רפאל מתאר את חוויותיו מקרבות מלחמת ששת הימים בירושלים ובאזור חברון ואת החזרה לכפר עציון

ב"ה כפר עציון ג' בסיון תשכ"ז

[עמוד 1]
לידידי היקרים שלום רב!
ערב פרוץ המלחמה נודע לי מאהרון ברויער על הולדת בנכם. מזל טוב חמה ביותר. תזכו לגדלו
לתורה ולחופה ולמעשים טובים. יהי רצון שיהיה בן נאמן לארצו וכמו שהוא נולד בזמן של
תהילה, גבורה ומעשי ניסים, יזכה הוא וכולנו לגאולה שלמה, לאושר ולבריאות. תרוו נחת ממנו
כפי שהנכם נהנים מחינן וכשרונן של הבנות.
מה אומר ומה אספר, ברור דבר אחד, במילים לא אוכל להביע את ההרגשות שעברו עלינו מאז
יום שני שעבר. זה שבועיים וחצי שאני מגויס. בתחילה היה המאהל מאוד מאוד קרוב לביתי. היו
שמונה ימים שחשבנו, כלום לא יהיה. מחר, מחרתיים נחזור הביתה. והנה בוקר בהיר, ב- 5/6
בשעה שמונה נתבשרנו על תחילת הקרבות. החלה ההפגזה על ירושלים מכל העברים. נחלת שמעון
נפגעה קצת, בית-וגן לא. על מרפסת של ביתנו נפל רסיס, ב"ה לא קרה מאומה.
ממקום החניה הזמני הועברנו לרמת רחל. השיירה שלנו הותקפה פעם אחת, לא היו נפגעים.
האזרחים יצאו לרחובות נפרדו מאתנו בקריאות הידד, חזק ואמץ, הגישו לנו שתיה, סיגריות,
יצאו עם פנקסים לרשום מספרי טלפון לשם מסירת ד"ש לבית. החבר'ה שרו, מצב רוח מרומם.
הגענו לרמת רחל. אש צולבת קיבלה את פנינו, לא היו שם תעלות מוכנות. בעזרת השריון הושתקה
אש האויב. הבצורים היו חזקים ביותר, ממש מבצר. שכבנו לנוח בבונקר, פתאום פגז לתוכו, ב"ה
בלי נפגעים. מאז, כמעט לא נחנו 48 שעות. הגזרה של הפלוגה שלנו היתה נוחה. הובהלנו רק על-
ידי מטוסינו והשריון שלנו.
בגזרה אחרת מול כפר ערבי בשם מר אליאס עמדו החבר'ה תחת אש חזקה, גיבורים ממש. פלוגה
אחרת של הגדוד התמקמה עוד קודם לכן ליד שער מנדלבאום, מנשרים קלו ומאריות גברו. גלויי
גבורה יוצאים מן הכלל, בחדר אחד, בעמדה, איש לא ראה את השני מרוב עשן, אך כל צליפה
הגיעה למטרה.
אט אט שותקה אש האויב. מהגזרה שלנו ראינו כיצד מתקדמים כוחותינו דרך נבי סמואל,
לעבר העיר העתיקה. ראינו את השרפות. לילה שלם קונצרט בלתי פוסק. כבוש ירושלים היה ענין
של זמן בלבד. ידענו על הכבוש משמועה אך כשאושר הדבר ברדיו, כבר לא היתה אפשרות להבליג
על ההתרגשות הפנימית. באותו הזמן הגיעו הבשורות על הכיבושים בסיני. על הפסקת האש עם
ירדן והתחלת ההפגזות על ישובי הצפון.
הועברנו זמנית לבית לחם, ומיום חמישי בצהרים אנו נמצאים כאן, בכפר עציון. זו היא זכות
גדולה, לתפוס מקום בו נשחטו פשוטו כמשמעו טובי בני ובנות עמנו. להחזיר עטרה ליושנה
[עמוד 2]
ולהכניס ספר תורה שעות ספורות לפני כניסת השבת ואישית היתה לי הזכות לעבור לפני התיבה
בליל השבת הראשונה.
מיום שישי בבוקר באים הנה שרידי הגוש. אנשי תורה ועבודה, רופאים שהיו בגוש בזמן המצור,
חיילים לשעבר שחשו לעזרת הגוש. הבוקר בשבע הגיע הרב נריה. הוא הצליח לעבור שמונה
מחסומים של המשטרה הצבאית, ובא להתפלל, אמר דברי אזכרה ורצה הגורל שהמג"ד שלנו היה
בין חניכיו וזכה לשפע ברכות. חיילים – גברים אשר אתמול עמדו תחת אש צולבת עמדו כאן היום
ובכו כמו ילדים, אין זה פלא. ולאחר מכן, לאחר שמתגברים רקוד נלהב. אותם מילים: קול רינה,
הושיעה את עמיך, ותחזינה, והביאותים וכו' וכו', אך ביתר משמעות וביתר התלהבות.
