10/3/37

דוד יקר, קבלתי היום מכתביך 3/3 4/3,
ועכשיו מחכה לידיעות מלונדון. משום מה
בטוחה שאתה חוזר מהר מהר ומפני זה
לא מתחילה להתגעגע – ואומרת לכולם –
עוד לא. ובאמת אין זמן להתגעגע.
במשרד אתה ידוע [יודע] את הטֶמפּוֹ. בבית – סיוד
לא פוסק. עכשיו רק הוברר לי הכשרון המינימלי
של הבחורות לסִדור העבודה. אומנם, 60% של זמנם
הולך על שמיכה מחזיק – הנה הוא בפח עם צבע,
הנה איזה כלי עף לדלי עם סיד או אצבעותיו על
צבע טרי. אי אפשר להכיר את הילד: מבין, מדבר ויודע
הכל, חביב על כולם ומצטחק לכל אדם. היום מכל העבודות
רצתי אתו לרובין – כי לא נותן לנגוע באוזן "הבריאה"
נפוח הצוַר [הצוואר] מתחת לאוזן ואומר למרים "אוזן אוי".
רובין אומר שאין כלום וזה בלוטות. ולבי לא
במקום. לאהבה בינו לאחיות יוצאת מן הכלל. אסתר
כעסה עלי היום על תוכן ספור שחשדה שזה דובר
עליה וצעקה לי אני "לא כזאת עכשיו" ובאמת
לא כזאת. מתבגרת ונהית בן אדם. ועדה
מותק. אני מאד מאד מצטערת שאין לי בשבילן
לפחות 3 שעות ביום.