אוֹצָרוֹת
1948 22 ביולי

שולמית חביב מודיעה לבעלה על נפילתו של בנם בקרב במלחמת העצמאות

שולמית חביב (לוין) ראשון לציון פורסם על ידי מערכת אוצרות
זרובבל חביב ליד המצבה בקיבוץ הסוללים שעליה מונצח בנו אמנון יחד עם חברי גרעין המכבי הצעיר שהקימו את הקיבוץ (מתוך אלבום משפחות - מוזיאון ראשון לציון)

כתב היד

4 דפי המכתב

סיפור רקע

מכתבה של שולמית חביב אל בעלה זרובבל שיצא בשליחות המדינה לדרום אמריקה עת ניטשו בארץ קרבות מלחמת העצמאות. אור ליום ל' בסיוון תש"ח, 7 ביולי 1948, נפל בנם אמנון בנגב הנצור והובא לקבורה זמנית בקיבוץ גברעם. במשך שלושת השבועות הראשונים לאחר נפילתו נמנעה שולמית מלהודיע לאבי בנה על האסון שקרה להם כדי לאפשר לו לסיים את שליחותו החשובה, ורק לקראת סיומה אזרה עוז וכתבה את המכתב. המכתב באדיבות תרצה חביב-גרין.

מכתבה של שולמית חביב אל בעלה זרובבל שיצא בשליחות המדינה לדרום אמריקה עת ניטשו בארץ קרבות מלחמת העצמאות. אור ליום ל' בסיוון תש"ח, 7 ביולי 1948, נפל בנם אמנון בנגב הנצור והובא לקבורה זמנית בקיבוץ גברעם. במשך שלושת השבועות הראשונים לאחר נפילתו נמנעה שולמית מלהודיע לאבי בנה על האסון שקרה להם כדי לאפשר לו לסיים את שליחותו החשובה, ורק לקראת סיומה אזרה עוז וכתבה את המכתב. המכתב באדיבות תרצה חביב-גרין.

כתב היד

עמוד 1/4

יום ה' ט"ו בתמוז 22.7

זרבבל שלי
קשה היתה עלי הכתיבה אליך בשתי הפעמים האחרונות, קשה מאד.
וקשה
שבעתים להתחיל בכתיבה עתה. מרוחק הנך מאתנוּ, לבדך בנכר ולבך כאוּב
ומלא חרדה. ואני פה, בבית אמנם בנוח, אך בלעדיך, והימים מָרים ואיומים.
ידענוּ מראש כי כך יהיה וקבלנוּ על עצמנוּ את הענויים האלה משום שנדרש
ממך למלא חובה לאומית, לנדֹד למרחק, אבל בשליחות חשובה. היה זה חלקך
במאמץ המלחמה שלנו. והאם לא מסורים היינוּ למולדתנוּ מיום עמדנוּ
על דעתנוּ, גם אתה וגם אני, כל אחד בפני עצמו תחלה, ויחדו בחיינוּ
המשותפים אחר כך? האם לא מוכרחים היינוּ תמיד לתת לטובתה את כל
הנדרש מאתנוּ? האם לא הטלנוּ תמיד על עצמנוּ, ברצוננו הטוב ומתוך
צרך נפשי עמֹק את כל המסים והתרומות? וברוח זוּ גדלנוּ את ילדינוּ
והתאמצנו לטעת גם בלבותיהם את האהבה הגדולה לכל היקר לנוּ וגם
עלה בידינו וזכינוּ לראותם מעוּרים בחיי הארץ, מסורים, דרוּכים ומוכנים
לכל. והנה הגיעה השעה הגדולה לה יִחלנוּ תמיד, לה התפלל עמנוּ במשך
כל שנות גלותו. הגיע הרגע בוֹ העמדנוּ במבחן העליון, נדרשנוּ להלחם
על ארצנוּ ולכבשה בדם בנינו. לא נרתענוּ, לא הם ולא אנוּ. הם אצוּ בשמחה
לגבולות ולעמדות. כל אחד על משמרתו עמד בידים ריקות כמעט, אך בלב
חם. את אֹמץ לבם ואהבתם למולדת כוונוּ מוּל טנקים תותחים ואוירונים,
וגם יכלוּ להם וגם הדפום. לא וִתְרוּ על שעל מאדמתנוּ אך שלמוּ במחיר
חייהם הצעירים. מאות ואלפים בני נֹער נפלאים נפלוּ בקרבות אלה.
אין כמעט משפחה בישוּב אשר האבל לא פגע בה. ואנוּ, כאלפי ההורים
האחרים העמדנוּ גם כן בנסיון איום זה. נדרשנוּ גם אנוּ לכרֹת ברית
דמים עם ארצנוּ. אמנם לא פסקה התפלה מלבי במשך כל ימי החרדה
ולילות האֵימים, עת היתה נטושה המערכה הכבדה שם בנגב! רק לא זה.
רק לא זה התחנן לבי, ולשוא. ובאמת, שואל ההגיון, במה טובה אני מכל
יתר האמהות, מה זכות יתר לי עליהן? ויַלדנוּ הנחמד מחמל נפשנוּ,
אמנון שלנוּ דבק בנגב, זה העתיד לשמש מקלט, שדה עבודה ויצירה למאות
אלפי אחים עקורים, נודדים, חסרי בית, והחליט לא לזוז משם. וכדרכוֹ, קִיֵם
את החלטתוֹ באמונה, באמץ לב ועד הסוף. ואני אמוֹ הדואגת מאז ומתמיד
לשלומוֹ, הנחרדת לכל מחלה קלה כי תעבֹר עליו, אני קבלתי את הידיעה
האיומה הזוּ ולא מַתִי בוֹ ברגע, אף דעתי לא נטרפה עלי והנני חיה
וקימת, ואינני מבינה בעצמי כיצד עודני חיה. אמנם קשה עוד להבין, לתפֹס,
אי אפשר עוד להאמין, אך לבי השבור מעיד כי אכן קרה הדבר. ואתה,
אביו, אזֹר כח גם אתה, ומרגע זה נשא יחד את הכאב, יחד נבכה ויחד
נתאמץ להיות ראויים לזכרוֹ של בן כמֹהו. "החיים הם חזית, – כתב הוא
לעַמִי אחרי מות אלישע – כל אחד נלחם בה למען חייו עד שנופל, מי מזקנה
מי מכַּדוּר ומי ממחלה. הצד השוה שבין כלם הוא שכלם מֵתִים למען החיים"
והוא עצמוֹ נפל למען החיים, למען הגנת הארץ ותקומת העם בה!
"לא קרבן שוא הוא" כותב שַי ונִצָה מוסיפה: "והארץ תבנֶה וכפלים קדושה
וכפלים יקרה תהיה לנוּ בהיותה רוויָה בדם מיטב הבנים והאחים".