איש לא יודע מה יהיה בסופו של דבר עם המקום הזה. יתכן בהחלט שהוא יוחזר לירדן תמורת
יישור קו במקומות אחרים. כאן אנו מול ערביי חברון ואין להאריך מה פירוש הדבר (בעצם, לא
הייתי מתנגד שבחברון תיפתח לשכת סעד והמת"ס יכין את ההמחאות. אותו הדבר בבית לחם,
שכם, וכו').
אני ממשיך בד' בסיון.
אתמול ביקר כאן הרמטכ"ל. הוא תפס אותי והעליתי בפניו את החששות שמא לא נחזיק במצדה
של מלחמת השחרור. לפי דבריו הוא הבטיח שכן. ידוע לי היטב שהבעיה מצריכה שיקולים רב
צדדיים. ובכן, נראה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. אנו יושבים כאן, מסיירים, שומרים על
המקום, וכמובן מחכים לרגע שבו נשתחרר, נחזור הביתה. אי"ה ימשכו החיים בצורה שקטה
יותר, המאבק הצבאי והבטחוני יפנה את מקומו למאבק דיפלומטי מדיני.
מוצאי חג השבועות (לאור נר שעווה קטן).
זזנו, והפעם לכפר של מרצחים ערביים על יד מעלה החמישה. המשימה היא לסרוק את הכפר,
לתפוס את החשודים להחרים את כל הנשק המצוי בכפר ובכפרים בסביבה, משימה נכבדת מאוד.
לפי התוצאות, תחמושת אמריקאית ואנגלית, ציוד אלקטרוני משוכלל ביותר; לממזרים (סליחה
על הביטוי) אפילו היו מסכות נגד שימושם – שלהם הם בגז. ידוע לי שהפקוד היה מוכן אפילו
לאפשרות שהאויב ישתמש בגזים.
[עמוד 3]
יקירי, ידוע לי שלאחר כל כך הרבה זמן יחסית עודכנתם ע"י העתונים, ע"י מכתבים מהמשפחה
ואולי אפילו ע"י נוסעים שבאו לשם. העליתי על הכתב כמה חוויות, זכרונות ועובדות שחוויתי
בשלושת השבועות האחרונים. הישוב חוזר אט אט לחיים הרגילים. חלק מהמגויסים שוחררו
כבר. אנו חי"ר, עדין מחכים. עם הרגשת הנס הכביר, שכמותו לא התרחש לנו מזה זמן רב ביותר,
מעידים העתונים על האסונות שמלחמה זו גרמה לכמעט 700 משפחות החללים. זהו המחיר היקר
ששילמנו. הצבא חס על ירושלים העתיקה ולא השתמש לכבוש העיר בנשק כבד. זה עלה לנו בחיים
רבים. שוחחתי ביום חמישי שעבר עם מר הוניג ונודע לי כי החבר'ה שלנו ב"ה בסדר. גדי וזפרני
השתתפו בכבוש העיר העתיקה, דב פרומן השתתף בקרב על ארמון הנציב, את פרומר ראיתי ביום
ו'. גם אצלי במשפחה ב"ה כולם בסדר.
לבסוף, אם בכלל יש סוף לסיפור שאפשר לספר אותו או לכתוב עליו ימים שלמים, עוד נקודה
אשר מהללת את צבאנו ומוכיחה את הרמה המוסרית שבו. הרבה הרבה מהחללים הם מפקדים
אשר הסתערו על עמדות אויב בראש החבר'ה. אלה הם אותם הצעירים אשר עושים את כל
הדברים הרעים לעיתים, ואשר נחשבו כריקנים ללא תוכן. הוכח ב"ה שהנוער של היום אינו נופל
במאומה במסירותו, בדביקותו וברוחו מהנוער של הימים ההם. כל העם, בכל השכבות, מילואים,
סדירים, רווקים ובעלי משפחות. כולם ידעו שזאת מלחמת הקיום שלנו, ואין אפשרות אחרת אלא
[עמוד 4]
לנצח. ב"ה נראה שעברנו את כל זה. הארץ תחזור לחיים הרגילים, יתחיל המשא ומתן המדיני,
הריסות יתוקנו, המשק יתאושש, הפצועים יבריאו, ויכתבו ספרים על הימים הפנטסטיים האלה.
רק המשפחות השכולות לא תמצאנה את מנוחתם. וזאת עלינו לזכור תמיד, שנצחון זה הושג
במחיר יקר היותר והלוואי ונהיה ראויים לו.
בברכה, שלכם רפאל