur, was ich auf dem Leibe trage, und auch das hat mir eine mitleidige Seele geliehen.. Ich ging aus Warschau heraus in einem Sommerleide in Sandalen und jetzt haben wir 12 Grad kaelte. Ich gehe herum in einem Sommermantel, der mir das kleid ersetzt, und seit einem halben Jahr ziehe ich mich zum schlafen nicht um. Ich habe naemlich kein Hemd, bin also ein weiteres Exemplar jener Mensch, die nach dem bekannten maerchen gluecklich sind, ohne ein Hemd zu besitzen. Wir glauben hier aber alle, dass sich alles zum Guten wenden wird. Hitlers Henker sind werschwunden, wir koennen ausruhen und mit freier Brust tief atmen.

מתוך מכתבה של מורה ללשון פולנית שהגיע רק היום לאחר 8 חודשים

ורשה, 19 בינואר 1945

אתה יכול לדמיין לעצמך בקלות באיזו הרגשה אני שולחת לך את המכתב הזה. סוף סוף ורשה חופשית. משוחררת מן המפלצות המפחידות ביותר בעולם. אף עט לא יוכל לתאר את מה שחוללו לעיר, ואף מוח לא יוכל לתפוס זאת. מן ההכרח לראות הכל בעיניים על מנת לנצור בלב את הזעזוע לכל החיים. – ההשמדה שהובילו הגנגסטרים ההיטלראיים התעלתה על כל גבול, גם על גבולותיה של הברבריות הגרועה ביותר. כאלו זעזועים היו לנו די והותר במשך חמש שנים. באופן אישי, במשך כל זמן המלחמה הייתי במצב מתמיד של גסיסה. תמיד חשבתי שהגיעה השעה האחרונה, אז חבתי שוב את חיי למאמצים על אנושיים ולצירופי מקרים של נסיבות שגבלו בנס. אלוהיי, כמה שאני עייפה, אומללה וחסרת כל אמצעים חומריים. כל שהיה לי עלה באש, הכל הלך לאבדון. ברשותי כרגע רק מה שאני נושאת על גופי, וגם את זה סיפקה לי נשמה טובה.. יצאתי מוורשה בעצבון-הקיץ, בסנדלים, ועכשיו 12 מעלות קור אצלנו. אני מסתובבת במעיל קיץ שמשמש עבורי כשמלה, וזה חצי שנה שלא החלפתי בגדים כדי לישון. אז אין לי חולצה, ובכן אני עוד דוגמה לאותם אנשים שעל פי האגדה הידועה היו מאושרים כשלא הייתה ברשותם חולצה. אבל כולנו כאן מאמינים שהכל יתהפך לטובה. התליינים של היטלר הסתלקו, אנחנו יכולים לנוח ולנשום עמוק, אל ריאות חופשיות.