יום א' י"ח בתמוז 25.7

יקירי, הפסיקוני ולא עלה בידי להמשיך עד היום. זה שבוע שלישי שאני
מבכה את מחמדנוּ ואי אפשר להשלים עם האסון. בשלישי בלילה, אור ליום ד'
ל' בסיון 7.7 נקפדוּ חייו הצעירים הרעננים הסוערים של אמנון שלנוּ האהוב
אשר את שעור קומתו לא ראינוּ גם אנחנוּ עצמנו עד הזמן האחרון.
למחרתוֹ, ביום ד' לפנות ערב, הופיעוּ לפתע האחים והודיעוני בזהירות
כי אמנון נפצע קַל. הזהירות לא הועילה, ידעתי מיַד מה גדול שברי גם רם
בא מיַד אחריהם, אך אותוֹ, את ילדנוּ אי אפשר היה להביא. כל תחנונַי,
כל דרישותי עלוּ בתֹהו, הקרבות כבר נתחדשוּ שם בסביבה, עוד לפני תֹם
ההפוגה ואי אפשר היה גם להגיע לשם, אף על פי שמוכנה הייתי לנסֹע לשם
בכל התנאים. ההודעה הרשמית שקבלתי אמרה כי "נפל בשעה 2 בלילה בעלותוֹ
על מוקש ליד קוֹקוֹבָּא" (כפר ערבי שנכבש על ידי כוחותינוּ לפני ההפוּגה).
ובזה היה עלי להסתפק. כל קשר עם הנגב נפסק לרגלי התחדשוּת הקרבות
והמצב שם היה קשה ומר. רק קרוב לשבועיים אחרי האסון, עם התחלת ההפוגה
מחדש, נודע במקרה כי מפַקדוֹ הגיע לרחֹבוֹת, רם נסע אליו והביאוֹ אלי,
מפיו נודעוּ לי כל הפרטים. מיד לאחר שוּבם לגבַר-עם, לאחר החֹפש הקצר של
יומים שלשה בלבד, התחילו להתכונן לקראת התחדשות המלחמה, כי מועד סיום
ההפוגה התקרב. אמנון שלנוּ, אשר עסק גם לפני כן הרבה מאד בזריעת מוקשים
המשיך בתפקידוֹ. באותוֹ לילה גורלי, כבהרבה אחרים, יצא עם אנשיו לזרע מוקשים
בצדי דרך בשטח ההפקר שבין עמדות שני המחנות. אנשי הכִּתָה עמדוּ בהבטחה,
כנהוּג, והוא, בעזרת עוד אחד, עסק בעבודה עצמה. 40 מוקשים היו לוֹ. 38 הניחַ
וכאשר התכופף עם השלשים ותשעה, התפוצץ זה בידיו. רסיס פגע ברקתוֹ והוא
נפל מבלי שיהא ספק בידוֹ להרגיש או לסבֹל. הוא נשאר שלם כלוֹ והובא למנוחת
עולמים בגבר-עם. זרבבלי, כותבת אני לך פרטים אכזריים אלה משום שיודעת
אני כמה בקשתי ודרשתי אני לקבלם. העובדה שנפל תוך כדי מלוי תפקידוֹ
יש בה משום עדוד מה. הוא האמיץ המסור ללא גבול, כך יאה לוֹ. המפקד
ספר גם כן כי גורלוֹ היה טוב משל רֹב חבריו אשר נפלוּ כעבֹר יומים בשעת
הקרב ונעזבוּ בשדה, לא היתה אפשרות לאספם, צריך היה לחוש לעזרת הפצועים
המרובים. החלק הגדול של הפלוגה אבד במשך קרב זה. לא לחנם נמשך
יקירנוּ לשם דוקא, היתה זוּ הגִזרָה הקשה ביותר, חוץ מגזרת ירושלים.
והוא הרי נמשך תמיד לקשה ולמסוכן.

