שושנה (1911-1997) ודב קנוהל (1911-1988) היו ממקימי כפר עציון. הם הכירו בכנס מדריכים של בני עקיבא, בקיץ של 1932. בסוף 1934 עלה דב לארץ, בה היה ממייסדי קבוצת אברהם, קבוצת הכשרה של הפועל המזרחי שהוקמה ב-1935 (ונקראה על שמו של הרב קוק, שנפטר באותה שנה) והקימה את כפר עציון. ב-1937 הגיע דב לגליציה, השניים נישאו ולאחר חצי שנה היא קיבלה אישור עלייה, עלתה לארץ והצטרפה לקבוצת אברהם. במהלך מלחמת השחרור ב-1948 פונתה שושנה, עם נשים נוספות, למנזר רטיסבון ומשם הועברו לפתח תקווה. כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-4 במאי, נפצע דב מפגיעת כדור ומספר ימים לאחר מכן הועבר למשואות יצחק, משם נלקח לשבי הירדני בו שהה כתשעה חודשים. בהיותו בשבי עסק בתיעוד ובשימור מורשת כפר עציון, ואף העלה חלק מהעדויות על גבי קופסאות סיגריות. יותר מאוחר פרסם את ספרו העוסק בתולדות המערכה על גוש עציון (גוש עציון במלחמתו, מהדורה ראשונה: 1954) ואף הקים את ארכיון כפר עציון ועמד בראשו. מפתח תקווה עברו שושנה וחברותיה לגבעת עלייה (ג'בליה) שביפו, לשם הגיע דב לאחר שחרור הקבוצה השנייה של השבויים ב-21 בפברואר 1949. לאחר התפרקות הקבוצה נשארו שושנה ודב לגור בג'בליה, ולאחר מכן עברו לתל אביב מתוך כוונה לעלות לירושלים, אליה אכן עלו ב-1960. ב-1984 שבו לגוש עציון והתגוררו באלון שבות. ילדיהם, המוזכרים במכתב, הם אורה (לימים: רוטנברג, נולדה בסוף 1939), שבעת כתיבת המכתב הייתה בת 19, למדה בגבעת ושינגטון והתכוננה לשרת בנח"ל; מרדכי, בשמו המלא מרדכי אלישיב, הוא הרב אלישיב קנוהל (1948-2018), אז בן עשר; וישראל, לימים חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל (נולד 1952), היה אז בן שש והתכונן להיכנס לכיתה א'.

אלעזר (לוזר) אדלר (1923-2015) ורעייתו יוכבד אדלר (1924-2021) היו בין מי שהגיעו לקיבוץ בארות יצחק (בנגב), לאחר הקרב על בארות יצחק (15.07.1948) בעקבותיו נטשו חברי הקיבוץ את המקום. הם שהו שם במשך תקופה, עד שהמקום פונה. ב-1949 הם הצטרפו לאלמנות כפר עציון בגבעת עלייה שביפו, שם גם נולד בכורם, עזריאל, ולאחר מכן הצטרפו למייסדי ניר עציון. ב-1952 עברו למשואות יצחק, שם קבעו את מושבם. בנם השלישי, יואל, נולד שש שנים מאוחר יותר – ב-1958. בין המשפחות שרר קשר טוב, ובארכיונם של אלעזר ויוכבד מצויים מספר מכתבים של דב.