יום ב' 26.7
גם אתמול לא עלה בידי לסיים את המכתב, ובינתיים היה פה זה עתה מר
שול – את מכתבך שלח אלי עוד ביום הששי – לדבריו אתה בריא וגם מצב
עיניך איננו רע, מי יתן והיה זה נכון. הוא ישהה עוד כעשרה ימים בארץ
ויתעכב אחר כך בצרפת, ואי אפשר להשהות את המכתב עד אז. ומה עוד אכתב
לך הפעם? אנא התחזק, כבֹש את היגון בלבך והמשיכה במאמציך למען סיֵם
את המפעל בשלמות. לי אל תדאג, אֵיני מבינה בעצמי כיצד, אך מחזיקה אני
מעמד, נתחשלנוּ כנראה, בהתאם לזמן. כל בני המשפחה סביבי. אף את השהִיָה
בנויורק אל תדחה ועשה הכל למען הבראתך והבראת עיניך. ואבקשך
עוד ועוד, למרות, למעננוּ, למען זכר יקירנוּ חזק והתגבר והרגישני על
ידך, אתך ושלך
שולמית
אשתדל להמשיך בימים הקרובים ואענה על כל מכתביך.
להוריך שלום, הגיל הזה מחַסֵן כנראה ומקל את נשיאת הכאב.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: שולמית חביב (לוין)
מיקום: ראשון לציון
תאריך: 22.07.1948

מקבל/ת המכתב

שם: זרובבל חביב
מיקום: דרום אמריקה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/4

יום ה' ט"ו בתמוז 22.7

זרבבל שלי
קשה היתה עלי הכתיבה אליך בשתי הפעמים האחרונות, קשה מאד.
וקשה
שבעתים להתחיל בכתיבה עתה. מרוחק הנך מאתנוּ, לבדך בנכר ולבך כאוּב
ומלא חרדה. ואני פה, בבית אמנם בנוח, אך בלעדיך, והימים מָרים ואיומים.
ידענוּ מראש כי כך יהיה וקבלנוּ על עצמנוּ את הענויים האלה משום שנדרש
ממך למלא חובה לאומית, לנדֹד למרחק, אבל בשליחות חשובה. היה זה חלקך
במאמץ המלחמה שלנו. והאם לא מסורים היינוּ למולדתנוּ מיום עמדנוּ
על דעתנוּ, גם אתה וגם אני, כל אחד בפני עצמו תחלה, ויחדו בחיינוּ
המשותפים אחר כך? האם לא מוכרחים היינוּ תמיד לתת לטובתה את כל
הנדרש מאתנוּ? האם לא הטלנוּ תמיד על עצמנוּ, ברצוננו הטוב ומתוך
צרך נפשי עמֹק את כל המסים והתרומות? וברוח זוּ גדלנוּ את ילדינוּ
והתאמצנו לטעת גם בלבותיהם את האהבה הגדולה לכל היקר לנוּ וגם
עלה בידינו וזכינוּ לראותם מעוּרים בחיי הארץ, מסורים, דרוּכים ומוכנים
לכל. והנה הגיעה השעה הגדולה לה יִחלנוּ תמיד, לה התפלל עמנוּ במשך
כל שנות גלותו. הגיע הרגע בוֹ העמדנוּ במבחן העליון, נדרשנוּ להלחם
על ארצנוּ ולכבשה בדם בנינו. לא נרתענוּ, לא הם ולא אנוּ. הם אצוּ בשמחה
לגבולות ולעמדות. כל אחד על משמרתו עמד בידים ריקות כמעט, אך בלב
חם. את אֹמץ לבם ואהבתם למולדת כוונוּ מוּל טנקים תותחים ואוירונים,
וגם יכלוּ להם וגם הדפום. לא וִתְרוּ על שעל מאדמתנוּ אך שלמוּ במחיר
חייהם הצעירים. מאות ואלפים בני נֹער נפלאים נפלוּ בקרבות אלה.
אין כמעט משפחה בישוּב אשר האבל לא פגע בה. ואנוּ, כאלפי ההורים
האחרים העמדנוּ גם כן בנסיון איום זה. נדרשנוּ גם אנוּ לכרֹת ברית
דמים עם ארצנוּ. אמנם לא פסקה התפלה מלבי במשך כל ימי החרדה
ולילות האֵימים, עת היתה נטושה המערכה הכבדה שם בנגב! רק לא זה.
רק לא זה התחנן לבי, ולשוא. ובאמת, שואל ההגיון, במה טובה אני מכל
יתר האמהות, מה זכות יתר לי עליהן? ויַלדנוּ הנחמד מחמל נפשנוּ,
אמנון שלנוּ דבק בנגב, זה העתיד לשמש מקלט, שדה עבודה ויצירה למאות
אלפי אחים עקורים, נודדים, חסרי בית, והחליט לא לזוז משם. וכדרכוֹ, קִיֵם
את החלטתוֹ באמונה, באמץ לב ועד הסוף. ואני אמוֹ הדואגת מאז ומתמיד
לשלומוֹ, הנחרדת לכל מחלה קלה כי תעבֹר עליו, אני קבלתי את הידיעה
האיומה הזוּ ולא מַתִי בוֹ ברגע, אף דעתי לא נטרפה עלי והנני חיה
וקימת, ואינני מבינה בעצמי כיצד עודני חיה. אמנם קשה עוד להבין, לתפֹס,
אי אפשר עוד להאמין, אך לבי השבור מעיד כי אכן קרה הדבר. ואתה,
אביו, אזֹר כח גם אתה, ומרגע זה נשא יחד את הכאב, יחד נבכה ויחד
נתאמץ להיות ראויים לזכרוֹ של בן כמֹהו. "החיים הם חזית, – כתב הוא
לעַמִי אחרי מות אלישע – כל אחד נלחם בה למען חייו עד שנופל, מי מזקנה
מי מכַּדוּר ומי ממחלה. הצד השוה שבין כלם הוא שכלם מֵתִים למען החיים"
והוא עצמוֹ נפל למען החיים, למען הגנת הארץ ותקומת העם בה!
"לא קרבן שוא הוא" כותב שַי ונִצָה מוסיפה: "והארץ תבנֶה וכפלים קדושה
וכפלים יקרה תהיה לנוּ בהיותה רוויָה בדם מיטב הבנים והאחים".

יום א' י"ח בתמוז 25.7

יקירי, הפסיקוני ולא עלה בידי להמשיך עד היום. זה שבוע שלישי שאני
מבכה את מחמדנוּ ואי אפשר להשלים עם האסון. בשלישי בלילה, אור ליום ד'
ל' בסיון 7.7 נקפדוּ חייו הצעירים הרעננים הסוערים של אמנון שלנוּ האהוב
אשר את שעור קומתו לא ראינוּ גם אנחנוּ עצמנו עד הזמן האחרון.
למחרתוֹ, ביום ד' לפנות ערב, הופיעוּ לפתע האחים והודיעוני בזהירות
כי אמנון נפצע קַל. הזהירות לא הועילה, ידעתי מיַד מה גדול שברי גם רם
בא מיַד אחריהם, אך אותוֹ, את ילדנוּ אי אפשר היה להביא. כל תחנונַי,
כל דרישותי עלוּ בתֹהו, הקרבות כבר נתחדשוּ שם בסביבה, עוד לפני תֹם
ההפוגה ואי אפשר היה גם להגיע לשם, אף על פי שמוכנה הייתי לנסֹע לשם
בכל התנאים. ההודעה הרשמית שקבלתי אמרה כי "נפל בשעה 2 בלילה בעלותוֹ
על מוקש ליד קוֹקוֹבָּא" (כפר ערבי שנכבש על ידי כוחותינוּ לפני ההפוּגה).
ובזה היה עלי להסתפק. כל קשר עם הנגב נפסק לרגלי התחדשוּת הקרבות
והמצב שם היה קשה ומר. רק קרוב לשבועיים אחרי האסון, עם התחלת ההפוגה
מחדש, נודע במקרה כי מפַקדוֹ הגיע לרחֹבוֹת, רם נסע אליו והביאוֹ אלי,
מפיו נודעוּ לי כל הפרטים. מיד לאחר שוּבם לגבַר-עם, לאחר החֹפש הקצר של
יומים שלשה בלבד, התחילו להתכונן לקראת התחדשות המלחמה, כי מועד סיום
ההפוגה התקרב. אמנון שלנוּ, אשר עסק גם לפני כן הרבה מאד בזריעת מוקשים
המשיך בתפקידוֹ. באותוֹ לילה גורלי, כבהרבה אחרים, יצא עם אנשיו לזרע מוקשים
בצדי דרך בשטח ההפקר שבין עמדות שני המחנות. אנשי הכִּתָה עמדוּ בהבטחה,
כנהוּג, והוא, בעזרת עוד אחד, עסק בעבודה עצמה. 40 מוקשים היו לוֹ. 38 הניחַ
וכאשר התכופף עם השלשים ותשעה, התפוצץ זה בידיו. רסיס פגע ברקתוֹ והוא
נפל מבלי שיהא ספק בידוֹ להרגיש או לסבֹל. הוא נשאר שלם כלוֹ והובא למנוחת
עולמים בגבר-עם. זרבבלי, כותבת אני לך פרטים אכזריים אלה משום שיודעת
אני כמה בקשתי ודרשתי אני לקבלם. העובדה שנפל תוך כדי מלוי תפקידוֹ
יש בה משום עדוד מה. הוא האמיץ המסור ללא גבול, כך יאה לוֹ. המפקד
ספר גם כן כי גורלוֹ היה טוב משל רֹב חבריו אשר נפלוּ כעבֹר יומים בשעת
הקרב ונעזבוּ בשדה, לא היתה אפשרות לאספם, צריך היה לחוש לעזרת הפצועים
המרובים. החלק הגדול של הפלוגה אבד במשך קרב זה. לא לחנם נמשך
יקירנוּ לשם דוקא, היתה זוּ הגִזרָה הקשה ביותר, חוץ מגזרת ירושלים.
והוא הרי נמשך תמיד לקשה ולמסוכן.

יום ב' 26.7
גם אתמול לא עלה בידי לסיים את המכתב, ובינתיים היה פה זה עתה מר
שול – את מכתבך שלח אלי עוד ביום הששי – לדבריו אתה בריא וגם מצב
עיניך איננו רע, מי יתן והיה זה נכון. הוא ישהה עוד כעשרה ימים בארץ
ויתעכב אחר כך בצרפת, ואי אפשר להשהות את המכתב עד אז. ומה עוד אכתב
לך הפעם? אנא התחזק, כבֹש את היגון בלבך והמשיכה במאמציך למען סיֵם
את המפעל בשלמות. לי אל תדאג, אֵיני מבינה בעצמי כיצד, אך מחזיקה אני
מעמד, נתחשלנוּ כנראה, בהתאם לזמן. כל בני המשפחה סביבי. אף את השהִיָה
בנויורק אל תדחה ועשה הכל למען הבראתך והבראת עיניך. ואבקשך
עוד ועוד, למרות, למעננוּ, למען זכר יקירנוּ חזק והתגבר והרגישני על
ידך, אתך ושלך
שולמית
אשתדל להמשיך בימים הקרובים ואענה על כל מכתביך.
להוריך שלום, הגיל הזה מחַסֵן כנראה ומקל את נשיאת הכאב.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אמנון חביב
מיקום: ראשון לציון
תאריך: 1948-01-11

מקבל/ת המכתב

שם: זרובבל חביב
מיקום: דרום אמריקה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות